אשכול הקישורים לכתבות

תחתית_הבאר:


לקראת יום השואה בחרתי להביא את זה לכאן ממקו"ר






ובחרת בחיים


הרהורים פסיכולוגיים על תקווה מאת פילוסוף



יהודי



מאת:אמיל ל´ פקנהיים



16 באפריל 2004, כ"ה בניסן תשס"ד



22 בינואר 2002



כאשר נעצרתי בידי הגסטפו ב-11 בנובמבר 1938, יומיים לאחר ליל הבדולח, בעירי האלה (Halle), נלקחתי תחילה אל כלא מקומי. היו שם כ-20 אסירים מלבדי, בתא שנועד לשישה, והיה שם שקט מדכא. אז שבר אחד המבוגרים שבינינו את השקט ושאל אותי "פקנהיים, אתה הלא למדת יהדות ואנחנו לא: מהי משמעות העניין?", ואני, שהייתי אז תלמיד ללימודי רבנות בן 22, לא ידעתי מה לומר. לא אמרתי שאנו נענשים על חטאותינו, גם לא ייחסתי בשום פנים את מעשי הגסטפו לרצון האלוהים, גם לא לרצון נסתר לא ידוע לנו, אפילו לא לנשגב מבינתנו. לא עניתי על שאלתו של האיש ההוא, לא ביומיים ששהינו בכלא ולא ידענו מה יעלה בגורלנו, וגם לא אחר כך, כשנלקחנו לזקסנהאוזן (Sachsenhausen), ולא עד 1987, עד צאת ספרי 'מהי יהדות?', ובאותה עת היינו, אני ומשפחתי, בישראל.
אבל בשלושת חודשי שהייתי במחנה הריכוז היינו אנו – 6,000 יהודי "בתר ליל הבדולח" – שונים בהיבט אחד מכל האחרים שם: בתקווה לצאת. יום אחר יום, במסדר הבוקר, היו קוראים שמות של משוחררים. 50 ביום אחד, 30 באחר, וכן הלאה.
תקווה זו היא שקיימה אותי, בכל יום. עם זאת היה לי חבר, אריך קולהגן שמו, שנעצר ימים אחד לפני, וחשש שלא ישוחרר, ואכן צדק. אריך שרד במחנה הריכוז עד סוף המלחמה. כנראה גם הוא התקיים, אפילו אז, מן התקווה, אבל כאשר חיפשתי אותו בקרב משפחות בדייטון אוהיו, התברר שהיה בין המתים.
אני מוצא את תקוותו של אריך מציאותית ולא-מובנת, לא-מובנת ומציאותית, ובלי ספק יהודית. תקוותי שלי נמוגה ונמזגה בייאוש רק בוקר אחד. באמצע הלילה שקדם לבוקר ההוא מישהו הקיא, ובבוקר גיליתי כי הקיא על המעיל שלי, שנפל. היה עלי לנקות אותו, כמובן. היה פברואר, ואני הסתכנתי בדלקת ריאות. רק אז הרשיתי לעצמי לחשוב על כך שנותרנו במחנה רק 280 מכלל ה-6,000. האם ייתכן שאנו השארית שלא תשוחרר לעולם? אבל ממש באותו בוקר, בוקר 8 בפברואר 1939, קראו שוב שלושה שמות של משוחררים, ובהם היה שמי. כך אירע שמעולם לא חזיתי מבשרי מהו ייאוש יהודי ממשי, כי בדיוק לזה התכוונו הנאצים: להרוס את האמונה היהודית על ידי ייאוש. איש לא יאמין שכזה היה יומי האחרון, ואין עוד עדים חיים.
מאז ימי היותי סטודנט בברלין, הנביא החביב עלי היה ירמיהו, בייאוש ובתקווה: כאשר הציעו לו ירושת שדה בענתות, אשר ביהודה הנצורה, הוא קנה את השדה, שילם בעבורו, חתם את "ספר המקנה" וניבא: "כי כה אמר ה' צבאות אלוקי ישראל עוד יקָנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת" (ירמיהו לב, 15).
איך מרגיש אדם כאשר הוא מגיע למחנה ריכוז נאצי? מיואש? חסר תקווה? האם המאמין והפילוסוף חשים ייאוש מאלוקים או מאדם? אבל הלוא אני זוכר היטב איך חשתי, והיה קשר ברור בין תחושותיי לגילי. שמעתי אדם זקן אחד, שמן הסתם איבד את שפיותו, מקונן על שהם לקחו ממנו את פרתו. אבל תחושותיי בגיל 22 היו אבסורדיות אפילו יותר: היום היו קוראים לזה שוביניזם גברי יהודי: "אנחנו יכולים לחיות עם זה! אנחנו נתגבר! אנחנו נשרוד!" צר לי לומר שלא התייחסתי אל הזקן ההוא.
בימינו, כולם מדברים על האבסורד: ז'ן-פול סארטר יצר ממנו פילוסופיה. אני חוויתי אבסורד בהיותי יהודי בזקסנהאוזן. שהינו שעות בשני קרונות; האחד מכוסה, והאחר פתוח. כיוון שהנאצים היו נאצים, הם שמו את רובנו – גם אותי – בקרון הפתוח, וכיוון שהיה נובמבר, רעדנו כאשר הגענו. וכך, כאשר הם ציוו "יהודים, רוצו!" שמחתי לרוץ: האומנם התודעה שולטת בגוף? השיעור באבסורד שלמדתי בזקסנהאוזן היה "הגוף שולט בתודעה". וזהו שיעור שמעולם לא שכחתי.
זכרתי את השיעור ההוא שנים רבות אחר כך, כאשר באנו לישראל במשך חמישה קיצים בטרם עלינו אליה, ובכל פעם טיפסנו להר-סיני. בפעם הראשונה היינו באוהל, ואז מישהו התפרץ פנימה: "איפה הפילוסוף?" הנחתי שהוא מתכוון אלי והזדהיתי. הוא סיפר לי שהוא צייר מנתניה, ששירת פה כשהיה חייל. אז רצה לצבוע את ההרים אבל פחד, עד אשר קרא את 'כה אמר זרתוסטרא' של ניטשה. מאז לא פחד עוד.
כאשר שבתי לביתי בטורונטו קראת את ניטשה, ובבד-בבד – גם את ספר שמות. אבל בעבורי, זרתוסטרא המודרני היה רק רעש וצלצולים. ספר שמות העתיק מילא אותי ביראת כבוד. גם זה היה אבסורד, אבל שונה לגמרי.
לעתים, כשיש די סבלנות, שני האבסורדים מתאחדים. כאשר יצאתי מזקסנהאוזן, שמעתי שדודתי ארנה התאבדה בליל הבדולח. היה בתיקה חומר ספרותי אנטי-נאצי, והם רצו לקחת אותו, אבל היא לקחה איתה תמיד גם רעל. אני זוכר את תגובתי: "אינני יכול להתמודד עם זה עכשיו, אדחה את זה לאחר כך". לא ידעתי כמה מאוחר תבוא ההתמודדות. רק עכשיו יהודים מתחילים להבין, והעולם עדיין איננו מבין זאת: אחרי השואה, אחרי "אושוויץ", חייבת לבוא השיבה ל"ירושלים". אבל כמה זמן עוד נתאזר בסבלנות?

7 בנובמבר 2002
כבר שלהי 2002, ואני מוסיף עוד שלושה דברים. האחד בשל היותך ישראלי, השני בשל היותך פסיכולוג ישראלי והשלישי בשל היותך פסיכולוג ישראלי ב-2002.
הראשון הוא על ארבעת הטיולים האחרים שלנו בסיני, שהשני בהם נערך עם קבוצה ממועדון הים התיכון. חברי הקבוצה התלוננו על הטיפוס להר סיני, וכאשר חזרנו ושתינו יותר מדי בכל לילה – רצו להכתיר את מלכת היופי של סיני. אם הטיול הראשון היה הר-סיני, והשני היה משה המנפץ את הלוחות, השלישי היה שילוב של שניהם. המדריך היה חילוני, שאהב כל דת פרט לזו שלו; עצרנו במקום נוצרי קדוש, המכונה "הקדוש ה-40". שודד בדואי רצח 39 קדושים, והקדוש ה-40, שהבין ש-39 איננו מספר קדוש, אבל 40 כן – התאבד. רק אז, בהביני את דרך מחשבתו של הקדוש ה-40, הבנתי את הטרגדיה של השואה במלואה.
הרשה לי להסביר: כששאלו את גנדי אחרי ליל הבדולח מה לדעתו על היהודים לעשות, ענה כי עליהם להתאבד ובכך לעורר את דעת העולם. בובר, בשומעו, קבע כי זהו רעיון נורא, וכי זו הצלחתו של היטלר. יתר על כן, החשוב הוא לא מה יעשו הנאצים, אלא כיצד יגיבו היהודים. ואושוויץ אמר: לא משנה מה יעשו היהודים. כך גם הגדיד גנדי כי ציון היא רעיון הקיים בתוככי הנפש האנושית, ואילו בובר טען כי אין די בכך: ציונות פירושה שאנו חייבים לבסס את הרעיון על פני האדמה, בתוך המציאות. הרב לאו בק היה ציוני במובן זה. הוא ידע כי עלינו להוסיף לחיות. לאו בק שרד את השואה בגילו המבוגר, ובעודו יודע כי יהודי אושוויץ וטרבלינקה נרצחים אסר את ההתאבדות, וחזר שוב ושוב על הציווי: "ובחרת בחיים". לאחר הינצלו, כתב על מדינת ישראל: "רוחם של היהודים הנרצחים חיה וקיימת בישראל". בעבורנו, פירוש הדבר היה שעלינו לחיות עם הר אחר, הר ציון, כדי לשוב להר סיני ולתורה שניתנה עליו. ערכנו עוד שני טיולים, לא-חשובים בעליל.
הערתי השנייה נוגעת להיותך פסיכולוג. הזכרתי שחשבתי על דודתי הרבה יותר מאוחר. על הורי חשבתי אפילו עוד אחר כך. הם יצאו מגרמניה, אמי נפטרה ב-1954 ואבי ב-1970. הרבה שנים עבר עד שהתגברתי על אשמת השואה, שהיתה נצחונו הגדול של היטלר, גם לגבי אלה שנמלטו ממנו. זוהי אשמת ה"נזנחים": מעולם לא חשבתי הרבה על אמי, שנשארה לבדה כשאבי ואני היינו במחנה הריכוז, מעולם לא חזרתי ויצרתי עם הורי מגע קרוב אחר כך, ואחי הגדול נשאר לבדו בברלין. רק ב-2002 הקמתי אני, הקרוב היחיד ששרד, מצבה לזכרו בבית הקברות היהודי בברלין. חלק מן הניצחון על האשמה היא הידיעה שהאשמה היא נאצית.
בנקודה השלישית אני מקווה לומר יותר על ניצחונותיו העכשוויים של היטלר, ב-2002; על האנטישמיות שבאה בעקבותיו. אמת, הנוצרים לוחמים ב"בוז ליהודים", ואולם בזכות היטלר הנצרות עצמה חלשה, והאיסלאם חזק. "קיצוניות מוסלמית" חזקה דיה להסלים את האנטישמיות. בעבר, האנטישמי שנא אפים יהודיים, כיום הוא נקרא אנטישמי רק אם הוא מבקש להרוג יהודים, אחדים מהם אפילו אומרים בפירוש שהיטלר לא סיים את המלאכה. והציונות אומרת: "ובחרת בחיים".
פרופ אמיל ל' פקנהיים (1916-2003) היה פילוסוף אקזיסטנציאליסט-דתי, פרופסור באוניברסיטה של טורונטו ורב קהילה. הוא עסק רבות בעניין הדתי של חיים יהודיים וכתב על חוויית השואה. הדברים המתפרסמים כאן נכללים בספר 'החיים כמדרש', שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות

בן_יוסף  (24/12/2003)

רציתי לשתף אתכם במאמר ביקורתי מעניין שמצאתי.שעוסק בנושא הבעייתיות במבנה הישיבות ושיטות הלימוד הרווחות.
*למרות שהמאמר מופנה בעיקר לישיבות של במגזר הדתי לאומי.אני מאמין שהוא מתאים גם לאלו שלא.
**כדאי להציץ במומלצים שלהם.
http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi
אתרא קדישא-ישיבות של מטה-הבעיתיות במבנה הישיבות ובשיטות הלימוד.


כיון שהקישור לא עבד כמצופה אני מעתיק את המאמר לפה.

הכלל הגדול, שהינו עמוד השדרה של התורה, שהאדם נברא בצלם ובדמות אלהים, אינו מודגש, מובהר, מדובר ומיושם בהרבה ישיבות בהתאם לחשיבותו וחומרתו הגדולה.
אין חינוך מספק לאנושיות ולהומניות ולחינוך לעיקר החשוב של היחס הנכון לאדם שנברא בצלם אלקים. יתרה מזאת, לעיתים רבות יש אבוד של האנושיות הבסיסית של התלמיד בתוך הישיבה.
כך אפשר למשל לראות תלמידים ששמחים כאשר יש רעידת אדמה ביפן או במקום אחר בעולם, באשר הנפגעים הינם גויים.
ההקרנה לאברכים ולתלמידים כאילו, שהניתוח האנליטי-תורני והציות העיוור לפרטי ה"שולחן ערוך", הוא הכל ואין בלתו, גורמת לעיתים לצמיחת אנשים, שהינם בני תורה אך אינם בני אדם, מפני שלא הפנימו כראוי, את בצלם אלקים עשה את האדם, ואת חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, ואת עניין הקדימות של ישראל לתורה, לעיתים גם מתוך טביעה בים של פרטים מצוותיים, הגורמים לרעש בקליטת עיקר חשוב זה.

רואים פעמים רבות תלמידים שמקפידים על מצה שרויה וכתם באתרוג, אבל אין להם בעיה להלבין את פני חבריהם ברבים, והם בודאי אינם חושבים שמוטב היה להם להפיל עצמם לכבשן האש, לפני שהם מעליבים ומקנטרים ולא נוהגים כבוד באדם שהוא בדמות האל.
לעיתים רואים רבנים שהם כביכול בשם התורה, לא רק שלא משדרים אהבה וחום לתלמידים אלא להפך, מקפידים, מעליבים, גוערים ומקנטרים על ימין ועל שמאל תלמידים, והם חכמים על חלשים, ואין אף אחד שיעיז להעיר להם על הקלקול והשחיתות הזו שלהם. יותר חשוב להרבה רבנים להיות איש תורה מאשר איש חינוך, ובתחום של הפדגוגיה ישנה אי מקצועיות וחובבנות, דבר שהינו מסוכן לאדם שמתעסק עם נפשות רכות, ואמור לבנות אותם.

בחלק מהישיבות ובמיוחד הגדולות, אין מהסגל יחס אישי לתלמידים ואף מוקרנת אדישות לרוב התלמידים למעט העילויים הבולטים. ישנם ישיבות, שאדם יכול להיות במאות שיעורים של רב, מבלי שהרב יכיר אותו בשמו.
ואז נוצרת דינמיקה חברתית, בה בחורים צעירים, שעזבו את המשפחה שלהם ואת החברה שלהם, מוצאים עצמם עזובים ובודדים בישיבה בחברה הישגית, קרה ותחרותית שלא משדרת חום ואנושיות, ואז פסגת השאיפות של כל תלמיד בחברה מנוכרת כזו, היא לעשות לו שם כלמדן מעמיק, ולהיקרא "עמוד מעמודי הישיבה", וכך לקבל את היחס, החום, האהבה ואולי הכבוד שכרגע הוא חסוך מהם, ואינם בתחום חייו.
מצד התלמידים, ישנה ציפייה שראש הישיבה וצוות המחנכים יגלה מעורבות, אחריות ויחס אישי, במה שקורה להם בכל המובנים, שיהיו כמו אבא דואג, כמו מג"ד רחום, שיבררו מה מצבם הפיסי, הנפשי, והרוחני ויטפלו בהם כמו שצריך. שייזומו ראיונות עם תלמידיהם, לוודא שהכל בסדר, שיעודדו ביישנים לדבר ולהיפתח. שיעזרו לתלמידים לחשוף את הכישורים המיוחדים שלהם, ולנתב אותם בדרך שמתאימה להם.
אבל כאשר ישנו דיסטנס עמוק בין הרבנים לתלמידים, וההכרות עם התלמידים הינה שטחית, איך אפשר להכיר את הייחוד שבהם? בצבא ישנם ישיבות סגל, בהם מדברים על תפקודם ועל מצבם של החיילים, תמהני האם בישיבות הדבר הזה נעשה?
ברור שתלמידים כאלה שגדלו במקום קר ללא חום ואהבה, הינם מוכים נפשית, בגלל החסך באהבה, והם יעבירו את הדברים הללו לדור הבא.

הצוות החינוכי צריך להקרין לאברכים ולתלמידים, אחווה, משפחתיות ואנושיות ופחות תחרותיות והשגיות אנליטית. שאנשים קודם כל, ידאגו אחד לשני ברעות ואחווה, ואיש לרעהו יאמר חזק. שבמקום לדבר גבוהה גבוהה על רוממות אהבת ישראל, יחושו אותו ויקרינו אותה ויפעלו על פיה, לפחות כמו הביחד שקיים בצבא. יש לשלול את התחרותיות שקימת לעיתים מאחורי מסוה של 'ביטול תורה', יש להקדיש שיעורים מיוחדים להבהרת המושג של צלם אלקים, והיחס שהאדם צריך לקבל בגלל היותו כזה. ויש לתת יחס כזה לחתך הרחב של התלמידים באשר הם.
אבל מה נעשה שחלק מהישיבות מתפקדות כמו "בתי חרושת ללימוד תורה" ולא כמו בתי גידול לאנשים רוחניים. כאשר הדגש במקרים רבים הינו על ההספק הכמותי, ולא השינוי האיכותי שאדם צריך לעבור בתקופת שהייתו בישיבה.
לעיתים תלמיד נמצא במצוקה לימודית ואברך בוגר לידו יתעלם ממנו כליל, בכדי שלא יפגעו הישגיו הלימודים. בחור ישיבה רגיל מוכן להפיל עצמו לכבשן האש על איסור חמץ בפסח, אך לא על הלבנת פני חבירו, שלעיתים הינו אויבו הגדול והמתחרה שלו על פיסת אהבה של ראש הישיבה או אחד מהר"מים החשובים.
רואים לעיתים תלמידים שנובלים בלימוד תורה, ואין יחס אמיתי אליהם, להשתתף בצרתם, לברר את עולמם הפנימי, לנסות לעזור להם. במקרים רבים יתנו להם מספר טלפון של פסיכולוג כזה או אחר או יותר נכון יעדיפו להפנות לפסיבדו-פסיכולוג (מישהו שלמד יעוץ או היה רב ועשה הסבה כזו או אחרת לטיפול באנשים, אף שלעיתים הוא עוסק בזה ללא רישיון), שלא עלול להתחרות בהפ מבחינה רוחנית.

כנראה שהדגש על תורת הכלל והבוז כלפי תורת הפרט שנתפסת כגלותית, גורם לאבד את הקשר עם התלמידים כפרטים, כי הם משניים בחשיבותם לעומת הכלל כולו. כן לא היה מזיק לצוות הסגל החינוכי בישיבות לעבור איזושהי הכשרה בפסיכולוגיה, בכדי להתגבר על חוסר המודעות ואף האטימות, לעולם הנפשי של התלמידים. לא אחת, נתקלים ברב שמכיר את כל תהליכי הגאולה ופרטי נשמת האומה, אבל הוא אטום לתלמידו ולא יכול לראות שהעולם הרגשי של תלמידו על הפנים, ואף אם יש ברצונו לעזור, אין לו שום כלים לכך. ולעיתים ההדרכות שלו, שלא מובעות באופן בהיר וחד, ונקלטות אצל התלמיד באופן עמום, הם הם שגורמים לתלמיד להתקע במסלול של בעיות נפשיות.

בכלל עניין זה, התפיסה הדינית שהאדם צריך לגמד את עצמו בפני האל וציוויו ללא תנאי ובכל מצב, אף אם הציווים מלקים את האנושיות שבקרבו והופכים אותו ליצור עלוב, סמרטוטי, חסר רוחניות ואנושיות. התורה הופכת מתורת האדם, סם חיים ודרכי נועם, שאמורה להפריח וללבלב את כישורי האדם ולהביאו למצב של "ותחסרו מעט מאלקים", לתורת האל האלמותית, הקשה והדינית שכופפת, כובשת ומדכאת את האדם, וטוב לו שכך, כי בסך הכל, יצר לב האדם רע מנעוריו, ויש לכבוש את החיה שבו בכל מחיר.
ואם זו התפיסה, שסעיפי-סעיפים של מצוות טכניים וחומרות שאינן גופן של הלכה, דוחות את אנושיות האדם, הרי שאנושיות האדם איננה ערך חשוב וגדול, ומותר לזלזל בה, ובכל אופן לא צריך להכביד ראש בעניין זה.

בעניין דרך ארץ. לא מספיק שרב יאמר כמה פעמים בכמה שיעורים "שדרך ארץ קדמה לתורה". עצם הויתו של בחור ישיבה כתלמיד ישיבה, היא כשלעצמה חריגה חמורה מדרך ארץ, ואם לא יעשה מאמץ גדול ומרוכז בכדי להפנים את הלכות דרך ארץ, בחור ישיבה לא יגיע אליהם מאליו. תלמיד ישיבה יכול לדעת מסכתות רבות, שכלל לא רלבנטיות לחיים, להיות בקיא ביבמות ובנידה אבל לא להכיר כלל את מסכת דרך ארץ, את כללי ההתנהגות הכי בסיסיים, שקיימים בכל חברה.
מצוי הרבה שתלמידים רבים פשוט מנותקים מהחיים הרגילים והם מתנהגים כמו אוטיסטים שחיים בבועה של עצמם. יש כאלו שמטלפנים או באים לביקור מאוחר בלילה כאילו שמדובר בחצות היום, או "נוחתים" אצלך בבית ללא התראה בכל עת ושעה שעולה הרצון מלפניהם. יש הדורשים והתובעים שתעשה להם חסדים שונים, כאילו שאתה מחויב בזה על פי הדין, יש כאלו שלא מבינים שהם צריכים לכבד פרטיות של אחרים, והם אפילו לא מבינים מה הבעיה.
לעיתים תלמידים ממהרים כ"כ ללמוד, עד כדי כך, שהם לא אומרים שלום אחד לשני במדרגות. ועוד כל מיני התנהגויות שונות ומוזרות, שנובעות מהשתקעות בעולמות רוחניים, מתוך התנתקות עם העולם המעשי ועם הנורמות החברתיות הכי פשוטות ובסיסיות.


ב. חינוך לדוגמטיזם וטוטליזם מחשבתי וחברתי


לא רק שאין חינוך לפתיחות מחשבתית, ולחשיבה עצמאית ולתעוזה שהיא היסוד לגידול תלמידי חכמים אמיתיים, שיאירו את עיני ישראל בתורה, אלא להפך, החינוך הוא דוגמטי עד אימה באופן שמסרס חלק ניכר מהתלמידים.
יש רק אורח חיים אחד ולבוש אחד, שבן ישיבה אמור לסגל בכדי להיות בן ישיבה. ויש שורה של דעות תורניות רשמיות, שרק הן לגיטימיות בתחומי התורה, ורק אותן התלמיד אמור לאמץ, והן כמובן הדעות שהרבנים וראשי הישיבות המאוד מסוימות אוחזים בהם, והתורה הופכת מתורת אלהים חיים, לתורת דוגמות, תורת ציטטות ותורת דקלומים, ומוחם של בחורים צעירים נשטף באותן השקפות שוב ושוב, עד שהוא נאחז בהם היטב, לעיתים רבות לא בגלל שבאמת הם הגיעו להכרה אלא בגלל ההרגל שבדבר ואלו ש"יודעים לשאול שאלות", מתיחסים אליהם תחלה ברחמנות ואח"כ בעצבנות וחוסר סובלנות, ובסופו של דבר מורים להם את דלת הישיבה.

בהרבה ישיבות ישנה אוירה וניתנת ההרגשה, כאילו הרב הינו סגנו של אלהים שיודע כל רצונו, והוא כרגע הגיע מהר סיני מהתייעצות דחופה עם משה רבינו, וישנה היוהרה לאנשים מסוימים, כאילו שיש להם מונופול על הכוונות האלקיות ועל שיטת הגאולה של הקב"ה, והאמת המוחלטת היא בכיסם בלבד, והם אינם עלולים לטעות, ואם טעו טעותם אמת. וכל השאר, הינם שוטים שיש לרחם עליהם במקרה הטוב, ובכלל עניין זה, היחס המזלזל לאקדמיה ולאנשיה אף הרוחניים.
לכן, אין לערער על דבריהם, אסור לחלוק עליהם, ובלתי אפשרי להביע דעה אחרת, שלעתים אף היא לגיטימית ואפילו יש לה שורשים במשנה ובתלמוד ובדרך הארץ, במקרה הטוב הוא מותקף בהומור ציני, כאילו אמר דבר שטות.
ועם כל הכבוד, כל התורה שאדם אחד, אפילו גדול מאוד מבטא, האם איננה בסופו של דבר, ראייתו הפרטית את התורה, והאמת הסובייקטיבית שלו? לא יכול להיות שאנשים גדולים טועים? יש רק דת אחת שאומרת שהעומד בראשה איננו יכול לטעות, היהדות תמיד הראתה שאנשים גדולים ככל שיהיו, הינם בשר ודם, ועם כל צדקותם, חסידותם וקדושתם הם עלולים לטעות, והדבר הזה הוא הוא המבדיל בינם לבין הקב"ה.

האווירה הישיבתית בכמה מקומות חונקת ובלתי אפשרי כמעט, לגדל בה אנשים חושבים ותלמידי חכמים?
או שאולי המטרה הינה לשכפל הרבה תואמים, לתכנת מחדש גלמים, שידעו לצטט אוטומטית דעות בכל תחום, כפי שראש הישיבה מבין אותה, ויש פה פספוס של התהליך החינוכי שנועד לאפשר לאדם לבטא את האות שלו בתורה ואת האמת הסובייקטיבית שלו.
כאשר בחור ישיבה סטנדרטי פותח את הפה, כמו במשנה "הכל צפוי", ואתה מראש יודע בהרבה מקרים מה יאמר, וכולם 'מתנבאים' בסגנון אחד.
ואח"כ שואלים למה אנו לקויים ביצירות רוחניות? דבר פשוט הוא שאם החינוך הוא ליצור שטנצים של תלמידים, ולא מכוון להפריח את המיוחד שבכל אחד, איך אפשר לדבר על יצירה רוחנית?
דבר זה לדעתי נובע באופן ברור מהדוגמטיזם המחשבתי. כשמנתבים אנשים במסלול אחד בלבדי ולא מאפשרים להם לחשוב שיש דרכים נוספות, סותמים להם את מקור הבינה.
באוניברסיטאות מכריחים אנשים כמעט מההתחלה לכתוב עבודות, ודוחפים אותם ליצירה עצמית בכפיה, ואילו בישיבות, אברך בוגר יכול לשבת עשר שנים, ולא לחדש חידוש אחד רציני משלו, והוא עוד יקבל לגיטימציה על העצלות הרוחנית הזו, והעיקר שלא יהיה נועז ומחדש, אלא ילחך ויגרוס את הגמרא שלו בשקט.

הגישה שאנו אמורים להישמע אוטומטית, לדברי הרבנים נושאי אבוקות האור, שאינם יכולים לטעות מקומם.
הקב"ה מאמין בנו, נטע בכל אחד מאתנו נשמה אלקית, ונתן לנו שכל טוב ובחירה חופשית, והיא הנקודה היקרה ביותר לנו.
אנו אמורים לפסוק לעצמנו את אורחות חיינו מתוך נאמנות לעצמיותו, ומתוך ניתוח של הסיטואציה המיוחדת שנקלענו לתוכה, ואי אפשר לתת רצפט שיקיף את נשמות כל האנשים וכל המצבים. אלו שיודעים את התורה, אמורים להיות לכל היותר יועצים, אך לעיתים ישנם רבנים שנוטלים את החרות ואת היומרה, לתת רצפט שיקיף את כל הנשמות בכל המצבים, ואגב כך נוטלים מהתלמידים את הבחירה החופשית שלהם.

כנראה שרוצים לגדל דור של חסידים שוטים נבערים, שיהיו כפופים לרבנים שלהם כעבדים אל אדוניהם, ולא ליצור תלמידי חכמים בעלי שכל ותבונה שיהיו מנהיגים רוחניים של הדורות הבאים?
נראה שקשה לרקוד עם זאבים, לכן קל להעדיף את "שתיקת הכבשים", לגדל עדר של אנשי- הן צייתנים פחדנים, שגם אם יהיו חריפי שכל, יהיו בעלי כתפיים צרות מבלי יכולת או רצון לקבל אחריות, ובכל דבר ודבר יהיו צמודים לרב שלהם. שישמרו על שקט תעשייתי בעולם התורה ובישיבות, ולא יעשו לנו מהפכות שלא נדע איך להתמודד איתם.

החינוך הישיבתי ובמידה לא מעטה אף הדתי לאומי, בדוגמטיזם שלהם, במקרים רבים יוצר נתק בין האדם לבין עצמו, כשאדם מנתב את מעשיו לפי הציפיות החברתיות, הוא עלול ל"אבד את עצמו לדעת" ולבגוד בעצמיותו, להתנתק מעצמו, מרגשותיו, ממאוייו, מרציותיו, ומיצריו, לאבד את להט החיים ולהעשות במקרים מסוימים, יצור מכני, קר ועקר, עבד מנטלי שחי חיים שאולים ולא את חייו.
אדם שלא מחובר אל עצמו, האם יכול הוא להיות מחובר באמת לתורה?
כך בציבור הדתי לאומי, מחנכים את הבנים לרצות ולהיות בסיירת מובחרת או בישיבה נהדרת ואת הבנות לעשות מסלול אולפנא, מכללה, ובמקרים רבים אנשים מוצאים עצמם דחוקים, במסגרות שלא מתאימות להם ושצוררות את קיומם, רק בגלל הרצון להשביע את חפץ החברה והמשפחה.
החינוך הוא בפירוש להדחקה עצמית של האדם תחת הסיסמא של לגלות את העצמיות שלך שהיא כמובן התורה הכללית, ובשמה דוחפים את האדם להדחקה של אישיותו, יחודו, תוי נפשו המיוחדים, כמו במהפכה הבולשביקית, למחוק את כל הסממנים הפרטים ולהלביש את התלמידים בחליפות עבודה כחולות, עד שהאדם נטמע בכלליות ומאבד את השאיפה לגלות את סממני דמותו היחודיים.

איפה הקריאה לתשובה אל שורש הנשמה, והקריאה של התחברות האדם לרגשותיו ורציותיו באשר הוא, כי רק אדם שמחובר אל נשמתו וחי, יכול להיות לברכה.
איפה הקריאה לחנוך לנוער לפי דרכו? כשאדם מנותב במסלול זהה לכולם, ואין לו שום אפשרות לבטא את היחודיות שבו, לא בלבוש, לא באורח חיים, לא במחשבותיו ואף לא בסוג האוכל שהוא אוכל, הריהו מאבד את הנקודה היחודית שלו שבשבילה נברא, והוא נעשה מסורס.


ג. דגש על חינוך למצוינות אליטיסטית ותורה ללא מלאכה


החינוך הבסיסי אצלנו, שהאידיאל הוא להיות תלמיד חכם. ותלמיד חכם מוגדר בישיבות כאדם שספון בין כתלי הישיבה, ולומד תורה כל היום כל חייו, וכל השאר בלית ברירה יהיו בעלי בתים טובים, אך תמיד סוג ב', אנשי הבדיעבד.
מעניין, שהאבות וחלק מגדולי ישראל, תנאים, אמוראים, ראשונים ואחרונים, לא היו עומדים בקריטריונים האלה, אעפ"י שהם היו הדוגמא למצוינות אמיתית, שלאורה התורה מדריכה אותנו.
אני חושב שהחינוך למצוינות אישית כפי שהוא קיים, לא רק שהינו שקרי מבחינת האמת, אלא גם חינוך הרסני ומסוכן, שמעלה לקורבן את רוב התלמידים - שכידוע לא מתאימים מטבע בריאתם, לעסוק ברוח כל היום, להיות רבנים, מורי דרך ופוסקי הלכה - בכדי לטפח אליטה מצוינת ומיעוט מובחר.
והתוצאה, הרבה תלמידים שאינם בנויים ללימוד ממושך ואינטנסיבי נושרים מהר מדי או אוחזים בכל מחיר בקרנות המזבח של הישיבה, ונפגעים נפשית ורוחנית מאוד, מפני שהם כופים עצמם מסגרת שהם אינם חפצים בה באמת, ושכבר איננה ממלאת את נשמתם, והם משייטים בה תלושים בלי עוגן ריקנים ונבובים, וכל אחיזתם היא מטעם חיצוני של כבוד ובלבד שלא לעזוב את הישיבה ולרדת סטטוס.
ולבסוף כאשר הם חשים שאולי הגיע הזמן לעזוב, והם באים להתייעץ, עדיין משדלים אותם להמשיך ללמוד, לנסות שוב בכל מיני טעמים, והם צריכים ל'טחון' את עצמם הרבה, עד שהם מקבלים 'אור ירוק' לעזוב את הישיבה, וכך מתקיימת בהם באופן עגום למדי, אמרת חז"ל, "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון".
ואח"כ למשך שנים ואף לאורך כל חייהם הם מאמינים באמת שהם סוג ב' ונחותים, והם מתוסכלים, נבוכים, וחשים רגשי אשמה על אוזלת ידיהם, וחלק גדול מהם בכלל מאבד את המוטיבציה שלו לעיסוק חלקי בתורה, כי הוא חפץ בכל, ולזה הוא לא יכול לשאוף, ואז הוא מוצא את כולו בתחומים 'חילוניים', ומזניח את התורה לגמרי.
גם בצד הנשי, ישנן הרבה נפגעות מהגישה הזו.
בנות שלתומן מחפשות אדם שלומד כל היום בישיבה, ודוחות הרבה בחורים טובים ואף מעולים, (נראה שאם היו בדור המדבר, משה רבינו בזמן שהיה רועה צאן, לא היה שידוך מספיק טוב בשבילן) ובסוף מגיעות לגילאים הקרובים לשלושים, ורק אז מתחילות להבין שמא הן צריכות ל'התפשר' כביכול, גם על כאלה שהינם סוג ב'.

אם היו נותנים מקום לתלמוד תורה עם דרך ארץ, אנשים היו יכולים להשאר בישיבות במשך תקופה ארוכה יותר, וגם כאשר הן היו יוצאים החוצה, הם היו ממשיכים לאחוז בתורה. וגם בתקופת לימודם תורתם היתה אפקטיבית יותר, מפני שנפשם היתה בריאה יותר, מפני שלא עשקו כוחות נפש בתוכם, כדברי הכוזרי בתחילת מאמר שלישי.
וגם כאשר היה מגיע זמנם לצאת החוצה, הם לא היו נופלים לחיים בהלם וללא הכנה, כפי שקורה היום לתלמידי ישיבות שמגיע זמנם לצאת החוצה, והם יוצאים ללא כל הכנה, ונופלים לתוך החיים, כמו תינוק שנולד, והמומים מהמפגש איתם, עד שלעיתים קורה שבכדי להתאפס, הם מבזבזים כמה שנים מחייהם, בכדי לעכל את המפגש הטראומטי הזה.


ד. שימור שיטות לימוד ישנות בלי התחדשות ובלי אוריינטציה של העתיד


הישיבות של היום דומות כמעט בכל סדריהם, לישיבות של אירופה במאה הקודמת, מבלי שעברו שום מהפך של ממש, בכדי להתאים עצמם, לרוח התרבותית החדשה שמנשבת בעולם הכללי ובישראל בפרט.
צריך להכניס את יפיפיותו של יפת ושל שם בעצמו באהלי שם. החל ממבניות מוסדית, דרך שיטות ההוראה החדשניות שפותחו בתקופתנו, שימוש בעזרים פדגוגים, טכנולוגיה מתקדמת, מיחשוב באספקטים שונים, וכלה בשיטות המחשבה הרווחות, ההשכלה הכללית, הפסיכולוגיה, ההיסטוריה, והמדע העכשוי, את הכל אפשר וצריך לרתום לעגלת התורה.

למשל, לקבלה לאקדמיה יש פרמטרים אובייקטיבים כמו שקלול בגרות ופסיכומטרי, בעוד שקבלה לישיבה הינה מאוד סובייקטיבית ולא רצינית ומותנת במבחן קצרצר בתלמוד ולעיתים רק ראיון שנעשה על רגל אחת, כך שלעיתים מגיעים לישיבות כל מיני דמויות שונות ומוזרות וגם בין הנורמליים לא תמיד ברורה ההתאמה שלהם לעולם של ישיבה. היה רצוי לעשות מבחני קבלה ומבחנים פסיכוטכניים, גם בכדי לדעת, לאיזה תחומי רוח נוטה אותו תלמיד, בכדי להכוון אותו ללימודים שמתאימים לכישוריו.

למשל, החינוך לרוחניות נזירית צרת אופקים, לא מאפשר למחונכים בו להשפיע באמת על דורנו שהוא דור דעה שאוהב את החיים, וחפץ בגדלות רוחנית ברוחב מחשבה, בחופש ובאהבה, במקוריות ויצירתיות, בחיוניות וברעננות.
איך תלמיד ישיבה שיש לו ידע מינימלי בהיסטוריה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, במדע ובהשכלה הכללית ואף בתנ"ך ובמדרש ומקדיש את רוב ימיו ושעותיו לשאלות שנוגעות לתחומי השור והבור בניתוחים אנליטיים מבריקים ונוצצים, יכול לצאת לחיים ולחברה הכללית ולהשפיע עליהם באמת?
ובכלל, מה איכותה של תורה של תלמיד שהינו בור ועם הארץ בעניני המדעים העכשויים, ומעודכן בהם, לכל היותר ובמקרה הטוב, במידה שהתלמיד סקרן ורחב אופקים, דרך מדורי מדע פופוליסטים.
למה לא נותנים לתלמידים סולמות מדעיים, להגיע אל חכמת התורה, בצורת שיעורי ההעשרה במקצועות השונות, שאז לא יחסרו להם עשרות ידות בחכמת התורה, כדברי גדולי העולם, המהר"ל הרמב"ם והגאון מוילנא.

ה. אימוץ שיטת לימוד אחת באופן גורף כתקן כללי


אחרי התוהו ובוהו שנוצר בעולם אחרי הריסת מרכזי התורה בשואה, לא היתה הגדרה מחדש באופן מסודר של שיטת הלימוד באופן שמתאים לדורינו, אלא אימוץ של שיטה אחת שרווחה והיוותה מקור הצלחה והיא שיטת וולוז'ין, והאימוץ של שיטה זו כתקן סטנדרטי בישיבות ובכלל קביעת שיטה אחת אפשרית בלימוד לכלל ישראל, מאוד בעייתי, כי כל הדיבורים על שאין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ, מעוקרים מכל תוכן.

באוניברסיטאות יש חוגים שונים של לימודים, וסטודנט יכול ללמוד באמת, ממקום שליבו חפץ, כי הוא יכול לצרף קורסים שונים, כאוות ליבו ויש לגיטימציה לכל תחומי הלימודים. כך שפרופסור בספרות נחשב כמו פרופסור בפיסיקה.
כך בישיבות היו צריכים לפתוח חוגים שונים ובשיטות שונות בלימוד: בתלמוד ומפרשיו, בהגות מחשבה ואמונה ואגדה, בתנ"ך והגות התנ"ך, באופן שכל תלמיד יוכל לבחור את הרבנים ואת החוגים שמתאימים לנטיית ליבו, וילמד באמת ממקום שליבו חפץ, שלא יוכרח ללמוד עם כולם וכמו כולם את אותה המסכת ואת אותם נושאים, אצל אותו רב, ובשיטה היחידית שקיימת היום.
כך שאם יש לאדם מסוים נטיה חזקה לתנ"ך, הוא יוכל לשלב עיון והעמקה גדולה בתנ"ך עם לימוד בקיאות בתלמוד ובהלכה.

ואם מחליטים שישנה רק שיטה אחת, מדוע לדחוק את כל התלמידים למיטת סדום של שיטת וולוז'ין?
מי אמר שכל התלמידים, שלכל אחד מהם עולם רוחני אחר ומבנה אישיות שונה, צריכים להיכנס לאותו פס יצור? היו גם שיטות אחרות. שיטת בית מדרשו של הגר"א שדגל בפשטות בקיאותית, שיטת הבקיאות הספרדית, שיטת ר' נחמן מברסלב שבו יש קשר בין התלמוד לקבלה, ואני משוכנע שהיו עוד רבות.
הבעיה שבשיטה הנוכחית במיוחד - מלבד העובדה שאנשים בינוניים אינם יכולים לגדול בה ומוצאים עצמם הרחק מאחור נטושים ועזובים - גם אנשים עם נטייה רוחנית חזקה מתקשים להתמודד, הם יותר רוצים לשוט, לפרוס כנפיים, להגיע לטעמים הרוחניים, למהות. ובמקום זאת מעמיסים על מוחם עשר שיטות שונות בהבנת התירוץ השני של הסוגיה לפי האוקימטא הראשונה.
במאמר המוסגר יש לציין שהדינמיקה של השיטה הזו דוחפת, לבלות שבועות שלמים על סוגיא, בדיונים מאוד תאורטיים, מבלי לנסות ולהגיע לשום מסקנה מעשית. הלומד מכיר הרבה היבטים ניתוחיים של הסוגיא מפנים שונים, וכל החומר התאורטי לעיתים רבות מעורפל ומבולבל, מבלי שיש לו לקחים ברורים וממשיים, ואח"כ תמיד הוא יהסס, יתלבט ויפחד להכריע ולחתוך החלטות, כי חינכו אותו שלכל מטבע יש שני צדדים, וצריך להפוך גם בזכות הצד הטפל, ואין צורך להגיע לבהירות וברירות.
כן השיטה הזו, גורמת לאנשים לחיות את החיים בסיבוכיות ונפתלות, במקום בעניניות, בפשטות וביושר. לנתח אותם באופן מוגזם, שהופך את כל החיים לדיון אקדמי. העולם הופך לדגימה תחת מיקרוסקופ השכל. ועל כל דבר יש להתפלמס ולהתפלסף, גם על הדברים המובנים והפשוטים, ובמקום להיות אדם תכליתי, המטרה היא להיות אדם מתוחכם או מתחכם, ואחרת אין את ההרגשה של מיצוי החיים. ועל זה אולי נאמר, כל מי שחכמתו מרובה ממעשיו.

והשיטה הזו מביא את הישיבות לאבד הרבה כשרונות רוחניים - מלבד אילו הבודדים שפילסו לעצמם את הדרך לבד, שחו נגד הזרם ומצאו לעצמם נישה רוחנית בישיבה - והעוזבים מתברר שאינם אנשים בורים וממועטי כשרון, כי לכל מקום שהם מגיעים, בין לאקדמיה, לצבא או לחיים, בדרך כלל, בכל מקום הם עושים חיל.

וכשאנשים כאלו עוזבים את הישיבה, הם שונאים את הגמרא, ומרגישים דחייה אליה, ואינם פותחים אותה, בגלל שלימדו אותם אותה באופן שזר לרוחם, באופן שהיא איננה מתוקה להם, אלא כמפרט טכני של סוגיה.
ויוצא שמקום שאמור להקנות אהבת תורה ולימוד, מקנה את ההפך הגמור לאנשים רבים. ואני חשבתי לתומי שאחרי הערותיו של הראי"ה קוק על הבעייתיות של דור ההשכלה, הלקח נלמד.

וכבר צעק רבות המהר"ל, על סוג כזה של לימוד, בפרק ה' מנתיבות התורה, אך כשם שאז אמר באכזבה שלא שומעים לו, כן היום לא שועים לקולו, שהוא כמו קול קורא במדבר.


ו. הישיבות הינם פס יצור המוני להנדסת תלמוד ומחשבה שדוחק החוצה אנשים רוחניים


עם כל מה שיש פתיחות גדולה בישיבות שלנו ללימודי אמונה, אגדה ומחשבה. הישיבה היא מקום של הנדסת גמרא ומחשבה.
ציפיתי שבמקום רוחני, ובמקום שאמור לגדל אנשים רוחניים, הדגש יהיה על רוחניות, והנה ההפך הוא הנכון, רוב רובו של הזמן מושם דגש כבד על ירידה לפרטים הכי קטנים, והכי טכניים בענייני הלכה באופן שמתאים רק לאנשים שבטבעם הינם ריאליסטים, אנאליטיים ומהנדסים. ואילו כל אלו ששאיפות גדולות ממלאות את רוחם, ויש להם נטייה חזקה אל השירה, הפילוסופיה, ההומניסטיקה, הפסיכולוגיה וכל ערכי הרוח, נפשם נוקעת מפרטי הפרטים המפורטים, והם נחנקים בסוג כזה של לימוד, ואין להם לימוד אלטרנטיבי, אלא להבין שהם אינם מבני העלייה המועטים, בעוד שאלו האנשים שבנין התורה הרוחנית אמור לצאת דווקא מהם, והם נדחים החוצה, וכל כישורים הגדולים שלהם מתמסמסים, והתורה חוגרת עליהם שק.
הלימוד הקונבנציונלי במקרה הטוב הופך להנדסת תלמוד ובמקרה הרע לאפסנאות תלמוד, הכללים והעקרונות הרוחניים אובדים בים של פרטים, והתורה הרוחנית מוזנחת שוב ושוב, כי בה אף פעם לא מפלפלים באותה איכות כפי בתורה המעשית, כשמגיעים בגמרא לאגדתות רמת התחכום והפלפול יורדת פלאים, כמו האותיות הקטנות במהרש"א, כאילו שזו פחות תורה, וק"ו שבהלכות המעשיות אף פעם לא מגיעים להגות העמוקה שמסתתרת מאחריהן, ונשארים תמיד ברובד החיצוני של הפשט ואז כמובן שאין את החיבור בין כללי תורה לפרטיה והכל מנותק, ואח"כ מתפלאים שמצבו של הדור על הפנים, שת"ח חכמים מבוזים ונלעגים, ואין מי שרוצה לשמוע אותם במדיות הציבוריות?

תלמידים מסוימים באים לישיבה עם צפייה למקום רוחני שבו יוכלו ללמוד פילוסופיה, הגות תורנית, אגדה, שירה, הסטוריוסופיה דתית, תנ"ך, מחשבה יהודית וכדומה ופתאום הם מגלים שעשו מקח טעות ונתקעו בלימודי משפטים והנדסה של הדת.
בשיטות הנוכחיות הלימוד החי של התורה הופך לניתוח סוגיא, על משקל של ניתוח פתלוגי, ככל שהאיזמל המחשבתי שלך חד יותר אתה נחשב לתלמיד חכם גדול יותר, רוחב הידיעה וגדלות האדם, מאבדת את מקומה לטובת השנינות וחריפות השכל, ובמקום לנסות להפגש עם דבר ה' החי, משכיבים את גופתו על שולחן הניתוחים, ובוחנים ומנתחים אותו כמו שבוחנים עב"ם זר. איפה המסר הנצחי, איפה המוסר האלהי, שבדבר ה'?


ז. גימוד הדמות הרוחנית של התלמידים, וחוסר חינוך לאומץ ותעוזה, בכדי שהתלמידים יהיו נתונים למרות ושליטה


ישיבה הינה לכאורה מקום רוחני, שאמור לנפק אנשי רוח ומחשבה ואנשי הגות בעלי רוחב דעה, דרך ארץ, מידות טרומיות יראי ה' ויודעי ה', אנשי אמת, שלא מפחדים לשאול כל שאלה, ולעמוד באומץ על דעתם, ולחדש היכן שצריך בתעוזה.
ונראה שיש כמה פעולות שמגמדות את הדמות הרוחנית:
אין חינוך לאומץ ותעוזה, ולהפך ישנה מגמה של דיכוי אומץ הלב והתעוזה הטבעית אצל התלמידים, בשיטות שונות, ואנשים מפחדים לומר את דעתם, ומפחדים לעמוד בעוז על דעתם בציבור הרחב, ונוצרות חבורות של אומרי הן חנפנים וכנועים. ובאותו עניין, מתירים בישיבות לתלמיד לשאול שאלות, אבל מלמדים אותו איזה שאלות מותר לו לשאול, ואיזה שאלות הם בגדר טאבו, שאסור להן לעלות על דל שפתיו של תלמיד הגון וצייתן.
החינוך הינו לגבורה בבחינת איזהו גיבור הכובש את יצרו, ואין חינוך לאומץ לב ולתעוזה, לעמוד כנגד מלכים ורוזנים ולא ליבוש. מחנכים אנשים לציות עיוור ולקבלת אוטוריטה מבלי בקרה ובדיקה ולאי חריגה מגבולות גזרה מאושרים. ישנו לחץ חברתי כבד, לא לחדש ולא ליצור יצירות עצמאיות בבחינת חדש אסור מהתורה, ובחינוך כזה ברור מאוד מדוע לא צומחים מנהיגים. כאשר האדם מתחנך לכבוש את עצמו, יצריו, יצירותיו, כישוריו היחודיים, ולנתב עצמו במסלול אחד שנקבע מראש כדרך המלך שהוא המסלול הלגיטימי היחידי, ברור מדוע אנשים מפחדים לומר את אשר על ליבם, מחשש שידחו, יקלקלו להם שידוכים, ואף שיוקעו ויוצאו החוצה.
מי שמבקש לכלוא את הרוח החופשית, סופו שהרוח תקבל את ביטויה במקומות אחרים, שאינם בהשגחת הרבנות הראשית בדוקא. וסופו שהוא מאמלל נשמות שחונקות את עצמן ומורידות עצמן ביגון שאולה
הממסד הישיבתי דוחק את התלמידים, ללימוד נושאים הלכתיים טכניים מפורטים בצורה של הנדסת הלכה, ולא להגות רוחנית באופן פתוח וחושב, במטרה לעקור מהתלמידים את ההיפתחות המנטלית של האדם לעצמאות, למקוריות, ליזמות, ולחויות רוחניות, כי כאשר האדם הוא רוחני באמת, הוא עצמאי, פחות בר שליטה, ופחות ממושמע, כי הוא נפתח אל האמת שבקרבו, והוא מודרך בעיקר על פיה, ולא על פי הדרכות שחיצוניות לו.
וזו תיבת פנדורה מסוכנת, שלשיטת חלק ניכר מרבני הישיבות, אסור לפתוח אותה, כי אנשים עצמאיים ואמיצים הם אנשים מסוכנים, שיכולים לקרוא תגר עליך ועל הדרך שאתה מוביל, והם עלולים ליצר מהפכות שאולי אינך רוצה בהם.
ואם כבר אחרי הכל, נוצרים תלמידים אמיצים ומקוריים, לא מטפחים אותם, ולהפך דוחקים אותה בנימוס ובעדינות החוצה.
ואחרי כל זאת, מקטרים ואומרים, איפה האנשים שיובילו את המהפכה הגדולה של הרב קוק? תנו להם לצמוח ולגדול, ואז תיראו אותה!!


ח. חינוך לנזירות, הסתגרות ופרזיטיות


ישנה בפירוש מגמה להסתגר בד' אמות של הלכה, להיות ספון ומוגן בין כתלי הישיבה, לברוח מהתמודדות עם החיים, להתרחק מהציבוריות הישראלית, להתנתק מכלל ישראל החי, מהחיים עצמם , ומכל דבר שיש לו ריח עממי, בין אם זו אוניברסיטה, מדע, טכנולוגיה, עבודה, סרט, ספרות יפה, אומנות, וכל דבר המזוהה עם תרבות ההמון.
המובחרים קרואים אל דגל הנזירות והפרישות: להיות עניים ודלים, ספונים על ספריהם כמומחי "השור והבור, יחוסי היבומים ופתחי הנידה", ומנותקים מהבלי העולם הזה וסמוכים על שולחנם של נדיבים ועל קופת המדינה, בורים מכל מדע ונבערים מכל השכלה כללית.

ואלו שהם אנשים סוג ב', "נפלי הישיבות" שלא יכלו או שלא רצו להכניס עצמם למיטת סדום של הישיבות, ויצאו בעל כורחם אל החיים, הם אליבא רבני הישיבות, כבר יעשו את ה"עבודה השחורה", הם בדיעבד יצאו אל החיים, ויקדשו אותם.
כמובן שאנשים חיים, מרובי כוחות וכשרונות, שלהט החיים מפעם בהם, שאינם רוצים לדכא את עצמם, אינם מוכנים לראות בתורה מכבש דרכים שממעך וכובש את אישיותם, אלא מעיין נובע וסם חיים, שמפריחים ומגדילים את כל כישוריהם.
ולכן הם עוזבים את הישיבות - בגלל שאין את המודל של תורה עם דרך ארץ, ותורה שהיא תורת חיים באמת - ועם עזיבת הישיבה, התורה שנראת ככרוכה לישיבה נזנחת, והתורה נלקת בכפלים, מזה שדוקא כוחות היצירה הטובים של הציבור הדתי לאומי, שהיו אמורים להביא לפריחה רוחנית, דוקא הם מתנתקים מהתורה.

ואלו המובחרים שנשארים בישיבה, ששומרים על גחלת התורה, אין להם חיים באמת, כי כבר אמרו חז"ל, "שונא מתנות יחיה", ואילו הם; חלק הארי של קיומם, הוא מתנה אחת גדולה: דיור חינם, ארוחות חינם, וסיבסודים שונים ומשונים.
במקום להדמות להקב"ה שקיומו אינו תלוי בזולת, והוא רק נותן ומשפיע לכל העולם ולכל הנבראים, הם מתדמים לישויות אחרות שרק לוקחות ומקבלות ואין להם שום קיום מעצמם. וכאשר הרגש הטבעי מתקומם נגד העקמומיות הזו, יש מי שישדל בכל האמצעים האידאולוגים ויכשיר את הפרזיטיות הזו בכל כח שכנועו, עד שלבסוף הלא טבעי הופך לטבעי.
כאשר האדם נמצא במעמד כזה, הוא אינו יכול שלא להתבטל ולנסות לרצות את נותני חסותו, והוא הופך ליצור כנוע, חנפן, ובטלן, וחלק ניכר מתורתו הוא מהשפה ולחוץ, כי איך אפשר להיות אדם רוחני באמת, כאשר המבנה של האישיות שלך מעורער מיסודו, ואתה צריך לכרכר בריקודי "שאו שערים" סביב התורמים הנדיבים, שהם בדרך כלל לא בדיוק תלמידי חכמים, וסביב ראשי הישיבה שלך, שאתה נתון בידם לשבט ולחסד.
האם במצב חברתי כזה, אפשר לגדל אנשי אמת, שלא יהססו לומר את דעתם, או שמא אנשים נוטים במצב כזה להכניע את האמת הפנימית שלהם, ובלבד שלא ימצאו את עצמם זרוקים למחרת ברחוב בלי קורת גג ואוכל.
ולא לחינם התריעו גדולי ישראל, מסגנון לימוד כזה שמטיל את עולו על הציבור, מחלל שם שמים ומכבה את נר התורה, וצידדו בתורה עם מלאכה, כי אחרת ההרגל לקבל ולאכול לחם חסד, נעשה לטבע שני, והאדם קם אחרי חמש שנים בבוקר ולא בישיבה ועדיין לא מבין, מדוע הוא צריך לשלם בזעת אפיו, על דברים שקיבל עד כה בחינם.

מעל לכל, נראה שיש כאן בשיטה המסתגרת, אימוץ של אלמנטים מסוימים מדרך חייו של הגאון מוילנא, 'התורה הסגופה, מוגפת התריסים', אך ישנה שאלה בסיסית האם דרך של גאון יחיד בדורו ובדורות רבים, בוילנא שבגלות, לפני כארבע מאות שנה, מתאימה לדור שלם הנגאל ומתחיה, באויר הטהור של ארץ הקודש.
והאם לדור כמו שלנו, לא מתאימה יותר, יהדות מקראית חיה ותוססת - לפי דרכם של אבות האומה ושל הרמב"ם, המהר"ל מפרג והראי"ה קוק - שמתהלכת עם החיים ושרה עם אנשים ועם אלקים ויכולה להם.


לסיכום:

האם התורה שנלמדת בישיבות שלנו הינה התורה הגואלת?
האם אפשר לגאול את העם והעולם, ע"י דיכוי של המון כוחות רעננים שבו.
האם הינה תורת חיים שמדברת אל החיים ועל החיים?
האם אנשי הישיבות קוראים נכון את הדור?
האם הרבנים קוראים נכון את התלמידים?

אני די מסופק בכך, אני לא רואה שהישיבות בדרך הזאת, יצמיחו אנשים שיכולים להביא את גדלות התורה לבמות ציבוריות, למשל תוכניות ארוח שונות בטלביזיה, באופן שישכנע שם את האנשים הציניים והסקפטיים.
ובכלל, אני לא רואה שרבנינו מתמודדים באופן מוצלח, שמקרין את ההוד וההדר שבתורה על הסוגיות האקטואליות, שצצות בחיי החברה הישראלית.
הדור איננו טיפש, מדובר בחתך רחב של אנשים דעתנים, בוגרי אוניברסיטאות שחונכו לנטילת אחריות, לאומץ, לייחודיות, למיצוי עצמי, שלא מקבלים שום אקסיומה כמובנת מאליה, ועד שלא יאירו את התורה באורה העליון, ויחשפו את טעמיה, סודותיה, הגיונה הפנימי, הרוח שבה, והגדלות שבה, בלשון מודרנית שמקובלת על הדור, הם לא ישוכנעו.

אך במקום לעסוק בדברים המהותיים שבתורה, ישנו עיסוק מסיבי בדברים המעשיים והטכניים של המצוות, בטביעה עצומה לפרטי הפרטים, עד שהיהדות נראת דת טכנית שחשיבות המוסר הינה משנית בעיניה, ועד שנפש מליאה אהבה וחורין, נוקעת מהם.
והדבר מצער במיוחד על רקע הצימאון הרוחני הגדול שקיים בציבור הרחב, עד כדי כך שנפתחים מאליהם מרכזים ללימוד תורה ע"י אנשים חילוניים.
והצימאון הזה לא יכול להיות מורוה, בפלפולים של ברכת שהחיינו על אקדח חדש, או בפלפול עצום על הברכה של הבמבה, אלא בתורה גדלותית שספוגה בהשכלה כללית רחבה, בעמקות מחשבתית, במקוריות רעננה, ולא בשברי סיסמאות שדופות וריקות, שאין ברצונם ובכוחם של בני דורנו לקבלם.

מעניין לבחון את עולם התורה של הציונות הדתית ולגלות שאנשי רוח ויצירה רבים צמחו בזמן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, ואילו היום יש מעט "התחלות בניה חדשות", ואני שואל לתומי, אולי תלמידיו לא מאפשרים לתלמידיהם, מה שהוא אפשר לתלמידיו, ולכן יש דלות באנשים רוחניים, בני הדור השלישי.

ביסוד הכל, צריכה להיות רפורמה וראורגניזציה רצינית בישיבות, בכדי שיוכלו להוות באמת את כר הגידול ליצירה הרוחנית בישראל ואת המקור לגאולת הלבבות ולהפרחת תורת חיים במרחביה של הציבוריות הישראלית.

אפי ברק, ירושלים.

---------------------------------------------------------------------------------------
אריק123


המאמר מעניין וכתוב יפה. מקורות ההשראה של הכותב גם הם בולטים. אולם יש בו סתירה פנימית בולטת, מחד הוא מלין על חוסר היחס האישי ומאידך הוא ממליץ על אקדמיזציה של הישיבות.
הבעיה יותר חמורה בישיבות החרדיות. ואני יודע על אישיות מסוימת שלמדה בישיבה מפורסמת וחלתה בצהבת קשה שלושה חודשים. כשחזר לישיבה פנה אליו המשגיח ושאל אותו היכן היה בימים האחרונים בתפילת שחרית. בתגובה הבחור עזב את הישיבה. כשספרתי זאת לבוגר אחר מואתה ישיבה הוא לא הבין אפילו ממה נעלב אותו בחור.

'ארבעשתיםשש' (21/12/2003)

עיתון הארץ

בעשרים וחמישה בו חנכת יומין תמניא ודלא למספד

מאת חננאל מאק

מגילת תענית - המונה ימי שמחה שבהם אסור להתענות, וביניהם ימי החנוכה - לא נגאלה מן השכחה, שכן מאז ראשית ימיה נודעה ברבים ונלמדה. אולם עד כה לא זכתה המגילה למהדורה מוארת, מוערת, מפוארת ומדויקת כנוסח המונח עתה לפנינו

------------------------------------------------------

בן יוסף:

קישור למגילת תענית
http://www.shechem.org/torah/megtan








מגילת תענית - הנוסחים, פשרם ותולדותיהם, מהדורת ורד נועם, הוצאת יד בן צבי, תשס"ד, 452 עמודים

הכינוי "מגילת תענית" יש בו כדי להטעות: לא מגילה של תעניות הונחה זה עתה לפנינו במהדורה מחודשת, אלא מגילת איסור תעניות. איסור זה הוא עניינו העיקרי של החיבור הקצר שיצא מתחת ידיהם של חכמים בסוף ימי הבית השני ונתכנה בשם מגילת תענית. המגילה מונה כ-35 ימים שבהם אירעו את אבותינו שבימי הבית השני מעשים של שמחה, ניצחונות צבאיים או שניהם כאחד. על כן - קבעו חכמים קדמונים - באותם ימים אין להתענות, ובחלקם נאסר אפילו להספיד את המת.
ימים אלה פזורים בכל חודשי השנה, והמגילה מונה אותם לפי לוח השנה, מניסן ועד אדר, איש לא נעדר.

המאורעות ההיסטוריים שימי השמחות מתייחסים אליהם פזורים אף הם - ולא על חודשי שנה כי אם על כ-500 שנה - למן ימיהם של עזרא ונחמיה, בוני חומות ירושלים במאה החמישית לפני הספירה, ועד ביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה (41-37), סמוך לחורבן הבית השני. כפי שאפשר לצפות, רוב הניצחונות וההישגים החורזים את המגילה מתייחסים לתקופה החשמונאית, והרצף הממושך ביותר של ימים שנאסרו בצום ובמספד הוא שמונת ימי החנוכה. עוד ימי שמחה מוכרים שמציינת המגילה הם שני ימי הפורים. אפשר לומר שהזיכרונות ההיסטוריים הכרוכים בימי חנוכה ופורים, כפי שהם עולים מן המגילה, דומים לאלה המוכרים ממקורות אחרים: ספרי החשמונאים, מגילת אסתר, כתבי יוסף בן מתתיהו, ספרות התלמוד ועוד. גם אופיים החגיגי של ימים אלה לא השתנה הרבה מאז ימי הבית השני, אם כי לא ברור מתי החלה הדלקת נרות החנוכה בידי כל יחיד לתפוס מקום כה מרכזי בהוויית החג.

אל ימי המועדים הללו אפשר לצרף את יום חמישה-עשר באב, הנזכר אף הוא במגילה כיום שאין לספוד בו, אולם גדול מאוד המרחק בין מהותו הכוהנית-המקדשית של יום זה במגילת תענית לבין אופיו האזרחי-הרומנטי כפי שהוא מצטייר במשנה. והנה הזדמנות להעיר כי אפילו חכמי המשנה, שתיארו את מחולות הקיץ של בנות ישראל הלבושות לבן בכרמים, לא התכוונו בדיוק לחג האהבה כפי שהוא נחוג כיום, בצמח ובעוד מקצת מקומותינו.

מסורת תנאית שהובאה בתלמוד הבבלי (שבת דף יג ע"ב) מייחסת את כתיבתה של מגילת תענית לחנניה בן חזקיה וסיעתו. מן המשנה ומן התלמוד בסוגיה זו מתברר כי אותו חנניה היה אדם רב פעלים בשדה הספרות, וכמה נושאים נרשמו על שמו ובהם פרשנות - חלקית לפחות - של ספר יחזקאל והצלתו מסכנת גניזה שאיימה עליו. על פי המקור התנאי התחברה איפוא המגילה כמה עשרות שנים לפני החורבן, אך מסורת מימי הגאונים מעתיקה את כתיבת המגילה אל זקני בית שמאי ובית הלל, כשבאו לבקר את חנניה החולה. והיה מי שהעדיף לראות באלעזר בן חנניה, מראשי המורדים ברומאים, את כותב המגילה (גרץ), ולראות בה מסמך בעל אופי לאומי התואם את השקפת המורדים. מכל מקום, כמעט אין ספק שהמגילה הועלתה על הכתב כבר בשלב מוקדם מאוד של מסירתה, ובכך היתה לחריג בולט, שכן עד מחצית האלף הראשון לספירת הנוצרים, בקירוב, נאסר על כתיבתם של חיבורים שאינם כלולים בכתבי הקודש: "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב". בתקופת האמוראים הלך מעמדה ההלכתי של המגילה ונחלש (ראה למשל, בבלי תענית דף יב ע"א) עד שבטל לגמרי, כנראה בתקופה הבתר-אמוראית (עמ' 22). עם זאת, נשמר מעמדם של ימי חנוכה ופורים וכן ימי ראש חודש, שאיסורי התענית בהם תקפים עד היום הזה.

מועד חג החנוכה שבמגילה מעורר כמובן עניין רב, אולם נושא מורכב זה דורש עיון בפני עצמו. כאן נסתפק בהבאת הנוסח הקצר והיבש במיוחד, המציג את המועד עצמו: "בעשרים וחמישה בו (=בכסלו) חנכת יומין תמניא ודלא למספד", ובציון העובדה שתיאור ההתרחשויות שהובילו לקראת החג בסכוליון שונה במידה ניכרת מזה שבתלמוד. סכוליון זה הוא כעין הרחבה מבארת של המקור, וראשיתו כבר בימי התלמוד. כבר עמדו חוקרי המגילה על הדמיון בין יחסו של הסכוליון אל המקור הקדום לבין יחסו של התלמוד אל המשנה, ועל כן, אותם טופסים (כגון מהדורתו של בן ציון לוריא משנת תשכ"ד) שכינו את גוף המגילה בתואר משנה, כינו את הסכוליון שעליה בתואר גמרא.

מעניינים במיוחד הם גלגוליהם ההלכתיים של הימים ג' בתשרי וי"ג באדר, הנמנים שניהם במגילת תענית ברשימת ימי השמחה. על יום ג' בתשרי נאמר במגילה: "בתלתא בתשרי אנטלת (או: "בטילת") אדרכתא מן שטרא". משפט סתום זה מתפרש בסכוליון וכן בתלמוד הבבלי (ראש השנה דף י"ח ע"ב) כציון ליום שבטל בו המנהג להזכיר שם שמים בשטרות, דבר שהביא לביזוי השם כאשר השטר נפרע ונקרע לאחר מכן בידי הפורע. לדברי הסכוליון נעשה אזכור שם שמים בלשון: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן לאל עליון", אולם לפי ספר החשמונאים, וכן לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו, לא כלל ציון התאריך את שם האל בשום צורה שהיא. השמחה ביום הזה מעוררת תמיהה רבה, בעיקר נוכח אופיו הפרו-חשמונאי של החיבור, ועל כן הוצעו גם פירושים אחרים למהותו החגיגית של ג' בתשרי. כל זאת היה ללא הועיל. עם ביטול המעמד המחייב של רוב הלכות המגילה חזר יום זה ונהפך ליום צום רשמי ומחייב, כנהוג אחרי החורבן הראשון (ר' זכריה ז, א-ז; ח, יח-יט), וכך נודע ג' בתשרי עד היום הזה כצום גדליה.

גורל דומה פקד את "יום ניקנור" - יום שלושה-עשר לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר. יום זה נזכר בספר חשמונאים א' (ז, כו-נ), בספר חשמונאים ב', המכנה אותו "יום מרדכי" (טו, לו), וכן בדברי יוסף בן מתתיהו. יום מרדכי - שכן עוד קודם לניצחונם של החשמונאים על חיל ניקנור נודע יום זה כיום ניצחונם של יהודי שושן הבירה על שונאיהם (אסתר ט, א ואילך), ובעצם נחוג ביום זה חג הפורים המקורי. אבל אף בזה גברה ידם של המחמירים והמצירים, ובימי הגאונים נקבע היום כתענית אסתר.

ערפל מכסה את פניהם של רבים מהמאורעות ההיסטוריים הרמוזים במגילת תענית, ורבים מהם אי אפשר לפענח או שמשמעותם נתונה בוויכוח בין החוקרים. העדר ידיעות מספיקות על שאירע את אבותינו בימים הרבים ההם, לשונה הארמית של המגילה וסגנונה המקצר - כל אלה מעטים על רבים מפרקיה מסווה של מסתורין. ואכן, מי חכם ויידע פשרו של המשפט הבא: "בארביסר בסיון אחידת מגדל צור"? תרגום המשפט: בארבעה-עשר בסיוון נכבשה מגדל צור, אך עדיין איננו יודעים במה מדובר. מה היא מגדל צור, היכן מקומה, מי כבש את המקום ועל מה זכה יומו של כיבוש זה להיכלל בין הימים הטובים שאין להתענות בהם? גם כאן באה לעזרתנו מסורת הסכוליון, המזהה את קיסרי בת אדום עם העיר קיסריה. על פי אחד מנוסחי הסכוליון (המכונה כאן נוסח א), "מגדל צור היא קסרי בת אדום היושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל בימי יוון, וכשגברה יד חשמונאי הוציאום משם והושיבו בה ישראל".

ידיעה זו זכתה למקבילה כמעט זהה הנמסרת בתלמוד הבבלי (מגילה דף ו' ע"א) מפיו של האמורא רבי אבהו, שישב בקיסריה במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה ונודע גם כבעל אגדה וכמי שקיים קשרי רוח וידע עם הנוכרים שבעיר. רבי אבהו דרש את המלים "ועקרון תעקר" שבנבואת צפניה (ב, ד) ממש באותן מלים שבסכוליון על "משנת" ארבעה-עשר בסיוון, ובתלמוד נוספה הבהרת שם העיר: "מגדל שר". לדברי מהדירת המגילה, ורד נועם, "זיהוי כפול זה של מגדל שר עם קיסריה מתאשר היטב מתוך ספרותנו ומחוצה לה" (עמ' 193), שכן כבר בפפירוסים של זינון ובשורת מקורות יווניים ורומיים נזכרת העיר מגדל סטראטון, ועל מקומה הקים לימים הורדוס את קיסריה.

המאורע הנרמז במגילת תענית הוא כנראה הסגרת מגדל סטראטון לידי אלכסנדר ינאי מידי תלמי לאתירוס, מלך קפריסין ובנה של קליאופטרה מלכת מצרים, כחלק מעיסקה ביניהם שכללה את בגידתו של לאתירוס בבן בריתו עד אז, הוא השליט היווני זואילוס. אולם היו בין החוקרים שחלקו על זיהוי זה של המקום ושל המאורע, והציעו הצעות חלופיות שונות, כגון כיבוש בית צור שביהודה בידי יהודה המכבי. אגב דיונה בהצעות השונות מראה ורד נועם כיצד "מדגימות תולדות המחקר של מועדנו את התופעה המפליאה של דחיקת כל הנתונים מפני קונצפציה היסטורית מוקדמת".

הדיון הקצר המובא בפרשה היסטורית זו מדגים מעט מן הערך ההיסטורי והספרותי של המגילה ושל פרשנותה. מעט - מאחר שהניסיונות להתיר את הסבך בערכים אחרים בספר הם ארוכים וקשים בהרבה מזה. מגילת תענית נודעה תמיד בעולמם של התלמוד ולומדיו, וגם חוקרי ספרות התלמוד ותולדות ישראל עסקו בה לא מעט. אולם עד כה לא זכתה מגילת תענית למהדורה מוארת, מוערת, מפוארת ומדויקת כזאת המונחת עתה לפנינו, ולמען האמת לא זכה אף לא חיבור אחר כלשהו מתוך ספרות חז"ל למהדורה מרשימה כל כך, לפחות מבחינת הפאר החיצוני. ורד נועם הציבה את הטקסט של המגילה והסכוליון על אפרט נוסחיהם וגלגוליהם, דנה בספר השלם עצמו ובתולדות מחקרו, ובעיקר בפשר המועדים, בזיקה מתמדת אל הספרות המתאימה: דברי חז"ל וממשיכיהם, כתבים מימי הבית השני ואחריו, דברי חוקרים שמקצתם נזכרו למעלה, ועוד רבים אחרים. את טוב הטעם החיצוני של הספר יש לייחס להוצאת יד בן צבי, שהעמידה אותו כראשון בסדרת הספרים המתוכננת שבין מקרא למשנה.

אי אפשר לומר שמגילת תענית נגאלה מן השכחה, שכן מאז ראשית ימיה נודעה המגילה ברבים, נדונה ונלמדה לא מעט. אלא שגם במגילה זו, כמו בחיבורים דומים, רבים השיבושים מפני ש"נפערת תהום בת מאות שנים בין תקופת ההתהוות לבין עדיה הראשונים של המסירה הכתובה" ו"מטושטש ועמום הגבול בין יוצרים ומוסרים" (עמ' 12). תכליתו של המחקר "להתיר את פקעת מגילת תענית לשלביה, למהדורותיה ולחטיבותיה ולהבהיר כל אחת על מכונה" (שם). המעיין כראוי בספר הגדול והמפואר יבחין עד כמה צלחה המלאכה בידי המחברת.

שיינפלד

בחזון סולם-יעקב עולים ויורדים מלאכים. לפי ר' שמואל בר נחמן (ויקרא רבה כט,ב) אלה הם שרי האומות. יעקב רואה את שרי בבל, מדי ויון עולים ויורדים, ומלכויותיהם נוסקות ונופלות. כשראה את שרו של אדום, היא רומא, עולה - ''נתיירא יעקב אבינו. אמר: אפשר שאין לזה ירידה? אמר לו הקב''ה: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב', אפילו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו''. הנשר הרומאי האדיר היה שאנן ובטוח: ''מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ'' (עובדיה א,ג). רבי שמואל קורא עליו את המשך דברי הנביא: ''אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר, וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ''. רומא, סמל היציבות והביטחון, הפכה סמל הקריסה הפלאית והחורבן 'הבלתי-אפשרי'.

רומא היא סמל המטרופולין המודרנית הבוטחת בעצמתה. זהו הנושא של הסיפור השלישי באגדות רבה בר בר חנה, המתאר את אשר ראה בחומות העיר מְחוזָא שבבבל (בבא בתרא עג,א; מתורגם לעברית): ''בעצמי ראיתי את הורמיז בר לילית רץ על שיני חומת העיר מחוזא. פרש הרוכב על בהמתו היה רץ מתחתיו, ולא יכול היה להשיגו. פעם רצו שתי פרדות חבושות על שני גשרים של הנהר רוגְנָג, [והורמיז] קופץ היה מזו לזו, ומזו לזו. בידו שתי כוסות יין, וזורק היה מזו לזו ומזו לזו , ולא נשפך ארצה אף לא טיפה אחת. ואותו יום 'יעלו שמים ירדו תהומות' היה! שמעו [על כך] בבית המלוכה, והרגוהו''.

הורמיז הוא שד מיוחס, הוא בנה של לילית. שאלת מהותם וקיומם של השדים לא תעסיק אותי כאן. ננסה להבין את הסיפור כפי שהוא, תוך שניעזר בהערותיו של הראי''ה קוק. לפי הראי''ה מחוזא לא נבחרה במקרה. היתה זאת עיר עשירים ומכובדים ''דניידי'', דהיינו ''שטרודין בסחורה'' (גיטין ו,א ורש''י שם). החכמים - לא הייתה דעתם נוחה מאנשי מחוזא. רבא (ראש השנה יז,א) אף כינה את הטובים שבהם ''בני גיהנם''.

העיר מחוזא היא עבורי ייצוג המטרופולין המודרנית. מה מדריך אותה? אין ספק בכך: חמדת הממון והרכוש. הורמיז השד, מפתה את אנשי מחוזא לחמוד עושר לשמו, לאגור מיליארדים שכבר אינם משמעותיים למי שאינו מסוגל לבזבזם. תורתו הקדושה של הורמיז היא הכלכלה, והוא מתאר את המשא ומתן הכלכלי בהצגת קרקס מרהיבה המתקיימת אף ביום סערה ומשבר, בו הגלים ''יעלו שמים ירדו תהומות''. השד רוקד בין הפרדות שבגשרים הרחוקים, ו''מחזיק בידו שתי כוסות יין, ושופך מזו לזו ומזו לזו''. אני מתאר לעצמי שאף אילו היינו מרחיקים את הגשרים יותר, הייתה הגלובליזציה עוזרת לשד להצליח. היין מועבר, ופלא! ''לא נשפך אף לא טיפה אחת''. הטיפות חייבות היו להישפך, כי הן מייצגות את הצדקה, את הסעד החברתי הנמחק במעשי השד. אלא שלפעמים השד המתוחכם והפרדוקסלי דווקא שופך! במשבר הכלכלי של 1929, כשהכלכלה העולמית קרסה, נהג לשפוך קפה לים, כדי לשמור על מחירו.

עתה מובנת גם פתיחת הסיפור. כשהורמיז רץ על שיני החומה, פרש מהיר היה רץ לרגלי החומה, ולא יכול היה להשיגו. החומות מייצגות את הביטחון, הפרש - את שומרי העיר, את כוחות החוק, המשפט והמשטרה. הסוס המשטרתי אינו מסוגל להשיג את השד. הפשע משתלט על החברה, השמה את מבטחה בחומה ואינה מבינה שהשד רוקד עליה. איתנות המטרופולין היא ''מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ'' (ישעיהו לו,ו). הקנה הרצוץ נראה שלם מבחוץ אך הוא רקוב מבפנים. לפי ישעיהו (מב,א-ג) מתאר הקנה הרצוץ את המעמדות החלשים, שהם הסיבה לשבירות הפנימית של החברה. הנביא מנבא את בואו של מלך אידיאלי, ''עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי... [אשר קָנֶה] רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר'', וכדברי רש''י: ''לא יגזול את הדלים ולא ירצץ את העניים ואת החלשים''. עבד ה' ינצח את השד, אך בינתיים השד רוקד ברחובות. אנשים גוועים באבטלה ורעב, עניים חדשים מקבצים נדבות בשווקים, חולים וזקנים לנים בהם. הילדים יגדלו ברחובות בגלל הפשיעה, השכונות ייסגרו בגדרות ושומרים. אך השומרים, אף אם לא ייכנעו לשחיתות, לא יוכלו להשיג את השד.

מקובל לחשוב שהשדים שוכנים בחורבות, אך הורמיז שוכן בעיר. אילו היו נפקחות עינינו, היינו רואים שהעיר חרבה ורצוצה מבפנים. מלכות השדים הרגה את הורמיז כי הוא העיז לרמוז על מעלליה במטרופולין הגדול, באדום-רומא החדשה. ואם נבין זאת - נינצל.



אדום והמטרופולין המודרנית - פרופ' שלום רוזנברג

ארבעשתיםשש:

[ מכתב מאתמול שמצאתי במכתבים למערכת בהארץ ]


האומנם





מזוזה בבית ספר? חילול השם



הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת יעקב ליצמן (יהדות התורה ) לקבוע מזוזה בכל מוסדות הציבור, ובמיוחד בבתי ספר, שעברה בקריאה טרומית בכנסת, נומקה על ידו כך: "שבכל הדורות ידעו שאין בית ללא מזוזה; כתוב בתורה 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'".


ראשית דבר נזכיר לליצמן את תלמודו ששכח. רק בית המיועד למגורים קבועים חייב במזוזה. מבני ציבור ובתי ספר פטורים מהמזוזה והמברך עליהם נושא את שם ה' לשווא. כך פסק הרמב"ם: "עשרה תנאים יש ( צריכים להתקיים ) בבית, ו ( רק ) אחר כך חייב הדייר בו לעשות לו מזוזה; ואם
חסר תנאי אחד מהן, פטור מן המזוזה. ואלו הן: ... ויהיה עשוי לדירת אדם... ועשוי לדירת קבע" ( הלכות מזוזה פ"ו ה"א ) .


ולא רק בתי ספר פטורים ממזוזה אלא אף בתי כנסת פטורים, כפי שנפסק בשולחן ערוך: "בית הכנסת, אם יש בו דירה לשום אדם, חייב במזוזה"
( יורה דעה סימן רפו סעיף ג ) . אך אם אין בבית הכנסת אדם שגר וישן שם, פטורים מהמזוזה.


אפילו בית מדרשו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה ללא מזוזה, כפי שמעיד התלמוד במנחות, דף ל"ג.

אך לא את שגיאתו בהלכה של ליצמן באתי להזכיר אלא את מטרת שליחותו לכנסת ישראל. כשליח של החברה החרדית שכח ליצמן, שכל ייעודו בכנסת
הוא להיות "שתדלן" בעבור בוחריו, ולא לחוקק חוקים בבית המחוקקים, שערכי היסוד שלו כוללים את הערכים הנאורים "חופש דת ומצפון". כפי
שהסביר זאת אחד מחשובי הרבנים הליטאים, הרב
חיים שאול קרליץ ז"ל:

"עלינו לזכור דבר אחד יסודי - כל כולה של הכנסת, היא נגד התורה. עצם הדבר שקמים להם בני אדם ומכריזים כי הם המחוקקים, זהו נגד תורה
מן השמים; וגם אם יצביעו בכנסת בעד קיום מצוות, זהו נגד התורה; וכל החוקים שבדו להם בני אדם מלבם, בהצבעה של רוב לכאן או לכאן, זהו נגד התורה; והנציגים בכנסת הם 'שתדלנים' שלנו ולמרות היותם חברי כנסת - אין בכך כל הכרה בקיומו של מוסד זה ששמו 'בית המחוקקים'" "יתד נאמן", .31.5.2000



ירון ידען, יו"ר "דעת אמת"

קרית טבעון




http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/LiArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=20&sbSubContrassID=0&daysBack=02%2F11%2F2003

האזרח_ק


אוניברסיטת בר-אילן הפקולטה למדעי היהדות לשכת רב הקמפוס

ד ף ש ב ו ע י מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן
מספר 331
פרשת ויקרא, תש"ס

על הקריאה הכפולה במגילת אסתר
יוסי פרץ מפעל מק"ג 'הכתר'

א. השתלשלות המנהג האשכנזי המאוחר

בשני פסוקים שבמגילת אסתר נוהגים היום בקהילות אשכנזיות שונות לקרוא פעמיים מילים מסוימות: בפרק ח יא קוראים: "להשמיד להרג ולאבד", וחוזרים וקוראים: "להשמיד ולהרג ולאבד"; וכן בפרק ט ב קוראים: "ואיש לא עמד בפניהם", וחוזרים וקוראים: "ואיש לא עמד לפניהם". יש נוהגים לחזור רק על המילים החלופיות, יש נוהגים לחזור על חלקים מן הפסוקים (המילים המצוטטות לעיל), ויש 'מהדרים' הנוהגים לחזור על כל אחד משני הפסוקים בשלמותם.

הקריאה הכפולה תמוהה משני טעמים:
א. ממאי נפשך, אם הגרסה הכתובה היא הנכונה, יש לקרוא רק אותה, ואם הגרסה שאיננה כתובה היא הנכונה, מדוע היא לא נכתבה בגוף הטקסט? מיד נוסיף, כי אין כאן עניין לתופעת הקרי והכתיב, שבה קוראים גרסה אחרת (הקרי), כפי שהיא מופיעה בשולי הגיליון, ואין קוראים את הגרסה המופיעה בנוסח הכתוב (הכתיב). שהרי במילים שלעיל, הנכפלות בקריאה במגילה, אין שום הערת קרי וכתיב.

ב. בעניין קריאת המגילה בתלמוד נאמר (ירושלמי מגילה פ"ב, ה"ב): אין מדקדקין בטעויותיה, ר' יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתיבין קומי רב (היו יושבים לפני רב), חד אמר 'יהודים' וחד אמר 'יהודיים', ולא חזר חד מינהון. ר' יוחנן הוה קרי כולה 'יהודים'.

מהדברים האלה אנו למדים, כי אם השינוי במילה אינו משנה את המשמעות, אין מחזירים את בעל הקורא,[1] שכן ר' יצחק קרא 'יהודים' ור' חננאל קרא 'יהודיים', והם לא חזרו על הגרסה החלופית, כלומר לא קראו קריאה כפולה.[2] אם כך, מדוע יש כמה קהילות החוזרות וקוראות פעמיים את המילים: 'להרג' \ 'ולהרג'; 'בפניהם' \ 'לפניהם', אעפ"י שאינן משנות את משמעות הפסוק?

המנהג לקרוא קריאה כפולה במגילת אסתר הוא מנהג אשכנזי מאוחר.[3] עמד על כך בקצרה הרב מ' ברויאר,[4] והוסיפו אחריו ותיארו את השתלשלות המנהג בהרחבה י"ש שפיגל[5] וי"ש פנקובר.[6] על-פי העדויות שהם מציגים, החל המנהג
במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה, ולכל המוקדם במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, בשל ספק שנתעורר ביחס לנוסח הטקסט של המגילה, בעקבות פרסום ספרו של בעל 'מנחת שי' (ועל כך בהמשך).
על-פי עדותו של ר' יוסף זונדל מסלאנט (1866-1786), אשר נתפרסמה בתחילת המאה העשרים,[7] אנו יודעים היום, כי הראשון שנהג לקרוא קריאה כפולה את כל הפסוק 'בפניהם' (ט ב), הוא רבו, ר' חיים מוולאז'ין (1821-1749).
הוא התחיל לנהוג כך בשנת 1814 או 1815, לאחר שהראו לו את דברי בעל 'מנחת שי'; זאת נוסף למנהג שנהג בו מכבר, לקרוא קריאה כפולה את כל הפסוק 'להרג' (ח יא); וכך כותב ר' יוסף זונדל באותה עדות: גם מגילת אסתר הייתה כתובה כך, ועיינתי בה כנ"ל ומצאתי שהיה כתוב שם: "ואיש לא עמד בפניהם" בבית (=באות
בי"ת) ושאלתיו: הלא המ"ש (=המנחת שי) הכריע שצ"ל בלמד, וגם הראתיו במ"ש גופא, ואמר עד הנה היה מנהגו לקרוא פסוק "אשר נתן" ב' פעמים, פעם א' 'להרג' ופעם ב' 'ולהרג', ומעתה יקראו גם הפסוק "נקהלו" ב' פעמים, פעם א' 'בפניהם' ופעם 'לפניהם'. וזה היה בשנת תקע"ד או תקע"ה.
פנקובר שיער, כי הקריאה הכפולה של הפסוק שבו התיבה 'להרג', היא תוצאה של ספק בקריאה, עליו שמע ר' חיים מוולאז'ין מפי רבו הגאון מווילנא.[8] על-פי שתי עדויות אחרות (שהן אחת) אשר נתפרסמו בסוף המאה הי"ט[9] ובתחילת המאה העשרים[10] עולה, כי גם החתם סופר (1839-1762), אשר נולד כ20- שנה אחרי ר'
חיים מוולאז'ין נהג לקרוא קריאה כפולה של כל הפסוק בשני המקרים שלעיל. אנו למדים זאת משני נכדיו של החתם סופר: ר' שלמה בן אברהם סופר ור' שמחה בונם,
אשר העידו שכך נהג סבם בקריאת המגילה. וכך כותב ר' שמחה בונם באחת מתשובותיו:
וגם נהג אאמו"ז (=אדוני אבי מורי וזקני) זצ"ל בבית מדרשו לקרות שני פעמים הפסוקים "אשר נתן וכו' להשמיד להרוג ולאבד", כי נכתב 'להרג' בלא וי"ו החיבור, במגילה שלו נכתב בין השיטות וי"ו החיבור וקורין עוד הפעם 'ולהרוג'. וכן בפסוק "נקהלו היהודים וכו' ואיש לא עמד לפניהם", תלויה ג"כ בין השיטות ב',[11] לקרות
עוד הפעם כל הפסוק 'בפניהם'; והכל ע"פ המסורה שנדפס ג"כ בחומשים. ולא צוה לנהוג כן בשאר בתי כנסיות, כי לא רצה לשנות ממנהגו של עולם.
יוצא אפוא, כי החתם סופר נהג מנהג פרטי בקריאה הכפולה ו"לא צוה לנהוג כן בשאר בתי-כנסיות, כי לא רצה לשנות ממנהגו של עולם". ר' שמחה בונם הנכד אף מוסיף, כי ראה במגילה של סבו תיקונים בין השיטות, אשר נעשו בגוף הטקסט כדי להתאימו להערות שבמסורה.[12]
העדות האחרונה לענייננו היא של ר' שלמה גנצפריד, בעל קסת סופר,[13] והיא נתפרסמה בשנת 1871. ר' שלמה גנצפריד מעיד על רבו, ר' מאיר אייזנשטט (1852-1780), בעל אמרי אש[14] ותלמידו של החתם סופר, "שהיה נוהג, שלאחר שקרא 'להרג' אמר בלחש 'ולהרג'", דהיינו: הוא קרא בלחש קריאה כפולה רק את התיבה המסופקת, ולא את כל הפסוק, וכך גם לגבי התיבה 'לפניהם'.[15]
מסתבר, שבשנת 1835 עדיין לא נתחדש המנהג של הקריאה הכפולה של בעל אמרי אש,[16] שכן במהדורה הראשונה של קסת סופר, אשר יצאה באותה השנה, לא העיר ר' שלמה גנצפריד מאומה על מנהג זה של רבו, כאשר הוא דן במקומות המסופקים שבנוסח המגילה. מכאן שהמנהג נתחדש לאחר 1835 ולפני 1852 - היא שנת פטירתו של ר' מאיר אייזנשטט.
לדעת פנקובר, המנהג של הקריאה הכפולה בקהילות אשכנז התחיל להיות נפוץ כנראה במאה העשרים, וככל הנראה בעקבות המנהג שנמסר בשם החתם סופר, על אף שביקש שלא ישנו ממנהגו של עולם, כנזכר לעיל.

ב. עדויות במסורה ובכתבי-יד מקראיים לדעתם של הרב מרדכי ברויאר ושל ד"ר יצחק פנקובר,[17] שני חוקרי מסורה מובהקים, המנהג האשכנזי הנ"ל הוא מנהג מוטעה, כפי שעולה מן המסורה ומכתבי-היד הטברניים המדויקים, לרבות כתר ארם צובה.
גדולי החכמים שעסקו במסורה ובנוסח המקרא ראו בנוסח בן-אשר את המייצג האידיאלי של נוסח המסורה, ולכן כל העוסקים במלאכת המסירה שאפו להגיע ל'נוסח בן-אשר'. כך כותב הרמב"ם בעניין צורת הכתיבה של ספר-תורה ונוסחו:[18]
וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן-אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו; ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו.
זמן מה לאחריו כתב הרד"ק בפירושו לתה' סב ב: "ואנחנו סומכים על קריאת בן אשר". דברים ברוח זו ממשיכים להדהד גם אצל חכמי מסורה כמו ר' מנחם לונזאנו ור' ידידיה מנורצי. הראשון כותב: "ונהגו כל ישראל בגלילות האלה לסמוך על קריאת בן אשר כאילו יצאה בת קול ואמרה בן אשר ובן נפתלי, הלכה כבן אשר".[19] ר' ידידיה מנורצי מתייחס לסמכותו של בן-אשר מיד עם תחילת פירושו
לס' בראשית (פרק א, ד ד"ה: "יהי אור"), וכך הוא כותב:
היו שני חכמים גדולים שנחלקו על מלות הרבה שבתורה וטעמיהם, ונקראו ר' אהרן בר משה משבט אשר ורבי משה בן דוד משבט נפתלי; ואנחנו סומכים על קריאת בן אשר, וכן סמך עליו הרמב"ם ז"ל. וזה כלל גדול במקרא.
עתה נברר אפוא, מה דעת המסורה בנידון ומהן הגרסות בכתבי-היד של בן-אשר.
1) העדויות במסורה
על צירוף המילים: 'להשמיד ולהרג' (ח יא), ישנה הערת מסורה קטנה האומרת: ל' (=ליתא),[20] כלומר הצירוף 'להשמיד ולהרג' הוא יחידאי בתנ"ך, ואין עוד כמוהו,
ומכאן ההוכחה שהגרסה היא 'ולהרג'. שאילולא כן, המסורה לא יכולה הייתה להעיר ל', שכן הצירוף 'להשמיד להרג' (ללא וא"ו) מופיע בעוד שני מקומות במקרא ושניהם במגילת אסתר: ג יג; ז ד.[21]
על המילה 'בפניהם' שבספר יהושע כא מב, מביא 'מנחת שי' הערת מסורה קטנה האומרת: "ב' ונקטו ודין",[22] כלומר: המילה 'בפניהם' מופיעה בתנ"ך פעמיים פעם
אחת ביחזקאל ו ט: "ונקטו בפניהם", והפעם השנייה היא 'דין' (=זה), והכוונה ליהושע כא מב: "ולא עמד איש בפניהם". יוצא מכאן, שבמגילת אסתר הגרסה אינה 'בפניהם', שאילולא כן, המסורה הייתה צריכה להעיר על שלוש פעמים, ולא על פעמיים.

2) בירור נוסח ה'כתר'
ב'כתר', הידוע מכל כתבי-היד בדיוקו ובהתאמה שבין הנוסח שלו ובין המסורה, יש לכאורה קושי לבדוק את גרסתו בשני המקומות הנידונים, שכן, לצערנו הרב, כתב-היד ניזוק קשה בפרעות שפרצו ביהודי ארם צובה בשנת תש"ח. במהלכן נשרף בית הכנסת שבו נשמר ה'כתר', וכ170- דפים מתוך קרוב ל490 - דפיו חסרים, ובהם גם מגילת אסתר. עם זאת יש בידינו היום עדויות עקיפות, המוכיחות בעליל, שאכן גרסותיו של הכתר, בשני המקרים הנוגעים לענייננו, תאמו למסורה.
בשל יוקרתו של 'הכתר' ידוע לנו, כי אנשים שונים פנו לחכמים בארם צובה כדי לקבל תשובות לשאלות אשר העסיקו אותם בתחום נוסח המקרא, ואשר עלו בעקבות חיבוריהם של היידנהיים ושל בעל 'מנחת שי'. אחד מהם היה ר' יעקב ספיר, אשר הכין כ550- שאלות ושלחן לארם צובה באמצעות שליח בשנת 1857. למרבה המזל, בין מאות השאלות היו גם שתי שאלות הקשורות לגרסת שתי התיבות העומדות במרכז דיוננו. והרי נוסח השאלות והתשובות:[23]
מראה מקום השאלות התשובות [ח] יא להשמיד ולהרג ולאבד כן, בואו ואיש לא עמד לפניהם כן ט [ב] בלמד
עדות זו מקבלת חיזוק מאדם נוסף, ר' יהושע קמחי, אשר נשלח לארם-צובה במאה הי"ט ע"י חותנו, ר' שלום שכנא ילין, כדי לברר את גרסתן של מילים מסוימות בכתר, ובתוכן גם את שתי התיבות הנוגעות לענייננו. האחרון רשם הערות וספקות בשולי הגיליון של תנ"ך מודפס שהיה בידו, וביקש לנסוע בעצמו לארם צובה כדי להתיר את הספקות. אך מאחר שהדבר לא נסתייע בידו, הוא שלח למשימה זו את חתנו, ר' יהושע קמחי. להלן השאלות של ר' שכנא ילין והתשובות, אשר רשם ר' יהושע קמחי:[24]
הערת ר' יהושע הערות ר' שלום שכנא קמחי המודפסת המילה ילין לפי המ"ש (=המנחת כן שי) צ"ל ולהרג להרג בוא"ו לפי המ"ש צ"ל לפניהם כן בפניהם בלמ"ד
עפ"י שתי העדויות הנ"ל אנו למדים על הספק שנתעורר ביחס לנוסח הטקסט במגילת אסתר בשני המקומות הנידונים, בעקבות הערותיו של בעל 'מנחת שי', ועל הניסיונות לברר את הגרסה הנכונה על-פי הכתר. נוסף לעדות הכתר, ישנן גם עדויות בשני כתבי-יד מקבוצת כתבי-היד הטברניים המדויקים, אשר נכתבו בסמוך לתקופת המסורה, ובשניהם מופיעים בנוסח הפנים 'ולהרג', 'לפניהם' (כת"י ששון
[המאה העשירית ] וכת"י לנינגרד [בשנת 25].([1008]

3) עדות כתבי-יד בימי-הביניים והדפוסים
פנקובר בדק עשרות כתבי-יד מימי-הביניים מאזורי מסירה שונים ומצא, כי הרכב הגרסאות: 'להרג' ו-'בפניהם' נפוץ בעיקר בכתבי-היד האשכנזיים והאיטלקיים, ואילו בכתבי-היד הספרדיים הגרסאות הדומיננטיות הן: 'ולהרג', 'לפניהם'.[26]

במקראות הגדולות דפוס ויניציאה רפ"ד-רפ"ה (1524-5), אשר הוגהו ע"י יעקב בן-חיים, מצויות הגרסות: 'להרג', 'בפניהם', שאינן תואמות את נוסח-המסורה. דפוס זה נסמך בעיקר על כתבי-יד ספרדיים,[27] ויתכן שבשתי גרסות אלה סמך על כתבי-יד אשכנזיים, אם כי אין זה הכרחי להניח כך, שהרי הגרסה 'בפניהם' קיימת גם בכתבי-יד ספרדיים.

ג. לסיכום:
נוכל עתה לתאר את תהליך התפתחותו של המנהג המאוחר כך: באשכנז בימי-הביניים היו נפוצות במגילות אסתר הגרסות: 'להרג', 'בפניהם', והן המשיכו להתקיים גם בעידן הדפוס, ואף קיבלו חיזוק מהמקראות הגדולות של בן-חיים, שיצא להן שם של ספר מדויק. הרב יצחקי מונה כ30- חילופים במלא וחסר בין המגילות האשכנזיות ובין נוסח המסורה, אשר שונו במרוצת הזמן כדי להתאימם לנוסח המסורה ולכתבי-היד המדויקים, אבל לא את החילוף ב'להרג', 'בפניהם'.[28]
בעקבות החיבור של ר' ידידיה מנורצי, 'מנחת שי', אשר נתפרסם כמאה שנה לאחר שנכתב,[29] התחילו להתעורר במאה הי"ט שאלות הלכה למעשה בענייני נוסח, כדוגמת שני המקומות במגילת אסתר העומדים במרכז דיוננו. המענה לשאלות, כפי שראינו לעיל, הצביע על שתי גישות שונות בדרך הטיפול בבעיות הנוסח. מצד אחד, בקהילות אשכנזיות שונות, מחדשים שלושה פוסקים, שאינם תלויים זה בזה, מנהג של קריאה כפולה; ומצד שני, בארץ ישראל, שולחים ספיר וקמחי שליחים לארם צובה כדי להכריע בחילוקי דעות אלה לפי הכתר. אם כן, ההתלבטויות בענייני נוסח
היו זהות, אך דרכי הפתרון וההכרעה שונות לחלוטין.
לאור הממצאים הנ"ל, העולים מן המסורה ומכתבי-היד הטברניים המדויקים, אין מקום למנהג האשכנזי המאוחר של הקריאה הכפולה, כפי שמוכיחים הרב ברויאר, הרב יצחקי וד"ר פנקובר. יש אפוא לקרוא קריאה אחת בלבד כפי שביררו ספיר וקמחי, וכפי המקובל בקהילות הספרדיות ובעדה התימנית, הנכתב במגילותיהן וגם נקרא: 'ולהרג', 'לפניהם'.[30]

1] וכך גם בהלכות קריאת מגילה, טור אורח חיים, סי' תרצ.
2] עיון במגילה מלמד, כי המילה 'יהודים' (כולל באותיות השימוש) נכתבת במגילה 44 פעמים וגם נקראת כך, וב6- מקרים נוספים הכתיב הוא 'יהודיים', והקרי - 'יהודים'. מ"מ חשוב להדגיש, כי במקרים של שתי גרסות, בסופו של דבר, רק אחת מהן נקראת, ולא הנהיגו כמנהג האשכנזי לקרוא קריאה כפולה.
3] על שתי תופעות נוספות של קריאה כפולה ומאוחרת, המקובלת בעדות אשכנז, ראו מה שכתבתי ב'דף שבועי' של בר-אילן מס' 226 ( פרשת תצוה ושבת זכור, תשנ"ח) "זכר עמלק", וב'דף שבועי' מס' 314 (פרשת ויצא, תש"ס) "על קריאת השם 'יששכר' בתורה".
4] הרב מ' ברויאר, "מקראות שיש להם הכרע", מגדים (תש"ן), בעיקר עמ' 106-97.
5] בשני מאמרים: 1. "על הספקות ועל החומרות", מגדים יא (תש"ן), עמ' 2 ;114-113. "עוד על הקריאה הכפולה של פסוקים במגילת אסתר", מגדים כ (תשנ"ג), עמ' 98-97.

6] י"ש פנקובר, "מנהג ומסורה - זכר עמלק בחמש או בשש נקודות", נספח II: על קריאת מגילת אסתר: 'ולהרג' (ח 11); 'לפניהם' (ט 2), בתוך: ר' כשר, מ' ציפור וי' צפתי (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות, כרך ד, רמת-גן תשנ"ז, בעיקר עמ' 126-122.
7] ראה: הצדיק ר' יוסף זונדל מסלאנט ורבותיו, ערך א' ריבלין, ירושלים תרפ"ז (=1927), ד"צ: ירושלים תשמ"ג, סימן יד.
8] במאמרו, עמ' 126-125, הוא מעלה אפשרות אחרת.
9] ר' שלמה בן אברהם סופר, חוט המשולש, פאקש 1887 ; תל-אביב תשכ"ג, עמ' קכד.
10 ] שו"ת שבט סופר, בודפסט-ווין 1909 (ד"צ: ירושלים תשל"ד), או"ח, סוף סימן כז.
11] ברור שלגבי 'לפניהם' \ 'בפניהם' הוא הפך את הנתונים, וצ"ל שתלה בין השיטות ל' ולא ב', כך עולה מן המסורה כפי שנראה להלן, ואף הוא עצמו מזכיר אותה כאסמכתא לדבריו.
12] כל העניין הזה תמוה, שכן אפילו בתופעה של 'כתיב וקרי' אין רושמים שום הערה בגוף הטקסט, אלא רק בשוליו. הדברים אמורים לגבי 'מצחפי מסורה' (ספרי מקרא שהטקסט שלהם מעוטר בהערות מסורה קטנה וגדולה), וכ"ש לגבי מגילות כשרות המשמשות לקריאה בבית הכנסת, ושבהן אין כותבים הערות 'קרי'.
13] ר' שלמה גנצפריד, קסת הסופר, מהדורא תניינא, עם 'לשכת הסופר', וחלק שני עם מלאות וחסרות, אונגוואר תרל"א [=1871], ד"צ: בני ברק (ללא ציון שנה), קלד
ע"ב.
14] הוא שו"ת אמרי אש, ב כרכים, למברג 1852, אונגואר 1864
15] נדגיש, כי גנצפריד מזכיר במהדורה זו (שנת 1871) רק את מנהג רבו, ולא את מנהג הקריאה הכפולה בקול רם של החתם סופר, שהיה המורה של רבו. היינו: המנהג של החתם סופר לא היה מוכר, מפני שלא היה נפוץ.
16] למען הדיוק נוסיף, כי גם עשר שנים קודם לכן, לא היה מנהג זה נפוץ, שכן ר' וואלף היידנהיים, אשר דן בקביעת הנוסח במגילת אסתר, לא הזכיר מנהג של קריאה כפולה בספרו: מגילת אסתר מאירת עינים, רדלהיים 1825.
17] במאמריהם הנ"ל.
18] היד החזקה, הלכות ספר-תורה, פ"ח, ה"ד.
19] לונזאנו מנחם, אור תורה, בתוך: שתי ידות, ויניציאה שע"ח, ג,ב.
20] כגון בכתב-היד לנינגרד, ועל כך בהמשך.
21] הרב ברויאר, במאמר הנ"ל, עמ' 101-100, מביא שתי הוכחות נוספות: האחת מספר 'אכלה ואכלה', והשנייה מהמסורה הסופית שבמקראות הגדולות.
22 ] ראה: 'מנחת שי' לאסתר ט ב, ד"ה: "ואיש לא עמד לפניהם"; ושם בין היתר הוא אומר, כי מצא הערה זו 'במחזור קדמון'. הרב ברויאר (במאמרו, עמ' 101) מציין, כי הערה זו מובאת גם באוסף המסורה שנלקט ע"י גנצבורג, המסורה על-פי כתבי-יד עתיקים, לונדון תר"ם, אות פ' . הערה דומה נוספת: "ב' ונקטו בפניהם" (יהו' כא 175 מב) - מצאתי גם בכתב-יד פריס 3-1 משנת 1286.
23 ] כתב-היד, הכולל את השאלות ואת התשובות, מכונה בשם 'מאורות נתן', והעתק ממנו נתגלה ע"י פרופ' מ' גושן-גוטשטיין ותואר על-ידו ב: 2 ,(1962) pp. 53,
.כ25- שנים לאחר מכן יצא לאור כתב-היד בצירוף Textus הערות ע"י רפי זר, "מאורות נתן לר' יעקב ספיר", לשוננו נ (תשמ"ו), עמ' 213-151.
24] תנ"ך זה נתגלגל באקראי לידיו של יוסף עופר והוא פרסמו: "כתר ארם צובה והתנ"ך של ר' שלום שכנא ילין", בתוך: מ' בר-אשר (עורך), ספר היובל לרב מרדכי ברויאר, הוצאת אקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 353-295 (ובעיקר עמ' 52-51).
25] בכתב-יד זה השתמש פרופ' אהרן דותן במהדורת התנ"ך שלו בהוצאת עדי, ת"א תשל"ג, (ומהדורה שנייה בשנת תשל"ו). גם התנ"ך בהדרתו, הידוע בכינויו 'תנ"ך צה"ל', מבוסס על מהדורה זו.
26 ] אם כי הגרסה 'בפניהם' מצויה בכמחצית מכתבי-היד שנבדקו, לרבות כתבי-היד הספרדיים; וראה פנקובר, במאמרו, עמ' 124-123.
27] עבודה חשובה ומקיפה על המקראות הגדולות נכתבה על-ידי: י"ש פנקובר, יעקב בן חיים וצמיחת מהדורת המקראות הגדולות, כרכים א-ב (דיסרטציה), ירושלים
תשמ"ב.
28] הרב ד' יצחקי, "מנהגי כתיבת מגילת אסתר", בתוך: זכור לאברהם [קובץ תורני], חולון תשנ"ג, עמ' תלא-תלט.
29] נכתב בשנת 1626, ונתפרסם כמאה שנה לאחר מכן במנטובה בשנים 1744-1742.
30] על מנהגים נוספים בקריאת המגילה ראה י"ש שפיגל, במאמר הראשון הנזכר לעיל בהערה 6, עמ' 115-114.http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/purim/per.html

הרב עובדיה יוסף על רפורמים:

[לתשומת לב אחיותינו בפורום]

http://www.nrg.co.il/online/11/ART1/053/830.html

ספרן,

מובא שם בשמו של הר"ע: "כדי להמחיש מהו דינם של הרפורמים, הוא הוסיף כי במקרה שאחרי אדם רודף מישהו כדי להרוג אותו, או נחש כדי להכיש אותו, עדיף שייכנס לבית שבו עובדים עבודה זרה מאשר לבית של רפורמים."

הכוונה לבית שדר בו ריפורמי או לבית של הקהילה, ממסד הרפורמי?

למה יהיה הבדל בין נחש מכיש למישהו הורג שהיה צורך לר"ע להוסיף את הנחש? אך יש לפרש את דברי מרן ע"פ קבלה שהרי נחש כידוע ליודעי ח-ן הוא נחש הסקרנות לעץ הדעת וגם אם הכישו נחש זה והוא סקרן גם ללמוד ענייני ע"ז וגם ענייני רפורמה, עדיף שילמד ענייני ע"ז.

יש לציין כי תגובת הרב הרפורמי בכתבה, היא פלגנית בהרבה מדברי ר"ע. ר"ע התחנך בדרכו לשמירת היהדות מחדירת כל רוח זרה וגם רפורמי יכול להבין שגם אם הצדק עמו, הרי הוא מביא רוח זרה המאיימת על דרך המסורה ולכן מה לו להלין על ר"ע. אך הוא הנאור היה לו ללמד את הר"ע איך מגיב אדם שאינו פלגן ונכשל.

קם מתחרה ליבוסי בדרשנות קבלית

מפורום בח"ח:

	16:13	נשלח ב 28/2/2006	פרופיסור
זוהי ללא ספק התקדמות ראויה לראות את משתתפי הפורום שמחים לדעת שסיפורי ההגיוגרפיה החרדיים מקורם שלא בקדושה, אך, האם היו נהנים באותה מידה לדעת שהרבה מאוד אגדות המובאות בספרות חז"ל מקורן במיתולוגיה היוונית והתרבות ההלניסטית רומית שבה הם חיו? קשה לחשוב על זה, אבל זוהי המציאות, ולא אמנה כרוכל את המעשיות הנידונות, 'גיור' חז"לי לעומת מקור נוכרי.

זמני שינה:
http://ootips.org/horut/sleep.html

(מעניין אם קיימת עדות היסטורית בחברה היהודית על כך)

פרופסור אסא כשר על הרוגוצ'ובר ועל סבו הרב כשר, מתוך ראיון בקהילה, הובא בח"ח על ידי קופלר: "יש להדפיס את כתבי הרוגצ'ובי" ההצהרה אכן מפתיעה כשהיא נשמעת מפיו של הפרופ' אסא כשר, נכדו של הרב כשר זצ"ל. שיחה עם נכדו של מפענח הצפונות יאיר בורוכוב לרגל ציון שבעים שנה לפטירתו של רבי יוסף רוזין, הגאון הרוגצ'ובי זצ"ל, בשבוע הקרוב, התקיימה שיחה עם נכדו של הרב מנחם מענדל כשר זצ"ל, הפרופ' אסא כשר, על דמותו של הגאון המופלא, על סבו ועל מפעל חייו התורני. הראיון התפרסם היום במוסף 'קולות' בעיתון 'בקהילה'. פרופ' כשר, כיצד נוצר הקשר של סבך לתורתו של הרוגצ'ובי? "כשסבא עלה ארצה, הוא סיפר שהוא פגש בהשגחה פרטית ברחוב, את הרבנית רחל ציטרון ע"ה, בתו של הגאון הרוגצ'ובי. היא הכירה אותו ופנתה אליו. באותה פגישה היא סיפרה לו על כתבים של אביה שיש להוציאם לאור עולם. סבי לקח את המשימה על עצמו, והסיפור המדהים כבר התפרסם, גם בספר על תולדות הרוגצ'ובי. היה לסבא במונחי ימינו - מנוע גדול וחזק, והוא הוציא את זה אל הפועל". הקשר בין הסבא והרוגצ'ובי הוא מן המפורסמות. האם לאביך גם היה קשר עם הרוגצ'ובי? "כן, לאבי שמעון כשר ז"ל היה קשר. אני זוכר ששמעתי בילדותי שהוא כתב גלויה הלכתית לרוגצ'ובי. הוא שמע ששולחים שאלות לרוגצ'ובי, אז גם הוא ביקש לשלוח. ראיתי את הגלויה שהגאון השיב לאבא. זה נכנס אל תוך האוסף של סבא. "למעשה, כידוע, כל אחד יכול היה לכתוב לרוגצ'ובי. יש אנשים שמעריכים את תשובותיו בכארבעים או חמישים אלף תשובות. הרב פנחס טייץ זצ"ל (אגב, גם הוא קרוב משפחתי: בנו נשוי לבת-דודתי), אמר עליו הגדרה מעניינת: שאין בו שכחה. לא שהוא זכר, אלא שהוא פשוט לא שכח. הוא ראה משהו וזה מיד נחרט בזיכרונו. יש סיפור שמישהו בא אליו ומצא כמה עשרות גלויות ומכתבים בדואר, ותוך שעה וחצי השיב על כולם, בלי לפתוח ספר. זו תופעה בלתי רגילה. "אני זוכר אצל סבי זצ"ל, שולחן ענק, עמוס בספרים. אי-אפשר היה להניח כלום. על כל דבר סבי היה צריך לפתוח ספר. אצל הרוגצ'ובי, לעומת זאת, הכל היה בראש". הסבא, הרב כשר, הקדיש את חייו להדפסה מסודרת ומפוענחת של כתבי הרוגצ'ובי. האם ידוע על יחס מהרוגצ'ובי עצמו כלפי עבודתו של הסבא? "בסיום התשובה הראשונה של הרוגצ'ובי בספר השו"ת שלו, הוא פונה למקבל התשובה שיבקש מסבי (הרב כשר) שידפיס את מה ששלחתי לו "בנידון ר"ה ויום הכיפורים". אותו אחד שעליו הוטלה המשימה לבקש מסבי לא עשה זאת, ובמילא הוא לא הדפיס, לימים זה נודע לו וזה מאד ציער אותו. סבי התעסק בהדפסת דברי תורה עוד מילדותו. הוא היה בן תשע עשרה כשהוא ערך עיתון בשם "דגל התורה" כשכל גדולי האדמו"רים והרבנים היו במערכת העיתון, אז הוא יכול היה בקלות להדפיס כל מיני דברים, מילדותו ועד זקנותו, וזה ציער אותו". כל הש"ס בגיל שש מפעל ההוצאה לאור של הרבנים לבית כשר החל בצעירותו של הגאון רבי מנחם כשר זצ"ל, כאשר החל בכתיבה כתב-עת תורני שיצא לאור באותה תקופה. פסגת יצירתו התורנית הייתה הוצאה לאור של החומש "תורה שלימה", ולאחר מכן כאשר הקדיש עצמו לפענוח וחקר כתבי הרוגצ'ובי. במהלך השיחה עמו מספר הפרופ' כשר בחיוך מזיכרונותיו מבית סבא כי "כאשר היה מדבר איתי, כמעט כל מילה שניה היה עם השורש מדפיס. למה הדפסת? מה אני מדפיס? צריך להדפיס, הדפסתי, נדפיס, זה היה עולמו בלי הרף". הייחודיות הרבה שבפענוח כתבי הרוגצ'ובי בספר "מפענח צפונות" הוא בכך שהרב כשר פתח צוהר לעולמו הרוחני-מחשבתי של הגאון זצ"ל, לא רק בפענוח שטחי של מראי המקומות, אלא בכך שגילה את הנקודה המרכזית שעומדת בבסיס חידושו של הגאון, ושהיוותה את הבסיס לציוני ה"עיין, עיין, עיין" המפורסמים של הגאון. מה אתה יכול לספר על מפעלו הספרותי התורני של הסבא? "תורה שלמה זה דבר שכל אחד מכיר, יש גם את ה'הגדה שלמה', היכולת שלו לקחת פרויקט מהסוג הזה, זה היה מופלא. יש מפעל שנקרא "גמרא שלמה" שעסק בזה הגאון הרב ברוך נאה כאשר סבא התווה את כללי העבודה, יש כרך עב קרס על חמישה עמודים במסכת פסחים. מפעל זה היה אמור להיות על כל הש"ס ולא זכינו". אין ספק שסבא היה אדם שכל רגע בחייו היה מדוד, הוא פשוט החליט בגיל מאד צעיר להיות בעל תרומה מיוחדת לעולם התורה והוא עשה את זה, הוא לא בזבז רגע. הוא היה בעל זיכרון אדיר, הוא סיפר לי פעם שאבא שלו נתן לו פרוטה על כל משנה שלמד בעל פה ובגיל שש ידע את כל הששה סדרי משנה בעל פה. אתה רואה בנספחים ובמילואים בלי סוף את הזכרון האדיר שלו. היינו באים אליו עם הילדים, הוא היה יורד מדבר עם כל אחד כמה מילים וממשיך, סליחה אני עסוק, ומשאיר את כולם עם סבתא בקומה השניה". אתה רואה זיקה כלשהי בין מפעל תורה שלמה לבין תורתו של הרוגצ'ובי? לכאורה ה'תורה שלימה' הוא ספר ליקוטים, ו'המפענח צפונות' יש בו עומק עצום... "תורה שלמה הוא ליקוט רק במובן הטכני. באופן מהותי כשמסתכלים על הכרכים, בהערות ונספחים, יש שם פשוט חריפות עצומה, יש יכולת לשאול שאלות קשות, ולהשוות עניין לעניין. גם אם בוחנים תשובה הלכתית של הרוגצ'ובי לכאורה מה רואים שם? "עיין, עיין, עיין", אבל הרי לא מדובר ב"ליקוט" כמו שזה נראה באופן שטחי. הוא לוקח את כל המקורות ומוצא בהם נקודה משותפת. זה אוקיינוס של חריפות. בהקשר של "עיין, עיין" אני רוצה לציין שאצל הרוגצ'ובי זה לא "עיין, עיין" של מחשב. זה לא שהיה לו מחשב בראש שאומר איפה כתוב כל מילה, זה "עיין" חריף, זה "עיין" תוכני ששייך לנושא. הרי מספרים שאנשים יכולים לקבל ממנו תשובות איפה שכתוב "עם הארץ" זה גם מחשב יכול לעשות, אבל הרוגצ'ובי לא היה מנוע חיפוש, היה לו צירוף של בקיאות וחריפות". כיצד נסגר המכון תורה שלימה? "סבא שלי הוריש אותו לבנו הרב משה שלמה וחתנו הרב אהרן גרינבוים והם נפטרו תוך שנה. לא מזמן טלפון אלי מישהו שאמר שהוא ממשפחת הרוגצ'ובי, הם הביעו קצת תרעומת על כך שהמשך הוצאת הכתבים נעצר. טלפנתי לבן דודי, הרב אפרים גרינבוים (בנו של הרב אהרן גרינבוים), הוא והבן של דודי הרב משה שלמה היו הנכדים שהיו צריכים להמשיך את המכון הזה. הוא הסביר לי שאכן כל הכתבים של הרוגצ'ובי נמצאים, הם לקחו את כל הגלויות והכתבי יד, ומשמרים אותם באלבומים מיוחדים בהם משמרים חומר היסטורי. הם מוכנים יחד עם מכון ירושלים להמשיך להוציא את זה לאור. מוכרחים להוציא את הכתבים האלה. המפעל הזה חייב להמשיך, לא בא בחשבון שהוצאת כתבי הרוגצ'ובי לאור עולם תעצר. זה דבר חסר תקדים, אדם כמו הרוגצ'ובי עם יכולות שכליות בלתי רגילות, לא יכול להיות שהכתבים שלו יישארו באיזה מחסן, צריך שכל אדם בעולם התורה יוכל להגיע לזה". לו נדרשת להגדיר את הרוגצ'ובי לפני ציבור שלא שמע עליו כיצד היית עושה זאת? "הוא היה איש עם יכולות שכליות מיוחדות, מה שיצק לו תשתית להיות בן כל הדורות, הוא לא התנהג כמו אחרוני האחרונים. הרי יש מחלוקות אמיתיות ביהדות, יש קבלה ויש מתנגדים לקבלה, יש בית שמאי ויש בית הלל, יש שדגלו בפילוסופיה ויש שהתנגדו לה. גם את ה'מורה נבוכים' של הרמב"ם שרפו. מי שרף? הגדולים של אותו דור. הרוגצ'ובי לא יצר הרמוניה מדומה בטענה ש"כולם צודקים", הוא כן נכנס לעובי הקורה של המחלוקת. הוא יכול היה לחיות בכל דור ולהיות גדול, הוא הבין כל דבר על בוריו". במי אפשר לראות כממשיך דרכו של הרוגצ'ובי? "יש כמה דברים שהם דרכו המיוחדת, אני לא מכיר אדם עם יכולת כזו לשבת ולכתוב תשובות עשרים גלויות בלי לפתוח ספר, אבל יש נקודה נוספת, בגלל ההתמצאות המופלגת והבלתי רגילה שלו הוא בעצם לא חשב וכתב כמו אחרון, הוא כתב כמו אמורא שכבר מכיר את ספרות הראשונים והאחרונים. הוא יכול לחלוק על אמוראים, על הרמב"ם, על רש"י, הוא יכול להחליט מי צודק, הרמב"ם או הראב"ד, שום דבר לא היה לו זר בעיניו. במחשבה, בברור, בליבון, הוא התנהג כמו קדמון. אין לנו כאלה אנשים בדורנו, וגם לא בדורו. הרוגצ'ובי, זה סוג של אומץ לב שנעלם, ואולי רק עם תשתית שכלית כמו שהיתה לו. יחד עם זה הייתה בו צניעות, הוא חש בראשו בלי סוף ותמיד תלה את האשמה בכך ש"כל אלה שחלקתי עליהם הם הקפידו עלי וגרמו לכאבים". אנשים צריכים לקחת ולהחליט מי צודק, הוא מחליט הרמב"ם אבל הוא מרגיש רע עם זה שהוא הלך נגד החולקים על הרמב"ם". מעניין לשמוע מפיך מתי התוודעת לקשר של משפחתך עם הרוגצ'ובי? התוודעת לדמותו של הגאון הרוגצ'ובי רק לאחר שהגעת לעולם האקדמיה והמחקר, או שספגת את זה בבית, כבר בילדות? "ספגתי את הסיפורים על הרוגצ'ובי במשפחה עוד מילדות, זה התחיל כשסבא שלי התעסק במפענח צפונות, זה היה מושרש בבית". מהם הקנינים הרוחניים שלקחת מבית סבך הדגול? אתה יכול להעיד שאימצת משהו מבית סבא? "אם אני מייחס לרוגצ'ובי אומץ, גם לסבא היה אומץ, זה נטוע באותו מקום. פעם בא אלי רקטור של אחת האוניברסיטאות שהם מעוניינים לתת לסבי ד"ר לשם כבוד. ביקשו שאשאל אותו האם יסכים לקבל תואר זה. עלי להקדים שסבי קיבל ד"ר לשם כבוד מהישיבה יונברסיטי בניו יורק. הלכתי לסבא והוא אמר לי: אני החלטתי שמגיל שבעים ומעלה אני לא רוצה יותר שום גילוי של כבוד. לא רוצה להקדיש לזה אפילו רגע אחד מחיי, אני אלך לטקס, ושוב יכבדו וישבחו אותי. על קצה המזלג היו לו את הרגעים שהתעסק עם דברים אחרים ולא עם ספרים, וגם זה היה נראה לו יותר מידי. כל עולמו היו הספרים ולא יותר מזה". גם בעולם המדע ההצהרות המפתיעות שנשמעו במהלך השיחה מפיו של הפרופסור כשר, רק הזמינו להעלות את השיחה לרמה אישית יותר. הפרופ' כשר, חתן פרס ישראל לשנת תש"ס, פילוסוף בעל שם עולמי, שחיבר עשרות ספרים ופרסם מאות מאמרים אקדמיים בבימות שונות בארץ ובעולם. נודע כאחד ממנסחי "רוח צה"ל" - הקוד האתי של צה"ל, ומרצה בכיר באוניברסיטאות הטובות בישראל. אך טבעי הוא שאדם העומד במרכז ההוויה הישראלית, כמי שמדבר במונחים העומדים על גבול ההערצה על דמותו של גאון עולם, בן הדור הקודם, שמרבית העם בישראל, על חוקריו ואנשי האקדמיה הבכירים שבו, אינם יודעים כלל להגות את שמו כהלכה, שישאל מעט יותר, בנימה אישית, אודות הקשר והזיקה שלו למשנת הרוגצ'ובי ולדמותו. אם מדברים רגע על השיטה של הרוגצ'ובי בלימוד: לקחת כמה סוגיות שונות ולמצוא בהן את המכנה המשותף, שהוא למעשה בסיסה של הסוגיא, שגם מהווה את המפתח להבנתה. אתה רואה בשיטתו של הגאון מודל לחיקוי? האם יש מקבילה לשיטה הזו גם בעולם האקדמיה או המדע? "אני חושב שבכל התחומים שבהם מדובר על יצירתיות שכלית, אתה רואה ששיטה זו הינה חלק גדול מהעניין. אתה יכול לצרף דברים שלא נראים שייכים אחד לשני, להביא אותם זה לצד זה, אז נוצר דבר חדש. גם במדע ניתן לראות אדם שנכנס ממדע אחד למדע אחר והופך את הקערה על פיה. הצירוף של דברים שלא נראים שייכים במבט ראשון והיכולת לצרפם הוא דבר נפלא. יש מחלוקת ידועה בתלמוד מי עדיף חריף ובקיא. הרוג'צובי ואנשים אחרים מראים שהצירוף של שניהם הוא הכרחי. אם אתה בקיא יש לך דלק, ואם אתה חריף יש לך מנוע, צריך את שניהם כדי לנוע". יש לך תובנה שלקחת ממשנתו של הרוגצ'ובי? "החרות המחשבתית שלא מצויה בדורנו. תנסה להיכנס, בכל הצניעות, לראש של התנאים והאמוראים ותנסה להתייחס למחלוקותיהם ברצינות, ולא העמדת פנים של מחלוקת, יש מחלוקות אמיתיות. כמובן שיש בסופו של דבר את הלכה שממנה לא זזים, אבל הרוגצ'ובי הרשה לעצמו, ברמת הדיון התיאורטי לנקוט עמדה ולקחת צד אחד במחלוקת, זה רעיון עצום". כשאתה מדבר על הרוגצ'ובי ניכר בך ההערצה והערכה אני סקרן לדעת יצא לך פעם לצטט אותו? "לא, אנחנו נמצאים בעולם, שאי אפשר לצטט חצי פסוק והקהל ימשיך. איפה הקהלים שלי ואיפה הרוגצ'ובי? אתה צריך לדבר שעות ולתת להם הקדמות בדברים בסיסים ביהדות כדי להגיע לפנינה כזו. לפני שמונים שנה ייתכן וכן היה ניתן לדבר על כך, גם המשכילים שלא רצו לחיות בתוך מסגרת מחייבת של שמירת מצוות התמצאו בספרות התורנית העניפה. הם גדלו בבתים דתים וידעו לפתוח דף גמרא. ל"משכילים" של היום אין שום ידע וגישה. שאלתי פעם קהל בהרצאה שלי באוניברסיטה האם מישהו מהם ראה טלית? לצערי מתוך 150 איש שישבו בהרצאה רק שניים השיבו תשובה חיובית. ההשכלה של סטודנט מצוי, הוא רק מהטלוויזיה וקריאת עיתונים. זה עצוב, זה טראגי. אני לא מיואש. יש הרבה דלתות שבהם אפשר להיכנס לעולם הזה. דלת המדרש נראית לי דרך לקרב את הנוער ליהדות. הסטודנטים של ימינו שהולכים ללמוד על תרבות מזרח אסיה שהולכים לשמוע חוכמות אסיה וסין, נכון שיש דברים חכמים שם ויפים, אבל למה צריך לנדוד להודו? פרקי אבות כבר קראת? אתה מבין מה יש שם? יש דברים אדירים במדרשים, אפשר לקרב באמצעות זה את הנוער ליהדות". (שטורעם) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3225133,00.html

ירושלים: חוגגים פורים בישיבות בלי אלכוהול

הרבנים מבקשים להילחם בתופעת ה"שבבניקים" - הנערים פורקי העול - שמנצלים את מצוות ההשתכרות
בחג כדי לבצע מעשי עבירה. בנוסף, במה שמוגדר כ"חזון אחרית הימים", ישתפו פעולה נציגי המגזר
החרדי עם המשטרה. תלמיד ישיבה: "יש יום בשנה בו הבחורים מתפרקים ואז זה קורה ב'בום'. במקום
להתקרב לה' זה הופך להוללות"
נטע סלע

פורים בערבון מוגבל. מצווה גדולה להשתכר בפורים "עד דלא ידע", כמאמר המגילה, אבל בשנים
האחרונות החלו יותר ויותר צעירים חרדים לנצל את המנהג המשמח לצורך הוללות מוגזמת ועבריינות של
ממש. חציית הגבולות הזו לא נעלמה מעיניהם של הרבנים, אשר החליטו לערב את המשטרה כדי לעצור את
התופעה.

לקראת חג הפורים, שיחול בשבוע הבא, פנו גורמים מתוך הציבור החרדי בירושלים למשטרה בבקשת עזרה
ופיקוח על הצעירים, בעיקר אלו המכונים "שבבניקים". מדובר בנערים שנפלטו מהמסגרות החינוכיות
והתרחקו מרחק רב מנורמות ההתנהגות המקובלות בקהילה - בעיקר בגלל אי התאמה לאורח החיים הנוקשה
בישיבות - אך עדיין חובשים כיפות ורואים עצמם כחלק מהציבור החרדי.

חבר מועצת עיריית ירושלים מטעם יהדות התורה, ש.ר., מספר ש"אותם נערים היו משתכרים
ופורקים כל עול. הם היו זורקים נפצים, נטפלים לעוברים ולשבים ולבחורות, מתנהגים באלימות והרבה
פעמים זה היה נגמר בקטטות". גורמים במשטרת ירושלים מוסיפים שפעמים רבות ההוללות הפורימית כללה
גם תקיפת אזרחים שאינם נמנים על הקהילה החרדית ואף בני מיעוטים.

בשנים האחרונות, כאמור, הלכה התופעה והחמירה וראשי המגזר החרדי פנו ביוזמתם למשטרה. אתמול
בצהריים התקיימה פגישה בין מפקד מרחב ציון, ניצב-משנה מנחם יצחקי, לרבנים ונציגים בכירים
ברחוב החרדי כדי להיערך לחג הקרוב. דובר משטרת ירושלים, שמואל בן-רובי, מסר כי בפגישה סוכם
שהמשטרה תתגבר במהלך החג את כוחותיה בשכונות החרדיות בעיר באמצעות סיורים, ובנוסף תקיים קשר
ישיר עם פעילים חרדיים אשר יזעיקו אותה לשם השלטת הסדר בשעת הצורך.

הנציגים החרדים מצדם, התחייבו לקרוא לנוער באמצעות מודעות רחוב ובעזרתם של רבני הישיבות,
להימנע מכל סוג של אלימות, תקיפת עוברי אורח או הוללות משולחת רסן.

"החגיגות הופכות למסיבות שיכורים"

ניצב-משנה יצחקי הגדיר את הפגישה כטובה וציין כי היא "העידה על כוונות טובות מצד ראשי המגזר
החרדי". ר., אשר היה מבין יוזמי הצעד, הגדיר את שיתוף הפעולה עם המשטרה כ"חזון אחרית
הימים" והוסיף: "שני הצדדים, אשר בעבר ראו עצמם משני עברי המתרס, הבינו שהמטרה העליונה היא
שמירת הסדר וניתן בהחלט לשתף פעולה".

כדי להקדים תרופה למכה, ועל אף שהשתכרות בפורים היא מצווה, החליטו הרבנים בישיבות רבות לאסור
לחלוטין את השתייה על תלמידיהם. דוד בן העשרים, הלומד באחת הישיבות בירושלים, הסביר השבוע
ל-ynet מדוע לדעתו מדובר בהחלטה נבונה: "אפילו בישיבות 'חזקות', יש יום בשנה בו הבחורים
מתפרקים ואז זה קורה ב'בום'. החגיגות הופכות למסיבות שיכורים ובעצם מפספסים את המהות הקדושה
והאמיתית של החג. במקום להתקרב לה' זה הפך להוללות, אז הרבנים החליטו להנמיך קצת אש".

מודל שיתוף הפעולה בחג הפורים בין ראשי הציבור החרדי למשטרה כבר נוסה בשנים קודמות בבני ברק,
שסבלה רבות מהתופעה.

במוקדים אשר הוגדרו כבעייתיים נכחו לא פחות ממאה שוטרי יס"מ של מרחב דן וגם הנוכחות של עשרים
ניידות ברחבי העיר תרמה לכך שלא נרשמו כל הפרות סדר. השוטרים, שמנעו התקהלות או חסימות
כבישים, ערכו חיפושים אחר נפצים ושאר משחקי אש מסוכנים ואף נעזרו בתושבים אשר סייעו להם לאתר
גורמים בעייתיים.

"הבעיה היא", אומר ר., "שלאחר שבבני ברק נרגעו העניינים, מוקד הרעש עבר לירושלים
ועכשיו אנחנו נדרשים לטפל בבעיה". תוקן על ידי - עצכח - 09/03/2006 17:58:57

עמלקיוּת