אין התישנות גם בתביעה נגדית, ולא רק בתביעה שכנגד

ספרות:

א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (התשנ"ג)

מיני-רציו:

* התיישנות – טענת התיישנות – תביעה שכנגד וקיזוז

.

חברה שהייתה בבעלות הצדדים פורקה בהסכמה. המשיבה תבעה דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשו המבקשים במקרקעין שהיו בבעלות החברה. תביעתה התקבלה בבוררות ופסק הבוררות אושר בביהמ"ש. במסגרת הליכי הוצל"פ של פסק הבוררות טענו המבקשים כי על המשיבה להשתתף בהוצאות השבחת המקרקעין, והגישו תביעה לבימ"ש השלום. תביעתם התקבלה בניגוד לטענת ההתיישנות של המשיבה, לפי סעיף 4 לחוק. ערעור המשיבה התקבל בביהמ"ש המחוזי ומכאן בקשת רשות הערעור.

.

ביהמ"ש דחה את הערעור וקבע כי:

סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כי לא תישמע טענת התיישנות נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". בימ"ש השלום גרס כי יש לפרש את הסעיף פירוש מרחיב, כך שבדיבור "תביעה שכנגד" תיכלל גם "תביעה נגדית", דהיינו תביעה בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך. תביעה שכנגד מוגשת במסגרת הליך תביעה מקורית וכחלק ממנו, ואילו במקרה הנדון תביעת המבקשים לא הוגשה במסגרת התביעה המקורית. על כן, תביעת המבקשים אינה בגדר "תביעה שכנגד", כמשמעותו הפשוטה, הרגילה והמקובלת של המונח בחקיקה. תהיה זו תוצאה בלתי רצויה אם המונח "תביעה שכנגד" יקבל לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות מובן אחר מזה שניתן לו בדברי חקיקה אחרים. תכליתו ה"שוויונית" של סעיף 4 נוגעת בראש ובראשונה למקרים שבהם ניצלה התביעה המקורית מהתיישנות מכיוון שהנתבע מחל על טענת התיישנות טובה שהייתה לו, ואז תובעת שורת הצדק כי גם לנתבע לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה שכנגד. מה שאין כן במקרה הנדון, שבו העלו המבקשים טענת התיישנות – שהתקבלה – בפסק הבוררות. הפרשנות המצמצמת של סעיף 4 אינה פוגעת בעקרון השוויון בין בעלי הדין, שכן הסעיף מעניק לנתבע זכות להגיש – כתביעה שכנגד – תביעה המוגנת מפני טענת התיישנות. משנמנע בעל דין מלנצל את הזכות בהליכים שבין הצדדים בשלביהם הקודמים, והליכים אלה נסבים על אותו סכסוך, הוא לא יוכל ליהנות מפריבילגיה דומה בעת הגשת תביעה מאוחרת יותר, במעין "מקצה שיפורים".