תמ"ש (ירושלים) 6743/02 - כ' נ' כ' . תק-מש 2008(3), 96.
========================================
תמ"ש (ירושלים) 6743/02
כ'
נ ג ד
כ'
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
[21.7.08]
כב' השופט בן ציון גרינברגר
בשם התובעת – עו"ד וייס סוזן
בשם הנתבע – עו"ד יעקב שמשי
פסק דין
1. בפניי תביעה שהגישה התובעת נגד בעלה לפיצויי כספי בגין הסבל אשר לטענתה נגרם לה עקב סירובו של בעלה לתת לה גט. בכתב התביעה מפרטת התובעת את מרכיבי הנזק הנטען, כולל נזק ממוני ונזק לא ממוני. בכתב התביעה העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 1,836,000 ₪, בעוד שבסיכומיה עדכנה התובעת את הסכום לסך של 2,218,000 ₪.
2. האישה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום 8.3.98, לאחר 9 שנות נישואין. כחודשיים לאחר מכן, ביום 29.5.98, עזבה האישה את הבית המשותף עם ילדיה ועברה להתגורר בבית אמה ב... , ומאוחר יותר - לישוב ... ליד מגורי אחיה.
3. לאחר דיונים רבים והתייעצויות בבית הדין הרבני האזורי ומחוצה לו, נתן בית הדין את פסק דינו ביום 17.11.04, בו דחה את תביעת הגירושין. על פסק דין זה הגישה האישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול ביום 2.1.05, וביום 5.6.06 קיבל בית הדין הרבני הגדול את הערעור והוציא מתחת ידו, פה אחד, פסק דין המחייב את הבעל במתן גט לאישה. מפאת חשיבות הדברים להבנת הרקע לתביעה שבפניי, אני מביא להלן את דברי בית הדין הרבני הגדול בפסק הדין האמור ככתבם וכלשונם:
פסק דין
לפנינו זוג החי בנפרד כ-8 שנים. האישה עזבה את הבית, ועיקר טענותיה הן: א. אלימות פיסית ונפשית. ב. חיי אישות בדרכים מגונות ומקולקלות.
לעניין טענת האלימות משיב הבעל שהוא השתמש באלימות להגנה בלבד.
לעניין חיי האישות החריגים הוא טוען שזה היה בהסכמתה ולאחר שקיבלו היתר מרב. P
עיינתי בחומר שלפנינו ובתיקי בית הדין האזורי כולם. מתוך החומר הרב עולה לאור הפירוד הממושך ולאור הדברים ששמענו וראינו ברור שהאישה מואסת בו ויש אמתלא מבוררת לדבריה. גם אם ניתנה בשעתו הסכמתה להתנהגות הקלוקלת מכל מקום הייתה זו הסכמה שבהכנעה ומתוך תמימות שאם רב התיר הרי זו מצווה שלא לסרב לבעל.
למרות שבתחילת הנישואין הייתה גם התנהגות באיסור מצד האישה אבל דבר זה היה בתקופה קצרה. לעומת זאת התנהגות הבעל החריגה נמשכה תקופה ארוכה וכאשר האישה התעשתה ורצתה לחזור לחיים על פי דרך התורה נוצר לה מיאוס וגועל כלפי מי שדרדר אותה לחיי תאווה ויצרים.
גם אם יש הודאה מהאישה שלא בא עליה באונס מכל מקום כל אורח החיים הזה בא ביוזמתו ובמעגל של דחף בלתי פוסק וגם אם הרב התיר דברים בזויים לפעמים מכל מקום הרי היה מי שיזם והלך לשאול ודחף בכיוון - וזה היה הבעל. האישה הרגישה כמותקפת ומאולצת לחיים בלתי מוסריים ובלתי ערכיים וגם אם לא התנגדה בפועל מכל מקום כל המעשים הללו כולל ביאה מאחור והסתכלות בפנס היו מעשים של ביזוי, פגיעה ולחץ נפשי כבד.
קשה אומנם לכפות על הבעל בשם דברים שעליהם נזכר בגמרא וברמב"ם שהבעל רשאי לעשותם אולם כמו שאמרו שני הצדדים יש הבדל בין התנהגות חד פעמית שבזה אולי דיברה הגמרא וכן על הבעל לחוש היטב את מידת הרגישות והפגיעה שהדבר גורם לאישה.
במקרה דנן שיש לפנינו מאיסות ברורה עם אמתלאות מבוררות וגם לחץ נפשי כבד שנלחצה האישה בחיי האישות על ידי בעלה וגם התנהגות תוקפנית גם אם לא אלימות, נראה שיש לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את הבעל לגרש את אשתו ומיד.
באם הבעל מוכן לגרש ויש לו תנאים סבירים ידון בזה בית הדין האזורי.
כמו כן באם יסרב הבעל לתת גט עשוי בית הדין לדון בדרכי אכיפה לכל סוגיהם כולל מאסר.
(-) חגי איזירר
מצטרף.
(-) שלמה דיכובסקי
מצטרף להסכמת עמיתיי הרה"ג לחייב הבעל בגט ובמידה שיסרב לבצע הגט ידון בית הדין בדרכי אכיפת פסק הדין פרט למאסר.
(-) אברהם שרמן
לאור הנ"ל פוסקים:
א. מחייבים הבעל בגט.
ב. אם הבעל יסרב למתן גט, עשוי בית הדין לדון בדרכי אכיפה, כולל מאסר. סעיף זה ניתן ברוב דעות.
(-) שלמה דיכובסקי(-) אברהם שרמן (-) חגי איזירר
דיין דיין דיין P
4. יש לציין כי גם בית משפט זה עסק בעבר בטענות האישה הקשורות לסיבות עזיבתה את הבית ובאשר לסבלה משך שנות נישואיה, במסגרת תביעה שהגישה נגד הבעל לדמי שימוש ראויים. ביום 24.7.06 ניתן פסק דין (בתמ"ש 6742/02) בתביעה האמורה, בה חוייב הנתבע בדמי שימוש על בסיס הערכת שמאי. בין השאר נקבע בפסק הדין כדלהלן:
טענותיה באשר להתעללות המינית לא הוכחשו על ידי הנתבע, ובמכתב שצורף לתביעה, מודה הנתבע בפירוש בביצועם של "מעשים שפלים ומשפילים", ובאחריותו למעשים אלה... מהעולה בפניי נראה כי התובעת המשיכה לגור עם התובע חרף מעשיו אולם נוכחתי כי "שיתוף הפעולה" לו טוען הנתבע, נבע רק מחמת החשש לפרוץ את המוסכמות והמסגרות של העולם החרדי, ודבר זה הוביל לכך שהתובעת למעשה נאלצה במשך שנים לספוג התנהגות זו של הנתבע, עד אשר הצליחה לבסוף להשתחרר ממעגל הסבל, ואזרה אומץ לעזוב את הבית ולמחות כנגד מעשים אלה. מכתבו של הנתבע אשר נכתב כתוצאה מעזיבה זו מוכיח בבירור כי התנהגות זו הובילה לעזיבה, וכי הנתבע הוא האחראי הבלעדי לכך. יוצא איפוא, כי בעניננו עזבה התובעת את הבית מסיבה מוצדקת הנעוצה באופן ברור ב"אשמתו" של הנתבע, וללא ספק פחדה של האישה מהמשך התנהגות זו של הנתבע כלפיה אם היתה חוזרת למגורים משותפים עמו, מנע ממנה שימוש סביר בבית.
בדברים אלה יש למצוא תימוכין לטענת האישה שעזיבתה את הבית באה על רקע הסבל שנגרם לה בשנים שחיו בני הזוג ביחד, וכי עזיבתה הייתה מוצדקת בנסיבות העניין.
5. לכל אורך הדרך מאז שהגישה האישה את תביעתה, טענה בעקביות כי התנהגותו של הבעל בשנים שחיו יחדיו גרמו לה לרמה של מיאוס וגועל עד כדי שאין כלל מקום לדבר על האפשרות של שלום בית. מאידך, הבעל טען וחזר וטען בכל דיון ובכל פורום שברצונו לשכנע את אשתו לחזור אליו וכי יש סיכוי לשלום בית ולפיוס. מעיון בפרוטוקולים שבבית הדין הרבני האזורי משך כל השנים שבהם התנהלו שם הדיונים עולה חד משמעית כי האישה אכן סירבה לכל הצעה שמשמעותה חזרה לחיים בצוותא. האישה אף גייסה לצידה מכתבים והמלצות של רבנים חשובים אשר השתכנעו אף הם כי אין כל סיכוי לנישואים אלה וכי על בני הזוג להתגרש.
6. יש לציין כי על אף טענת הבעל כי סירובו נעוץ באמונה כנה בסיכויי שלום בית, מעיון בתיק עולה כי עמדתו של הבעל הינה עקשנית, אבסולוטית, ובלתי מתפשרת. כך לדוגמא בדיון של 7.12.05 בבית הדין הרבני הגדול, היינו, מעל שבע שנים מיום הגשת התביעה ועזיבת האישה את הבית, מצהיר הבעל, ללא סייג וללא תנאי: "אני לא רוצה להתגרש" (פרוטוקול בית הדין 17.12.05 עמ' 1 שורה 47). כמו כן העידה הטוענת הרבנית ד.ק. בתצהיר עדות אשר הוגש לתיק, את הדברים הבאים:
אמרתי לבעל כי אין שום סיכוי לשלום בית. הבעל אמר שהוא רואה ילדים להורים גרושים בישיבה, וילדיו לעולם לא יהיו ילדים להורים גרושים... וחזר ואמר כי ילדיו לא יהיו ילדים להורים גרושים...
בתצהיר זה אף שומעים עד כמה מזלזל הבעל גם בדיינים, בעוד שבפני בית משפט זה הצהיר שיציית לכל הוראה שיקבל מהם. כך מעידה הגב' ר':
אמרתי לו, אתה הרי אדם חרדי והדיינים קבעו שאתה חייב לגרש את אשתך. הבעל אמר: "אלה לא רבנים, הם רשעים, אני לא מחויב לפסק דינם.
7. ב"כ האישה מסכמת את סבלה משך כל השנים מאז שעזבה האישה את הבית במלים הבאות (סיכומי התובעת סעיף 4.2): P
גם האישה מעידה על רגשי בושה וחוסר אונים: "היותי עגונה גורמת לי בושה גדולה, פגיעה ברגשות שלי, סבל וכאב קשים מנשוא ותחושת חוסר אונים" (תצהיר ר.כ, סעיף 11). לגבי רצונה העז של האישה בהקמת זוגיות חדשה היא מעידה כי: "כיום הנני בת 39 שנה. כילתי כבר 9 שנים ברדיפה חסרת תכלית אחרי הבעל בניסיונות לקבל גט. ברצוני לגדל את ילדיי בשלווה, ולהקים מערכת זוגית חדשה לאחר 10 שנים של סבל ומרורים אשר אני בהם כ"אלמנה חיה" (סעיף 9). האישה אף העידה כי הבעל פוגע במעמדה בחברה: "אני כמעט לא יוצאת מהבית לארועים חברתיים או לחתונות... אני מתביישת במצבי המשפחתי... אין לי מעמד של אישה נשואה ומאידך גם אינני גרושה. מעמדי המעורפל פוגע בי באופן רגשי ומעשי" (סעיף 10 ו- 12)."
8. אחיה של האישה העיד אף הוא לגבי הנזק שנגרם לאחותו מאז הפירוד:
אחותי רוצה להתחתן, להקים משפחה נורמאלית, חמה ואוהבת, ולבנות את החיים שלה מחדש אך הבעל מונע זאת ממנה באי נתינת הגט (תצהיר האח י.ר. סעיף 7).
9. לפני שאתייחס לפרטי התביעה וטיעוניה המשפטיים של התובעת, עלי להתייחס לטענת סף אשר מעלה ב"כ הבעל בסיכומיו, ואשר אף מרומזת בכתב הגנתו, והיא, שהתביעה המונחת בפני בית משפט זה אינה אלא מרכיב נוסף במאמציה של האישה לאלץ את בעלה למתן גט, ועל אף שבכתב התביעה אין, כמובן, כל בקשה מבית משפט זה לצוות פורמאלית על מתן גט, או להפעיל סנקציות נגד הבעל שמטרתן לאלץ אותו ישירות לתת גט לאשתו, שהם סעדים שאין בסמכותו של בית משפט זה לתתם, הרי שכל מטרת התביעה לפיצויים בגין סרבנות גט אינה אלא ליצור לחץ כספי כבד על הבעל כדי שייעתר לבקשת האישה וייתן את הגט המיוחל בתמורה לויתורה של האישה על כל סכום פיצויים שייקבע. אי לכך, טוען ב"כ הבעל כי עצם ניהול ההליך מהווה התערבות לא לגיטימית בעניינים אשר אמורים להיות נידונים אך ורק בפני בית הדין הרבני.
אציין כי טענה זו הועלתה ונדחתה במספר החלטות של בתי משפט שהתמודדו בשאלה זו. בהחלטתי בתמ"ש 3950/00 פלונית נ' אלמוני, פ"מ התשס"א (1) 29 (2001), קבעתי כדלקמן:
התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה [שנגרם] לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" שבסמכותם הבלעדית של בתי הדין, גם אם המחדל באי ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית הדין.
כמו כן פסקו חבריי, כב' השופט פיליפ מרכוס, בתמ"ש (י-ם) 9101/00, כב' השופט אלבז בתמ"ש (י-ם) 12130/03, כב' השופט מנחם הכהן בתמ"ש (י-ם) 19270/03 וכב' השופט צבי ויצמן בתמ"ש (כ"ס) 19480/05.
חלק מעמיתיי אף התייחסו לפסיקת בית המשפט העליון בפרשת מרום (ע"א 401/66, מרום נ' מרום, פד"י כא(1) 673) בה נפסק כי בית המשפט האזרחי אינו מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם גירושין בו התחייב הבעל לתת גט לאשתו, מאחר שתביעה מהסוג הזה מסורה לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. במקרה דנן, מאידך גיסא, ובתביעות דומות המוגשות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו בגין סרבנות גט, אין התביעה מתייחסת לאכיפת התחייבות מפורשת שקיבל על עצמו הבעל למתן גט כחלק מהסכם גירושין אשר אושר בבית הדין הרבני, אלא לדרישת האישה לקבלת פיצויים בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו מהתנהגותו של הבעל. אין בפסק דין מרום כדי לחייב את המסקנה שאף קשר עקיף זה שבין התביעה לבין מתן הגט ניתן לסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. P
זאת ועוד. קשה לקבל את הטענה כי בית הדין הרבני הוא אשר אמור לדון בתביעה לפיצויים בגין סרבנות גט, מאחר שספק רב אם הנזקים הנטענים בתביעות מהסוג הזה יזכו בכלל לפיצוי על פי הדין העברי, אשר בו ניתן בדרך כלל להעניק פיצוי לנזקים נפשיים רק אם הינם תוצאה של פגיעה גופנית. השווה, הרב אוריאל לביא, "סידור גט לאחר חיוב הבעל בפיצוי כספי לאשתו", תחומין כו 165 (תשס"ו), בעמ' 164-165:
אמנם אילו היה הבעל מחויב בתשלום על פי הדין - כגון שחבל באשתו ובית הדין היה מחייבו בנזק, צער, ריפוי וכו' - אין כל מניעה להשית את התשלום על הבעל. ואף אם בסופו של דבר האישה תוותר לו על התשלום תמורת מתן הגט, אין בכך ריעותא...אולם לא כך היא המציאות העומדת בפנינו. במקרה שלנו התשלום שמחויב בו הבעל על ידי בית המשפט הוא על הנזק שגרם לאשתו - השנים שחייתה כעגונה, אלא שנזק כזה אינו נכנס בשום גדר של חיובי אדם המזיק. פסק דינו של בית המשפט נועד ביסודו להביא את הבעל ליתן את הגט.
בנסיבות אלו, כשידוע מראש שאם הייתה מוגשת לבית הדין הרבני תביעה לפיצויים בגין סרבנות גט הייתה התביעה מיועדת לכישלון וודאי, מאחר שסוג הנזק הנתבע "אינו נכנס בשום גדר של חיובי אדם המזיק" לפי ההלכה (ואשאיר לעת מצוא השאלה האם אכן עוולות וראשי נזק הקבועים בחקיקת הכנסת אינם בעלי מעמד הלכתי מחייב), הרי שעצם העלאת הטענה נגועה בחוסר תום לב. (השווה, דבריו של הנשיא (דאז) ברק בבג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א-יפו (לא פורסם)).
ואכן, כאמור, כל בתי המשפט למשפחה אשר התייחסו לטענה האמורה תמימי דעים במסקנה שתביעות מהסוג הזה ניתנות לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, וכן גם דעתי.
10. מסקנה זו מובילה למצב שבית משפט האזרחי אכן ידון בתביעות המוגשות לפיצויים בגין נזקים הנגרמים על ידי סרבני גט; וגם אם לפי הניתוח המשפטי דלעיל אין בכך כדי להוות התערבות ישירה בהליכי הגירושין, אין ספק כי לכל החלטה שתתקבל בתביעה כזו בבית משפט זה עלולות להיות השלכות הלכתיות, אם וכאשר יהפוך הנושא של מתן הגט להיות אקטואלי בבית הדין הרבני. ידועה ההלכה כי מתן הגט חייב להתבצע מרצונו החופשי של המגרש, וכל צעד או סנקציה שיינקט נגד הבעל, אשר מטרתו, או אף תוצאתו, הינה לאלץ את הבעל במתן הגט, באופן שלא היה נותן את הגט אילולא אותם צעדים או סנקציות, מעורר את החשש לפגם הלכתי במתן הגט אשר ידוע כ"גט מעושה". לאחרונה אף ניתן פסק דין בבית הדין הרבני הגדול (בתיק 7041-21-1 מיום 11.3.08, ד' אדר ב' תשס"ח), אשר מעלה מפורשות את הבעייתיות של פסקי דין אזרחיים בהם מחויבים סרבני גט בתשלום פיצויים, בדיוק מהסיבה הזו. עמיתיי השופטים הכהן ווייצמן התייחסו לבעיה זו כל אחד כדרכו, זה בצמצום וזה בהרחבה, ברם, אני מצידי לא אכניס את ראשי בין ההרים בשאלה אשר הינה שאלה הלכתית טהורה. אם כי נראה לי להלכה כי ניתן למצוא את הדרכים להתגבר על בעיית הגט המעושה בנסיבות שבפניי, ובפרט לאור העובדה כי במקרה דנן, כמו במקרים אחרים שנידונו במסגרת זו, כבר חויב הבעל במתן גט לאשתו עוד לפני הגשת תביעה בנזיקין, כפי שיפורט להלן, כך שהתביעה ודאי לא שיחקה תפקיד כלשהו בהחלטת בית הדין לחייב את הבעל בגט. עם זאת, בדיקת דעותיהם של כל הדיינים והפוסקים בדורנו אשר התייחסו לשאלה זו כבר הביעו את דעתם פה אחד כי תביעת אישה לפיצויים בגין סרבנות גט עלולה להפוך כל גט שיינתן לגט מעושה, ואם כך יוחלט, הרי שהגט יהיה פסול והאישה לא תשיג את מטרתה להשתחרר מבעלה. P
מתעוררת אם כן השאלה, באיזו מידה חייב בית המשפט להתחשב בסיכון האמור בבואו לדון בתביעה. דעות שונות הובעו בפסיקה, כמפורט לעיל, וגם בכתיבה אקדמית בנושא; אני מפנה למאמריהם המאלפים של י. קפלן ור. פרי, "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט", עיוני משפט כח(3), עמ' 773-869 (יוני 2005); י. ביטון, "עניינים נשיים, ניתוח פמיניסטי והפער המסוכן ביניהם - מענה ליחיאל קפלן ורונן פרי", שם, בעמ' 871-902; וב. שמואלי, "פיצוי נזיקי למסורבות גט", המשפט י"ב (ספר זיכרון לשופט עדי אזר ז"ל), בעמ' 285-343 (2007).
ראשית אציין כי בפתיחת הדיון שבפניי העליתי את הנושא בפני התובעת והדגשתי בפניה שאם יינתן פסק דין בהתאם לתביעה, כי אז עלולה להסתבך תביעתה לגירושין בבית הדין הרבני בגין בעיית גט מעושה; תגובתה, באמצעות באת כוחה, הייתה חד משמעית, כי היא מבקשת מבית משפט זה לעסוק רק בתביעה הנזיקית ולא להתייחס כלל לבעיות ההלכתיות אשר עלולות להתעורר בהמשך בבית הדין הרבני. כך גם כותבת ב"כ התובעת בסיכומיה.
שנית, אילו היה בית המשפט משהה או אף מצמצם את היקף התביעה עקב ההשלכות האפשריות שלה בדיון שעוד יתקיים בבית הדין הרבני בנושא כשרות הגט שיינתן, כי אז היה בכך כדי להוות פגיעה בזכויות הדיוניות הבסיסיות של התובעת. בהגישה תביעה זו, כבכל תביעה אחרת המוגשת על ידי אזרח, חזקה על התובעת ששקלה את הגשת התביעה תוך התייחסות למכלול הנסיבות ולמכלול ההשלכות של התביעה בכל תחומי חייה, ובמקרה דנן, כולל כל הקשור לתביעתה לגט. אם כי מדובר בנושא הלכתי מורכב אשר אין התובעת עצמה אמורה להיות מודעת לו, הרי שהתובעת מיוצגת, ובמקרה דנן - על ידי עורכת דין העוסקת רבות בנושא נישואין וגירושין, כך שחזקה עליה שפרסה בפני התובעת את כל ההשלכות של התביעה, גם לגבי ההליכים בבתי הדין. בנסיבות אלו, אין לבית המשפט האזרחי כל זכות או סמכות להתערב בשיקולים אלה ולהכתיב לתובעת מה עליה לתבוע, מתי לתבוע, ובאיזה היקף לתבוע.
זאת ועוד. התביעה כפי שהוגשה אינה מחייבת ואף אינה מאפשרת לבית המשפט לשקול שיקולים הלכתיים, מאחר ואין הם קשורים לעילות הנזיקין אשר התביעה מתבססת עליהן. מקובלות עלי דברי המלומד שמואלי דלהלן המופיעים במאמרו הנ"ל:
על השופטים לדון בתביעה בבית המשפט לענייני משפחה כתביעה "טהורה" בדיני נזיקין, ולבחון אך ורק אם היא עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין ועם המטרה של יישוב הסכסוכים. האחריות והסמכות להתמודד עם ההשלכות האפשריות שיהיו לתביעה במישור כשרות הגט, הן אכן של בית הדין הרבני בלבד. זו אכן "חלוקת העבודה"... לפיכך יש לקבל את התביעה הנזיקית אף אם יש חשש לגט מעושה... עניינה של תביעה זו הוא סבלה הנפשי של האישה, תביעה שבהחלט יש לה תימוכין בדיני הנזיקין. אין כאן עניין של מעשה בית-דין או הליכים מקבילים, וכיוצא בזה. מי שחייב להביא בחשבון במכלול שיקוליו את השלכות התביעה הנזיקית על הדין האישי, היא התובעת בלבד. על התובעת לשקול את שמתריעים מפניו קפלן ופרי, דהיינו, שמא יצא שכרה בהפסדה - משמע, שתקבל פסק דין שמחייב את הבעל לשלם לה פיצויים הגונים, מחד גיסא, במחיר הפיכת הגט למעושה על ידי בית הדין הרבני, במקרים שיינתן כדי להפטר מהחיוב הנזיקי... כל אלה שיקולים אשר מן הראוי שיישקלו על ידי התובעת בלבד, ואל להם להפוך לשיקולי מדיניות של המחוקק או של בית המשפט.
כאמור, האישה הצהירה בפני בית משפט זה כי שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים והיא מבקשת מבית המשפט לעסוק בתביעה אך ורק כפי שהוגשה. זה אכן תפקידו של בית המשפט, ועל כן כך גם יפעל בהכרעתו בתביעה, כפי שמונחת בפניו.
11. התביעה של האישה נשענת בעיקר על שתיים מתוך העוולות המוכרות בדיני הנזיקין: P
(1) הפרת חובה חקוקה:
סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כדלהלן:
(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או שלבני אדם מסוג או הגדר שעימם נמנה אותו פלוני.
טוענת האישה כי מכוח סעיף 287(א) לחוק העונשין, על פיו, "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים", הופך החיוב במתן גט שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול ל"חובה חקוקה", ועל כן, הפרת החיוב האמור - המתבצעת מאי ביצוע החיוב - יוצרת עילה לפיצויים לפי סעיף 63 הנ"ל. אם כי חברי השופט הכהן (בתמ"ש 19270/03 הנ"ל) הרהר האם סירובו של הבעל לציית לפסק דין של בית הדין הרבני המחייבו במתן גט אכן נכלל בהוראות סעיף 63 הנ"ל, מאחר ולטענתו, "ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים הקולקטיביים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, לא להגן על האינטרסים של הפרט", נחה דעתי כי לצידה של המטרה האמורה שואף סעיף 287(א) לחוק העונשין לכך שלא ייגרם נזק לאותם אנשים אשר ההוראה החקוקה באה להגן עליהם. אין ספק כי אכיפת הוראות של בית הדין תקדם את האינטרס הציבורי של ציות להוראות הערכאות המוסמכות במדינה, וביניהם בתי הדין הרבניים; ברם באותה מידה אין ספק כי אכיפה כנ"ל מיועדת גם לטובתה של האישה אשר לידיה אמור הבעל למסור את הגט לפי אותו חיוב של בית הדין. היות שכך, מתקיימים הקריטריונים של סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כפי שפורטו בעניין ועקנין, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113, היינו:
א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
נחה דעתי כי אכן יש להסיק כי סעיף 287 נועד גם לשמירת האינטרס של האישה ולא רק האינטרס הציבורי. כדברי השופט ויצמן בתמ"ש 19480/05 הנ"ל: P
...מעת שמצאנו שתכלית הסעיף אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שייגרמו להם מהפרה זו. דברים דומים אמר בית המשפט בענין סולטאן- באותו ענין גירש בעל מוסלמי את אשתו מבלי שניתן פסק דין להתרת נישואיהם. סעיף 181 לחוק העונשין מטיל עונש מאסר על אדם המתיר קשר נישואין עם אשתו בעל כורחה ומבלי שניתן פסק דין המחייב את התרת הנישואין, ולפיכך הבהיר בית המשפט - "... משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק דין של בית המשפט או של בית דין מוסמך, שחייבה בגירושין..." ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן, פ"ד לח(3) 169 בעמ' 182-183.
ההיגיון שבהחלטת בית המשפט בעניין סולטאן, באשר לסעיף 181 לחוק העונשין, תקף לא פחות באשר לסעיף 287(א) לחוק הנ"ל. מאחר שכן, יש לראות בסירובו של הבעל לציית להוראות בית הדין הגדול למתן גט לאשתו כהפרת חובה חקוקה על כל המשתמע מכך, ועל כן זכאית התובעת לפיצוי בגין העוולה הנ"ל.
אומנם, טוען ב"כ הנתבע כי אין לראות בהחלטתו של בית הדין הגדול חיוב אבסולוטי וחד משמעי למתן גט, מאחר שבסוף דבריו של הדיין הרב איזירר, בהם כלול גם החיוב לתת גט, מוסיף כבוד הרב את המילים הבאות: "ואם הבעל מוכן לגרש ויש לו תנאים סבירים ידון בזה בית הדין האזורי". לדעתו של ב"כ הנתבע, בדברים אלה פתח בית הדין הגדול פתח להמשך הדיונים בבית הדין הרבני האזורי, כדי שהבעל יוכל להציג בפני בית הדין את תנאיו. לדבריו, מאחר שדיון כזה טרם התקיים, ומאחר שתנאיו טרם נידונו, לא חל עליו החיוב למתן גט מיידית.
אין לדעתי לקבל טענה זו. ראשית, בהוראות האופרטיביות שבסוף פסק הדין הנ"ל כתוב מפורשות: "לאור הנ"ל פוסקים: א. מחייבים הבעל בגט. ב. אם הבעל יסרב למתן גט, עשוי בית הדין לדון בדרכי אכיפה, כולל מאסר." דברים אלה הם חד משמעיים ואינם ניתנים לפרשנויות. העובדה שבדברי כבוד הרב איזירר כלולה גם הערה שהבעל יוכל להציג בפני בית הדין את תנאיו, אינה אלא אמרה שהייתה נכונה גם אילולא שנאמרה מפורשות, מאחר שבמעמד הדיון האמור להתקיים לצורך סגירת נושא מתן הגט בהתאם לחיוב שהוטל על הנתבע בבית הדין הרבני הגדול, ניתן להעלות כל תנאי סביר לדיון, ברם אין במתן הזדמנות או אפשרות זו כדי להוות עילה לעצירת חלות החיוב שהטיל בית הדין על הנתבע, וחיוב זה אינו מותנה בתנאים כלשהם.
העובדה היא שמאז 2006, כשנתן בית הדין הגדול את פסק דינו, טרם ניתן הגט, ומצב זה מהווה הפרה ברורה ובוטה של חובתו החקוקה של הנתבע לציית להוראות של הערכאה המוסמכת, במקרה זה, בית הדין הרבני הגדול.
ודוק: הפרת החובה לציית לבית הדין הגדול תזכה את האישה בפיצויים רק ממועד מתן פסק הדין עצמו, היינו מיום 5.6.06, מאחר שלפני מועד זה לא חויב הבעל במתן גט על ידי כל ערכאה.
מוסיפה התובעת וטוענת כי חובתו של הנתבע לציית לפסק הדין של בית הדין הגדול בהתאם לסעיף 287 לחוק העונשין אינה החובה הסטטוטורית היחידה שהפר הנתבע במחדלו ובסרבנותו. לטענתה, חלות על הנתבע הוראות חוק נוספות, אשר אינן תלויות או קשורות במועד החיוב האמור:
א. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענת האשה, זכותה להשתחרר מכבלי הנישואין כלולה בזכותה לכבוד כאדם בעל זכויות שווה-ערך לזכויותיו של הנתבע, וזאת מאחר שהפגיעה בזכותה לאוטונומיה אישית, ובכלל זה זכותה להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים, לקיים קשר אינטימי עם בחיר לבה ולחיות חיים חברתיים מלאים, הפגיעה בכל אלה פוגעת בכבודה כאדם. P
אציין כי גם בנושא זה הועלו ספקות באשר לאפשרותו של אדם לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד כדוגמת זכות יסוד כבוד האדם וחרותו, אשר נגרמו לו על ידי אדם פרטי ולא על ידי מעשים או מחדלים של גורמים ממשלתיים, ושאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה. מסיבה זו הכריע כבוד השופט הכהן בתמ"ש 19270/03 נגד מתן פיצויים על בסיס עוולת הפרת חובה חקוקה, ככל שהפרה זו מתייחסת לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.
לדעתי, ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות שעליהם מסתמך בית המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים. העיר על כך כבוד הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק: "...עם חקיקתם של חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן מעמד חוקתי לזכויות האדם בישראל...ההפרה יכולה להיעשות על ידי רשות שלטונית או על ידי הפרט." (דברי כבוד הנשיא אהרון ברק בהקדמתו לספרה של דפנה ברק ארז, עוולות חוקתיות, תשנ"ב).
ב. סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א - 1991: לפי סעיף 3 הנ"ל רשאי בית המשפט לתת צו הגנה נגד אדם אם "...התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו...". טוענת האישה שסירובו של הבעל משך שנים רבות לתת לה גט מהווה אף הוא "התעללות נפשית מתמשכת", ומאחר שהתנהגות כזו יוצרת עילה למתן סעדים לפי החוק האמור, הרי שגם הפרת חובה חקוקה זו מזכה את התובעת בפיצויים כהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.
אין אני מקבל טענה זו של האישה. החוק למניעת אלימות במשפחה מיועד למתן פתרונות זמניים וקצרים למצבים אקוטיים המעמידים את הנפגעת בסיכון מיידי לשלומה ואשר מחייבים נקיטת צעדים יחסית קיצוניים, כגון הרחקת אדם מביתו, כדי לנטרל את הסיכון המיידי הנגרם מהתנהגותו של המשיב. קשה להסיק כי המחוקק התכוון בחוק זה לסוג הנזק אשר בגינה תובעת האישה פיצויים בהליך הנוכחי, ועל כן, לא מתקיימים בנושא זה הקריטריונים המקובלים לחיוב פיצויים מכוח סעיף 63 האמור.
(2) רשלנות:
לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין,
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
אין ספק כי היסודות שבסעיף 35 לפקודה מתקיימים כולם במקרה דנן.
לית מאן דפליג כי אדם חייב חובת זהירות לבת זוגו, כמפורט בסעיף 36 לפקודה, על פיו חב אדם חובת זהירות "כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להפגע" מהתנהגותו.
כפי שמעירים קפלן ופרי במאמרם האמור:
"אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עמו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו... יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בודאי שהנזק המתוכנן ייגרם...". (קפלן ופרי, שם, בעמ' 795). P
השווה את דבריה של כבוד השופטת נילי מימון:
"אכן, בין בעל ואשה יחסים מיוחדים, יחסי קירבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית."
תמ"ש (י-ם) 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ., תק-מש 2004(2) 279, בעמ' 292.
יש גם לציין שעל אף שמדובר במעשה זדוני ומכוון, ניתן לכלול את המעשה או המחדל הנ"ל במסגרת עוולת הרשלנות אם ההתנהגות אינה סבירה וצפויה לגרום לנזק:
...המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון המעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי מתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק...
ע"א 2034/98 אמין נ' אמין ואח', תק-על 99(3) 1324 בעמ' 1329.
מאחר שהוכח לשביעות רצוני כי סירוב הבעל למתן גט במקרה שבפני הינו מעשה בלתי סביר בנסיבות העניין והתנהגותו של הבעל אכן גרמה נזק נפשי חמור לאישה בהתעקשותו לסרב לבקשתה למתן גט, מהווה התנהגות זו רשלנות, על כל המשתמע מכך, ועל כן זכאית האישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים האמורים.
באשר להיקף העוולה מבחינת התקופה הרלוונטית, חלוקה דעתי מדעתם של קפלן ופרי כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שהבאתי מפיהם לעיל. במסגרת הערות המחברים המלומדים באשר לאופייה של התנהגות הבעל כהתנהגות של רשלנות, נאמר המשפט הבא: "אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עמו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו... יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב..." במלים אחרות, מוכנים קפלן ופרי לסווג את התנהגותו של הבעל כרשלנות אך ורק ככל שממשיך לסרב לתת גט רק לאחר שחויב לעשות כן על ידי בית הדין הרבני. גם חבריי השופטים הכהן וויצמן בפסקי דין המאוזכרים לעיל, מצמצמים את מתן הפיצוי בגין עוולת הרשלנות למועד שלאחר חיוב הגט בבית הדין. עמדה זו אינה מקובלת עלי, מאחר שהרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האשה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דין של ערכאה כלשהי. P
ודוק: מערכת הגירושין הקיימת במדינת ישראל מבוססת על ההלכה היהודית, ועל כן קיימים שני מסלולים נפרדים אשר בני הזוג המעוניינים להתגרש יכולים לעלות עליהם. מסלול אחד הינו מסלול של חיוב או כפיה למתן הגט; ועל מנת שאישה תזכה בתביעה כזו, עליה לשכנע את בית הדין כי קיימת עילה מבין העילות המוכרות בהלכה לחיוב מתן הגט. כל עוד שבית הדין לא ישוכנע שקיימת עילה המצדיקה זאת, לא יחייב בית הדין את הבעל לתת גט לאשתו. ברם, קיים מסלול שני, עצמאי, אשר כלל אינו קשור לקיומן של עילות הלכתיות למתן הגט, והוא בדרך של מתן הגט בהסכמה. ברגע שהבעל יסכים מרצונו לתת גט, לא יחקור בית הדין האם קיימת עילה הלכתית, ועצם ההסכמה מהווה בסיס עצמאי ומספיק למתן גט גם אם למעשה לא קיימות עילות לגירושין. הדבר היחיד שבית הדין יבדוק במקרה כזה הוא האם אכן ניתנת הסכמתו של הבעל מרצונו החופשי, הא ותו לא.
אי לכך, אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית הדין מחייבו לתת את הגט. ואם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה - אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה - הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה. על כן אין כל משמעות להצהרת הנתבע, אשר הוא משמיע בכל הזדמנות ואשר משמש לו כאצטלא של צדקנות בטיעוניו בפניי, כי יהיה מוכן לציית לכל הוראה של בית הדין, וכי על כן אין כלל לכנותו "סרבן גט". וכי מי זה אשר מונע ממנו מלהסכים מרצונו החופשי מלתת גט לאשתו, גם אם אין הוראה כזו מטעם בית הדין?! אי לכך, בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חויב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל.
השווה את דבריו של שמואלי בנושא זה:
הכרה בכך שסירוב ליתן גט הוא מקרה פרטי של נזק רגשי, שנגרם למסורבת הגט עקב התעללות נפשית שחוותה, מובילה למסקנה כי התביעה מנותקת מדיני המעמד האישי מפן נוסף: המועד שבו קבע בית הדין הרבני שעל הבעל לתת גט, הוא המועד הרשמי לתחילת ה"סרבנות"... גישתי היא, שקביעה זו אינה במקומה... אם אכן מקור הנזק שנגרם לתובעת הוא נזק רגשי כאמור, לא תמיד תהיה נפקות למועד שבו חייב בית הדין הרבני את הבעל ליתן גט לאשתו... אין לחסום מהתובעת את האפשרות לטעון ולהוכיח כי הנזק הרגשי החל לפני (ואפילו הרבה לפני) המועד הרשמי שבו הוכרז הבעל סרבן... דיני הנזיקין מחייבים מסקנה זו! אין לקבל פרשנות, שלפיה העוולה אינה מתגבשת כל עוד לא היה חיוב של בית הדין הרבני ליתן את הגט, אם עניינה של עוולת הרשלנות הוא התעמרות נפשית ארוכה באישה שחלה עוד בטרם הסירוב הרשמי להחלטת בית הדין.
שם, בעמ' 311.
מסיבה זו גם אין ביכולתי להסכים לגישתם של חבריי השופטים הכהן וויצמן, אשר צמצמו בפסקי דין שלהם את חלות עוולת הרשלנות לתקופה שממועד חיוב הגט ואילך. P
המקרה שבפניי מוכיח כי תהיה זו טעות להתייחס לרשלנות אך ורק מיום חיוב הגט ואילך. האישה הגישה תביעתה לגירושין ב- 1998, ופסק הדין המחייב את הבעל במתן הגט ניתן רק שמונה שנים לאחר מכן, ביולי 2006. אומנם חלפו שנתיים גם מאז, ואין ספק כי בשנתיים האחרונות נגרם נזק נוסף לאישה בגין סרבנותו לציית לחיובו של בית הדין הרבני הגדול. ברם, מה יעלה בגורלן של ששת השנים אשר קדמו לחיוב הגט, שבהן התעקש הבעל שלא להיענות לבקשת האישה במתן הגט? האם העובדה שבית הדין טרם חייבו במתן הגט, פירושה שלא נגרם כל נזק לאשה? בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפניי, בהן טענה האישה מהיום הראשון שהתנהגותו של הבעל עובר לעזיבתה מהבית יצרה בעיניה מיאוס וגועל אשר בגינם אין היא מסוגלת לא רק לחזור לחיי נישואין עמו אלא אף לשהות במחיצתו ולו לרגע קט. ברור, איפוא, שהסבל העמוק של האישה החל כבר בשנים הראשונות ולא המתין בפגיעתו למועד החיוב של בית הדין הגדול.
אי לכך, אינני רואה כי מועד חיוב הגט מהווה מחסום לקביעת קיומה של העוולה עוד בשנים שחלפו לפני המועד האמור.
לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע כחזקה משפטית שאם ממשיך הבעל בסירובו למתן גט בחלוף שנה לאחר הגשת התביעה לגירושין, כי אז ייחשב סרבנותו כלא מוצדקת, וככל שייגרם נזק לאישה מיום השנה ואילך, תזכה לפיצוי הולם. ב"כ התובעת מבססת את טענתה שתקופת שנה היא סבירה על כך שבמספר רב של מדינות בעולם נחשבת תקופת שנה של פירוד בין בני הזוג כעילה מספקת למתן גירושין, ומכך היא מבקשת להסיק לענין סרבנות גט, כי סירוב מעבר לתקופה של שנה ממועד הגשת התביעה למתן גט הינו בלתי סביר ומהווה רשלנות.
אין אני מקבל את התיזה שיש לקבוע מועד של שנה כ"ברירת מחדל" בתביעות מהסוג הזה. נראה לי כי לא יהיה זה צודק לצפות מבעל אשר נגדו הוגשה תביעת גירושין להגיב לדרישת האישה ולמסור לה את הגט אם טרם התגבשה אצלו הבנה והשלמה לעובדת פירוק התא המשפחתי. לא תמיד מגיעים שני בני הזוג למסקנה שעליהם להתגרש בדיוק באותו שלב בחייהם, ולפעמים דרוש זמן לא מבוטל לבן הזוג הנתבע לישר קו עם בן הזוג התובע ולהסכים שאכן יש להתגרש. לפעמים קיימים שיקולים כלכליים לגיטימיים, או שיקולים הקשורים לטובת הילדים, אשר מצדיקים השהייה מסוימת במתן הגט, כדי שניתן יהיה לבדוק את האלטרנטיבות שעומדות לרשותן של בני הזוג כתחליף לגירושין מיידיים.
בהקשר זה יהיה זה ראוי להשוות את דברי ד"ר שחר ליפשיץ במאמר מקיף בו מציע הסדרה אזרחית של גירושין בישראל, שם מביע המחבר את דעתו שאין לאמץ את השיטה של גירושין מיידיים:
הרצון להבטיח הליך גירושין מיושב שימנע גירושין גחמתיים, האינטרס הציבורי בחיזוק הנורמות החברתיות המדגישות את המחויבויות הגלומות בנישואין והצורך לאפשר לצדדים חלשים כלכלית תקופת התאוששות מבהירים כי גם מנקודת מבט אזרחית אין הצדקה לקבלה מידית של כל דרישה לגירושין. ברוח זו תיתכן הארכה של פרק הזמן ממועד דרישת הגירושין למועד ביצועם; אפשר שתוטל חובה להעזר במנגנון של ייעוץ ופישור כחלק מהליך הגירושין; ותידרש אולי הסדרה של ענייני הרכוש, במיוחד עניינים הקשורים לילדים, עובר לגירושים...
ש. ליפשיץ, "ברצוני להתגרש ומיד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים", עיוני משפט כח(3) 671 בעמ' 737.
ואכן, יהיו מקרים בהם לא יהיה זה צודק לצפות שבן זוג יסכים לגירושין בתקופה אף של שנתיים, ולפעמים אף יותר, ועל כן אינני קובע מסמרות ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי סביר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.
במקרה דנן, לאור הטענות הקשות שהעלתה האישה נגד בעלה, וכפי שבאו לידי ביטוי בבית הדין הרבני הגדול, ובפסק דין בית משפט זה לדמי שימוש ראויים, נראה לי סבירה בקשת האישה כי עוולת הרשלנות תחל מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין, היינו מחודש יוני 1999. באותו מועד, היה ברור לבעל כי דעתה של האישה נחרצת, וכי לא נשארו אופציות כלשהן פרט לגירושין. כמו כן, היה ברור לנתבע בתום שנה כי האישה סובלת משהייתו במתן הגט. למרות זאת, המשיך הנתבע להתל באישה, בכל דרך אפשרית, ועל כך עליו לתת את הדין. P
12. מאחר שהגענו למסקנה שהתנהגות הבעל וסירובו משך שנים רבות לתת גט לאשתו הינה בגדר של עוולה המזכה את האישה לפיצוי, עלינו לקבוע את גובה הפיצוי. בכתב התביעה ובסיכומיה של האישה מסתמכת באת כוחה על קביעת כבוד השופט הכהן בפסק דינו האמור, בו פסק פיצויים בגין הנזקים הלא ממוניים של אישה מסורבת גט בסך של 200,000 ₪ לשנה. על בסיס קביעה עקרונית זו, תובעת האישה עבור התקופה שבין 1.6.99 ועד ליום הגשת התביעה, 20.11.06, סך של 1,600,000 ₪ עבור שמונה שנות סירוב. בנוסף תובעת האישה סכום של 130,000 ₪ עבור התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום הגשת הסיכומים ביולי 2007. התובעת מוסיפה גם בקשה לפיצויים מוגברים בסך 100,000₪ אשר ישקפו את חומרת מעשיו של הנתבע, וחיוב חודשי של 4,000 ₪ לחודש לפיצוי עבור נזק ממוני (הכנסה אבודה מיום 1.6.99 עד יום הגשת הסיכומים) בסך 388,000 ₪, סה"כ 2,218,000 ₪. לבסוף מבקשת האישה להוסיף חיוב בסך של 549 ₪ ליום מיום הגשת הסיכומים ועד למתן הגט בפועל, כפיצוי עבור נזק מתמשך.
עם כל הכבוד לפסק הדין האמור, נראה לי כי הסכומים הנגזרים מקביעתו של כבוד השופט הכהן אינם מציאותיים כשמדובר במספר רב של שנים, והמכפלה של ה"תעריף" השנתי של 200,000 ₪ לשנה תביא לתוצאה החורגת במידה ניכרת מתחום הסבירות. בדיקת הפסיקה הנזיקית במדינת ישראל בכל תחומי הנזיקין תתקשה למצוא חיובי פיצויים בסכומים המבוקשים בתיק שבפניי אף בפגיעות חמורות בגוף, שלא לדבר על נזק נפשי שהוא הנושא בתיק שבפניי.
אני גם מסתייג מבקשת האישה לפיצוי בגין נזק ממוני, מאחר שההכנסות האבודות אשר אליהם היא מתייחסת קשורות יותר לנושא מזונות האישה, אשר עליה להעלות בפני בית הדין הרבני כנושא עצמאי אשר אינו קשור לסרבנות הגט אלא בעקיפין.
כמו כן, נראה לי כי עדיף שלא לקבוע פיצוי עבור נזק מתמשך, אשר הינו סממן מובהק של כפיה הפוסלת מתן כל גט והופכת אותו לגט מעושה; ועל מנת לשמור על זכויותיה של האישה לפיצוי בגין נזקים עתידיים אני מתיר מיוזמתי פיצול סעדים (מכוח סמכותי לפי סעיף 8 לחוק בתי משפט לענייני משפחה) כך שהאישה תוכל לתבוע נזקים שייגרמו לה לאחר יום מתן פסק הדין אם יעמוד הבעל בסירובו.
13. לאחר שאני משקלל את כל השיקולים דלעיל, אני מחייב בזה את הבעל בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לאישה מיום 1.6.99 ועד יום מתן פסק דין זה בסך 450,000₪ בתוספת 100,000 ₪ עבור פיצויים מוגברים, סה"כ 550,000 ₪.
כמו כן אני מחייב בזה את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן היום י"ח בתמוז, תשס"ח (21 ביולי 2008)
 |
|
|
