אי עמידה בהתחייבות מחותנים. פס"ד מענין.

בתי המשפט

  פסק דין

רקע

1.  תביעה כספית בסך 61,351 ₪  בין שני צדדים מחותנים, תלמידי חכמים, שהיו שכנים וברי מצרא זל"ז ביחסי מופת משך שנים רבות, שהגיש התובע כנגד הנתבע, בטענה להפרת התחייבות מצדו, הנוגעת להשתתפות בהוצאות חתונת בתו עם בנו של התובע. 

תמצית טענות הצדדים

א. תמצית טענות התובע:

2.  עפ"י כתב התביעה, סיכמו התובע והנתבע להשיא את ילדיהם, זאת במפגש שהתקיים בביתו של הנתבע שבו נכחו שני זוגות ההורים, ואשר במהלכו נערך בינהם הסכם בע"פ ובלחיצת יד, הידוע בכינויו "וורט". בהתאם להסכם האמור, התחייב הנתבע לשלם סך של 50,000 ₪ כהשתתפות הורי הכלה בהוצאות החתונה, זאת בתוך 3-4 חדשים מאותו מועד. 

3. על יסוד התחייבותו האמורה של הנתבע, דאג התובע לכל סידורי החתונה ואף לקח לשם כך הלוואות בנקאיות, תוך שהנתבע חזר מעת לעת על התחייבותו. סך הוצאותיו של התובע הסתכמו ב – 130,000 ₪, בתוספת סך השווה ל- 702$, בגין מנות רזרבה שנפתחו עקב ריבוי האורחים. 

4.  הנתבע מצידו הזמין אף 250 מוזמנים, יותר ממוזמני צד החתן, ואף לאחר החתונה, קיבל מחצית מכל המגיע בחלוקה שווה (מזון, כיבודים שונים וכיוצ"ב). כן לקח לכיסו מעטפות מתנה שקיבל מקרוביו במהלך החתונה.

5.  עם תום ארבעת החדשים, ביקש הנתבע וקיבל ארכה לתשלום חובו למשך חדשיים וחצי נוספים. בתום המועד ואף לאחר חדשים נוספים לא שולם החוב, ואף דין תורה אליו פנה התובע לא עזר, כשהנתבע נמנע מלהתייצב.

6. השתתפות בהוצאות החתונה, תשלום מחצית מנות הרזרבה ופיצוי בגין עגמת נפש, מהווים את סכום התביעה.

ב. תמצית טענות הנתבע

7.  בכתב הגנתו טוען הנתבע, כי על אף היותו מחותן, הדבר נעשה בניגוד מוחלט לרצונו ועל דעת הזוג שנישא בלבד. הוא אף הודיע לתובע שהוא מתנגד לקשר הנישואין נשוא הנדון, בהיותו "שידוך משפיל" והסיר כל מעורבות בחתונת הזוג.

8.   הנתבע מכחיש כל הסכם שנערך בין הצדדים וכל התחייבות מצידו, לשלם סכום כלשהוא מהוצאות החתונה.

9.  הנתבע מאשר כי הסכים לקבל את התובע בביתו, לאחר שנוכח כי בני הזוג מתעקשים לקיים את החתונה ועל רקע תחנוני התובע, וזאת כדי להודיעו באופן חד וברור את התנגדותו הנחרצת הן לנישואין והן להשתתפות כלשהיא בהוצאות הכרוכות בכך. כך אכן פעל גם בפועל ולא תרם דבר הן באירגון והן בהוצאות עצמן.

10. אסמכתא לגרסת הנתבע היא לטענתו בעובדה שלא נערך שטר תנאים בנוכחות שני עדים, כמקובל וכנהוג במשפחות חרדיות הנישאות מרצון ואהבה.

11. הנתבע מכחיש כי חילק הזמנות כלשהן לחתונה בשידוך משפיל ומבייש עבורו, והדבר נעשה על ידי בתו.

12. הנתבע מכחיש כי קיבל מכתבים מהתובע, ובאשר לדין תורה אליו הוזמן טוען, כי עפ"י ההלכה היה הוא זכאי לקבוע את זהות בית הדין ועל כן לא נתקיים הדיון.

13. בסיכום כתב הגנתו מצביע הנתבע על  אי התאמות בתאריכי המכתבים השונים, המלמדים לדבריו על אי האמת שבתביעה.

 דיון

14. נוכח נסיבותיו המיוחדות של תיק זה, נעשה על ידי מאמץ רב לסיים עניינו של תיק זה בלא צורך בשמיעת הראיות בו. לצערי, כשלו נסיונותי אלה, ולא היה מנוס אלא מלשמוע את הראיות בתיק. במסגרת זו העידו מטעם התביעה התובע ורעייתו, ומטעם הנתבע – הוא עצמו ונחקרו נגדית על תצהיריהם. בעקבות האמור וסיכומי ב"כ הצדדים, ניתן פסק דין זה.

תמצית הראיות

תמצית עדויות התביעה

15. התובע חזר בתצהירו על עיקרי הטענות המפורטות בסעיפים 2-6 לעיל ואף פירט את הוצאות החתונה גופא. כן צירף עותק משני מכתביו לנתבע, מכתב בא כוחו ותשובת הנתבע וכן הוגשו במהלך הדיון שש תמונות (ת/1 - ת/3).

בחקירתו הנגדית הסביר התובע את כי נפלה טעות סופר בתאריך המכתב, אשר נכתב בחודש אלול תשס"ד ולא תשס"ה (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 19-20 ועמ' 4 ש' 1-21). גם נושא הפניה לדין תורה לא היה בערב יום הכיפורים ויתכן שהמדובר גם כן בטעות דפוס (עמ' 5 ש' 3-9).

מפגש ה"וורט" היה במוצאי שבת 17.4.04, מיד לאחר חג הפסח (עמ' 5 ש' 13 ואילך). תיאור ההסכם בין הצדדים הוא תשלום בסך 50,000 ₪, הכולל את כל ההוצאות, לתשלום תוך 3-4 חדשים, וכן מתנה לחתן – ש"ס ושעון יד. במפגש זה נכחו רעיות הצדדים (עמ' 6 ש' 1-10). הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו כלל (עמ' 6 ש' 23-28). סה"כ היו לפני ההסכם ארבעה  מפגשים – שלושה בבית הנתבע ואחד בבית התובע (עמ' 8 ש' 1-7).

התובע מעיד על גישה חיובית ולא שלילית מצד משפחת הנתבע באשר לחתונה: הוא לא קיבל מהנתבע הודעה מפורשת בדבר התנגדות לחתונה ולא היתה עמו כל בעיה קודם החתונה, בד בבד עם האמור, "דחפה" בתו של הנתבע לכיוון חתונה, הצהירה הצהרות מרגיעות ורעייתו אף הלכה עימה לתופרת לתפור שמלות חתונה ועם הזוג לבחור מתנות זהב. (עמ' 7 ש' 15-26).

מימון ההוצאות על ידי התובע נעשה חלקו במזומן וחלקו בהלוואות (עמ' 8 ש' 21-28). התובע אף הציג מסמכים המאמתים עניין זה (עמ' 9 ש' 1). כל הכנסות החתונה נמסרו לזוג. חלקן נלקח על ידי הנתבע (עמ' 9 החל משורה 3).

סופו של העניין הוא למרבה הצער פרידה בין בני הזוג (עמ' 10 ש' 9 ואילך). מתנות החתונה נותרו בידי החתן. (עמ' 11 ש' 1-5).

16. רעייתו של התובע, הגב' ____, היתה שותפה למפגש ה"וורט" בין הצדדים שנערך בנוכחותה ובנוכחות בעלה התובע, עם בני הזוג – הנתבע ורעייתו (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 4).  היא חזרה בתצהירה על עיקרי הדברים שפורטו לעיל.

   בחקירתה הנגדית ציינה כי היו לפני החתונה קשרים טובים בין שתי המשפחות (עמ' 12 ש' 5-6). היא מתארת את מעמד ההסכם שנערך בחדר השינה בדירת הנתבע, דבר שאכן נראה לה מוזר (עמ' 12 ש' 15-21). במעמד זה לחץ הנתבע את ידו של התובע, נשק לו על שני לחייו ובירך ב"מזל טוב" (עמ' 14 ש' 1-2). על רקע הזמנתו של הנתבע לביתו היה מובן שהוא בעד הקשר (עמ' 12 ש' 23). הוא נתן בטחון עד הסוף. בכל שאלה שפנתה אליו אמר לה לא לדאוג, אין מה לחשוש והם יקבלו את הכסף "עד הגרוש האחרון" (עמ' 13 ש' 5-6). העדה מתארת כי במוצאי השבת שלפני החתונה נכנסה לביתו של הנתבע כדי לברר מה עם סלון הכלות והוא התחייב בפניה כי הוצאה זו כלולה בהתחייבותו (עמ' 13 ש' 20-23). את התשלומים לאולם שילמה לאחר שלקחה לצורך כך הלוואה בנקאית (עמ' 14 ש' 8-15). מתנות החתונה נמסרו לזוג (עמ' 15 ש' 4-7).

תמצית עדויות הההגנה

17.  מטעם ההגנה העיד כאמור הנתבע בלבד. רעייתו לא הגישה תצהיר ולא העידה, על אף שבישיבה המקדמית הוצהר כי צפויה אף עדותה להשמע (פרוטוקול ישיבת 24.5.06). בעניין זה מציין הנתבע כי "אין לו צורך בעדותה של אשתו" (עמ' 16 ש' 27) או "בשום עדות" (עמ' 17 ש' 5).  עמדתו זו של הנתבע הינה על אף שרעייתו היתה נוכחת במקום: "נכנסה ויצאה כמו בעלת הבית, אך היא לא היתה הגורם המכריע ומה שמעה בדיוק אינו יכול להגיד" (עמ' 17 ש' 1-4) .

הנתבע חזר בתצהירו על עיקרי הטענות המפורטות בסעיפים 7-13 לעיל וכן ציין כי עילת התביעה אינה מוכרת בדין, אינה מקיימת את התנאים הדרושים לזכות את התובע בסעדים שדרש ואינה מקימה יריבות בינו לבין התובע (ס' 2-5 לתצהיר מיום 2.3.06 ועמ'  17 לפרוטוקול ש' 9-16). בעדותו בבית המשפט העיד, כי עיסוקו כאברך ב"כולל" ומחנך בתלמוד תורה (עמ' 16 ש' 12-17). כן חזר על עמדתו לפיה עמדתו היתה "שלילית קטלנית חותכת", ביטוי שנשזר כ"חוט השני" לכל אורך עדותו (ר' עמ' 17 ש' 27, עמ' 18 ש' 2, עמ' 20 ש' 2).  עמדתו זו הובעה כלפי כולם ואולם לא דיבר ספציפית לאף בן אדם (עמ' 18 ש' 6). בחתונת ילדיו הקודמים השתתף בהוצאות החתונה. הוא השתתף בהוצאות לילד שהשתדך עם "משפחה מכובדת" (עמ' 18 ש' 18 וש' 20 ואילך). בעניין זה לא ישב עם התובע כדי לעשות דברים ביחד, שכן התובע לא "ברמה שלו" (עמ' 19 ש' 7). עם "חתן כזה ומשפחה כזו הוא לא משתדך" (עמ' 21 ש' 2). הזמנת התובע לביתו נעשתה על ידו כדי להודיעו שכל קשר הנישואין יהיה על דעתו ואחריותו הבלעדית (עמ' 19 ש' 10-13). יתכן ואשתו ובתו הלכו לקנות בגדים ותכשיטים במימן התובע, ואולם הדבר לא קשור אליו (עמ' 20 ש' 10-11). הנתבע מאשר כי השתתף בחתונה וכן מאשר את המצולם בתמונות שהוגשו (ת/1 - ת/3), לפיהם נראה שמח ורוקד בחתונה (שולי עמ' 21 ותחילת עמ' 22). 

דיון

18. קודם שאתייחס לגופם של דברים אציין, כי עדותו של התובע אשר נתמכה בעדות רעייתו, עשתה עלי רושם אמין ביותר. עדותו היתה רציפה, הגיונית ועקבית, תוך שנתמכו אף בראיות שהגיש. בדבריו הניח את דעתי בדבר אי ההתאמות הקיימות לכאורה בתאריכי המכתבים ששלח לדבריו לנתבע. עדותו תאמה אף להגיון הדברים. מולו, העיד הנתבע, אשר על כושר ביטויו המרשים אין חולק.  דא עקא וכפי שיפורט להלן, לא שכנעני באמינות טענותיו. מעבר לעובדה כי סתר את עצמו מספר פעמים (למשל בעניין היוזמה להגעה לביתו באשר לאירוע הנטען: האם הגיעו התובע ואשתו מיוזמתם או שמא היה הוא שזימנם, דבר שקיבל אפיונים שונים בעדותו). יתרה מכך, עדותו התאפיינה בתוקפנות ובהתנשאות מובהקת, הן בביטויים בוטים וחריגים יש לומר, בהם עשה שימוש בכתב הגנתו ובעדותו בבית המשפט, והן באופן הבעת הדברים וסגנונם (עד שנאלץ אף בית המשפט להעיר לנתבע בעניין זה – עמ' 20 ש' 5). הדברים מקבלים משנֶה תוקף, דווקא על רקע היותם של הצדדים אנשים חרדים, יראי שמיים. בעניין זה נראה למרבה הצער שלא נתקיימו דברי הרמב"ם בחיבורו "מאמר קידוש השם" – "ראוי לו לאדם שיחמול על דיבורו יותר מחמלתו על ממונו", וכן לא המאמרים הרבים העוסקים בחשיבות כיבוד חברו ובאי הלבנת פניו (ר' למשל: אבות ב, ג', אבות ג, יא', בבא מציעא נח, ע"ב, ונט ע"א, שבת קמט, ע"ב ועוד).  

אין ספק בליבי כי הנתבע אכן התנגד מלכתחילה לקשר הנישואין האמור, ואולם מכאן ועד לקבלת טענותיו בדבר שלילה מוחלטת של הסיכומים שנעשו בסופו של יום עם משפחת החתן – התובע, הדרך ארוכה.

יתרה מכך, על אף שמטעם התביעה הגיעו להעיד הן התובע והן רעייתו, הרי שמטעם ההגנה לא הגיעה רעייתו של הנתבע למסור עדות, זאת על אף שאין מחלוקת, כי היתה נוכחת במקום ובניגוד להצהרת הצדדים בישיבה המקדמית כי צפויה אף עדותה להשמע.  יתרה מכך, הנתבע אף כאמור מציין, כי לא ידוע לו מה שמעה אשתו במועד פגישת ה"וורט" (עמ' 17 ש' 3). בנסיבות אלה אין ספק כי רעייתו של הנתבע הינה עדה מהותית מטעמו של הנתבע.  לא שמעתי אף כל הסבר סביר לאי התייצבותה לעדות (לעניין זה ציין הנתבע אך כי "אין לו צורך בעדותה של אשתו" (עמ' 16 ש' 27) או "בשום עדות" (עמ' 17 ש' 5).  בנסיבות אלה מקובלת עלי טענת התובע, שהעובדה שהנתבע לא מצא לנכון לזמנה לבוא ולהעיד, פועלת כך נראה שלא לטובתו, שכן כידוע, בהעדר הסבר סביר להימנעות צד מהבאת עד רלוונטי מטעמו, מובן מכך כי לו היה מובא העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת הצד שכנגד דווקא (ר' למשל ע"א 74/89 חסינים חברה להחזקת נכסים בע"מ נ' נתן שפירא, פ"ד מו (1) 845, ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פ"ד מד (1) 239 בעמ' 245, ע"א 216/73 חיים סולומונוב נ' עזרא אברהם, פ"ד כח (1), 184 בעמ'  194 ועוד).

מכל מקום, לאחר ששמעתי את שתי העדויות ואף קודם שקלולן בכלל הראיות בתיק, אני מעדיף ללא ספק, את עדותו של התובע, על פני זו של הנתבע. 

19. הנתבע העלה למעשה שתי טענות הגנה משפטיות כנגד התביעה: האחת, כי עילת התביעה אינה מוכרת בדין ואינה מקיימת את התנאים הדרושים לזכות את התובע בסעדים שדרש, שכן לא היה קיבול מצידו על רקע התנגדותו הקטגורית להסכם, והשניה שאין יריבות בינו לבין התובע.

20. באשר לטענת היריבות, הרי שזו אינה ברורה לי ולא הובררה על ידי הנתבע. לטענת הנתבע, המדובר בילדי הצדדים אשר נישאו זל"ז כשהצדדים אינם הצד לחתונה זו. כל חלקם הוא בהשתתפותם כמוזמנים, ולא ניתן להכנס לכיסם. טענה זו אינה מקובלת עלי, שכן על אף שאין מחלוקת כי ילדי הזוג הם שנישאו זל"ז, הרי שענייננו עוסק בטענה להסכם שנערך בין התובע לנתבע, בהיותם הורים לזוג הנישא, אשר נערך לכאורה בביתו של הנתבע, בין צדדים ישירים אלה, ההורים, שהיו נוכחים שניהם במעמד המדובר ושלא ניתן לומר כי אינו מקובל ונהוג בין צדדים מסוג זה.  לפיכך, ככל שהמדובר ביריבות, אינני מקבל את הטענה והיא נדחית.

נעבור איפוא  לטענה המרכזית, היא הטענה לפיה לא היתה כלל התקשרות בין הצדדים:

המסגרת הנורמטיבית

22. ראשית יובהר הידוע והברור מאליו, באשר למסגרת הנורמטיבית בה מצוי ענייננו, ולפיה הסכם בין צדדים, יכול שיכרת גם בע"פ ואין חובה (למעט במקרים קונקרטיים שענייננו אינו נמנה עליהם) שיעשה בכתב. (ס' 23 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 – להלן: חוק החוזים). כל שנדרש בענין זה הינו הצעה וקיבול, בתנאים של מסויימות וגמירות דעת להתקשר (ס' 2 ו- 5 לחוק הנ"ל). פרשנות העניין נעשית כידוע בהתאם לאומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות (ס' 25 לחוק הנ"ל), ופרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו, יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, תוך שיראו גם פרטים אלה כמוסכמים (ס' 26 לחוק).

    מישור נוסף שהועלה על ידי התובע הנוגע  למסגרת דיוננו הינו חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 ) להלן: חוק עשיית עושר), שעפ"י סעיף 2 בו, מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת  שבאו לו מאדם אחר חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה — לשלם לו את שוויה, תוך שאין רלוונטיות למקור הזכיה.

      האם אכן היתה התקשרות בין הצדדים ואם כן – מה טיבה?

23. כאמור, העובדה כי אין הסכם כתוב, אינה מעלה או מורידה בענייננו. גם טענת ב"כ הנתבע, לפיה לא קיימת ראיה לגבי הסכום הנתבע  והיה יכול התובע לציין סכום כפול, פועלת למעשה דווקא לזכותו של התובע, זאת בשל הכלל הידוע בכינויו "מיגו". (אם בהליך משפטי טוען אדם לטובתו טענה חלשה יותר,  בעת שהיה יכול לטעון טענה אחרת, חזקה ממנה ואינו טוען אותה, יש יסוד להניח שדבריו אמת).  עפ"י עדות התביעה שלא נסתרה, עמד היקף הוצאות החתונה על סך הקרוב ל – 130,000 ₪. אם רצה התובע לשקר, עמדה לכאורה לפניו אפשרות טובה יותר: לטעון כי הנתבע התחייב לשאת במחצית כלל ההוצאות ולא להגביל את תביעתו לסך 50,000 ₪ בלבד.  משהגביל עצמו, תומכת ההגבלה דווקא בעמדתו ולא כאמור בדברי ב"כ הנתבע.

24. באשר לשאלת המסויימות: עפ"י הנטען – נקבע סכום ההסכם (50,000 ₪) ונקבע מועד פרעונו (3-4 חדשים מאותו מועד). אין לשכוח שהמדובר בצדדים בני תורה, שכנים ותיקים (שרק קיר הבית מפריד בינהם), העומדים להתקשר בקשר משפחתי בינהם, ואשר ההסכם נעשה, כך על פי הנטען, בביתו של הנתבע (החייב בתשלום). במערכת נסיבתית מסוג זה נראה לי בכל הכבוד הראוי, כי התנאים שנקבעו, די בהם כדי לספק את עניין המסויימות. יתר פרטי ההסכם, כגון סגנון החתונה והיקפה, כמות המוזמנים וכו', לא זו בלבד שידועים בד"כ בחוג הרלוונטי לצדדים, אלא שבפועל אין בהם גם כל צורך, שכן המדובר בסכום "FIX" ולא בהתחייבות למחצית ההוצאות, שם היה אולי צורך להתדיין בפרטים ספציפיים יותר. יוזכר, כי פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו, יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג. לא שמעתי כי החתונה ופרטיה, כמו גם ההוצאות שפורטו בעדות התובע, לא תאמה למקובל בחוזים מסוג זה.

 אינני רואה גם צורך, ודאי לא חובה, במערכת מסוג זה, לקבוע תאריך מדוייק ספציפי לתשלום ההשתתפות, ודי לדעתי בהתחייבות שצויינה, 3-4 חדשים מאותו מועד, בנסיבות הסכמים מסוג זה שנערכים בין הורי הזוג הנישא, כדי למלא גם אחר דרישה זו.

בנסיבות אלה הנני קובע, כי מולאה דרישת המסויימות בהסכם.

25. באשר לטענה המרכזית של הנתבע היא טענת העדר קיבול: כאמור אין ספק בליבי להעדיף את גרסת התובע ורעייתו בדבר הסכמתו המפורשת של הנתבע להסכם שבין הצדדים. די היה לי בכך כדי לקבוע עובדתית, שהנתבע הסכים להצעה וכי נכרת הסכם מחייב בין הצדדים.  ואולם מעבר לעדויות וכידוע עפ"י סעיף 6 לחוק החוזים, יכול קיבול להעשות גם במעשה לביצוע החוזה או על דרך התנהגות.  בעניין זה, מצוי תיאור חד משמעי של התובע בדבר הסכמת התובע והתנהגותו (תקיעת כף, אמירות הנתבע באשר להתנהגותו הקודמת ביחס לנישואי שני ילדיו האחרים (ס' 11+12 לתצהיר התובע) וכן מצויה בתיק גם עדותה של עת/2 – רעייתו, שהעידה כי הנתבע לחץ את ידו של בעלה, נישקו על שתי לחייו ואמר "מזל טוב" (עמ' 14 ש' 1-2). עדויות אלה לא נסתרו. גם התמונות ת/1 - ת/3 שצולמו בחתונה עצמה, אינן תומכות בגרסת הנתבע והצגת הדברים מצידו, ומלמדות, כי הנתבע היה שותף פעיל, שמח ורוקד, ולא נראה כמי ש"נכפה עליו הר כגיגית".

בנסיבות אלה הנני קובע כעובדה, כי אין יסוד לטענת העדר הקיבול מצידו של הנתבע.

26.          לאור האמור, הנני קובע איפוא כעובדה, כי נכרת בין הצדדים, התובע והנתבע, הסכם מחייב להשתתפות הנתבע בהוצאות הנישואין בסכום של 50,000 ₪ , שבו היתה הצעה וקיבול כדין, בתנאים של מסויימות וגמירות דעת להתקשרות בינהם, זאת הן על פי הנסיבות והן נוכח העדפת עדות התובע ורעייתו על פני עדות הנתבע.

27.          נוכח האמור מתייתר למעשה הדיון, באשר לעילה הנוספת שהעלה ב"כ התובע בסיום סיכומיו והיא עילת עשית עושר ולא במשפט. לכשעצמי נראה לי, כי אין לשלול קטגורית טענה מסוג זה, כשצד אחד, שאינו מאופיין באמצעים יתרים על פני רעהו,  הוא הנושא לבדו בעול ההוצאות הכרוכות בחתונת ילדי שני הצדדים וכי יש בכך לכאורה, קבלת כספים ו/או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין , אלא שעילה כאמור לא הועלתה על ידו בכתב התביעה ולא בתצהיריו ועל כן מהווה לכאורה הרחבת חזית שאין לה מקום. 

28. בשולי הדברים וקודם חתימה אעיר, כי לא מצאתי יסוד בטענות שהועלו על ידי ב"כ הנתבע בסיכומיו ולפיהן, עברו מתנות החתונה לחזקתו של בנו של התובע ולא לבני הזוג, זאת נוכח העובדה, שהיא לא מתעסקת כלל בכספים. עניין זה נתמך בין היתר על ידי ב"כ הנתבע במכתב נספח ו' לתביעה.  כן לא מצאתי ממש בטענה, כי הצדדים מצויים בהליכי גרושין, דבר המוכיח את טענת הנתבע בדבר התנגדותו לקשר מלכתחילה וכן לא מצאתי כל יסוד בטענה לפיה לא ניתן, כעניין שבמדיניות למעשה, להוציא פסק דין המקבל את התביעה, שכן יהיה בכך משום כניסה ל"עידן חדש", שבו כל אחד שרוצה לחתן את ילדו, ילך לבית הורי הצד שכנגד ובעקבות כך יחייבו בהוצאות שהוציא. מתן פסק דין בנסיבות אלה יבטל למעשה את דיני הראיות ודיני החוזים.

29. באשר לטענה בדבר מתנות החתונה אף אם מצוי הזוג הצעיר בהליך פרידה, אין לה כל רלוונטיות. אדרבא, הנתבע אינו יכול לאחוז את המקל משתי קצותיו ולטעון מחד, כי נישואי הזוג אינם מעניינם של ההורים אשר אינם צד לחתונה (עמ' 24 ש' 16-17) ומאידך לטעון, כי מתנות הזוג המצויות בידי החתן, צריכות להיות מובאות בחשבון כחלק מהתחשבנות ההורים (עמ' 25 ש' 4-7). מעבר לכך, לא הוכחה בפני העובדה לפיה מצויים כל מתנות החתונה, לרבות הציוד והריהוט בחזקת בנו של התובע. לנספח ו' לכתב ההגנה אין כל ערך שהוא, הן בשל העובדה שבתו של הנתבע לא מסרה תצהיר ולא הגיעה כלל להעיד, והן בשל העובדה ש"המכתב" שרשמה מעבר להיותו חסר רלוונטיות לענין, לא הוגש כלל כדין כצרופה לתצהיר הנתבע  ומהווה כל כולו בנסיבות הקיימות לכל היותר  עדות שמיעה  בלתי קבילה.

30. באשר לשתי הטענות האחרות, זו הנוגעת להליך הפרידה המוכיח שסופם של דברים מוכיח על ראשיתם, ועניין המדיניות שאינה מאפשרת מתן פסק דין בנסיבות אלה, לא מצאי כל ממש: אינני יודע את הסיבה לפירוד ולא הובאה בפני כל עדות או ראיה לעניין זה. לכשעצמי, לא הייתי שולל על הסף סיבות אפשריות נוספות לפירוד, לרבות מערך לחצים כזה או אחר שהופעל על הכלה דווקא. ואולם, משלא הובאה בפני כל ראיה, לא אוכל לקבוע כל עמדה בעניין זה, מה עוד שאין בה כל רלוונטיות. באשר לשאלת המדיניות, הרי שגם בה אין כל יסוד וכמפורט לעיל, כללי החוק והפסיקה מסדירים במלואם את הנדרש.  מוטב היה לדעתי לו לא היתה נטענת טענה זו כלל.

29. באשר לסכום הנתבע: כאמור, מקובלת עלי טענת התובע בדבר התחייבות הנתבע כלפי התובע לתשלום סך של 50,000 ₪. התנהלות הנתבע, כמפורט ארוכות בסעיפים 9 – 30 לתצהיר התובע, וסעיפים 12 -  20 לתצהיר הגב' ______, והמאושרים למעשה על ידי הנתבע בסעיף 14 לתצהירו, כמו גם התנהלותו ואופן ביטויו והתנהגותו באולם בית המשפט מבססים ללא ספק גם את הטענה בדבר עגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובע.

יחד עם זאת, אין יסוד לתביעה בדבר מחצית ההוצאה הנוגעת למנות הרזרבה (3,000 ₪), באשר נכללות הן לכאורה בהסכם שבין הצדדים.

30. סוף דבר ולאור כל האמור, הנני מחייב את הנתבע, לשלם לתובע  סך 55,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 16.9.04 ועד למלוא התשלום בפועל.

5129371

54678313

בנוסף ישלם הנתבע לתובע אגרת בית משפט בסך של 1,538 ₪,  ושכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.

5129371

54678313      המזכירות תמציא עותק פסק הדין לבאי כח הצדדים.

     זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין. 

יעקב שפסר 54678313-4184/05

     ניתנה היום כ"ד באב, תשס"ז (8 באוגוסט 2007) בהעדר הצדדים.