אגד נקנס שוב. כמובן, אצל השופט טננבוים

בתי המשפט

גזר דין

העובדות

1.         הנאשמת הואשמה בכך שלא עמדה בתנאי הרישיון ולא סיפקה שירות סדיר להסעת נוסעים.  מדובר באירוע שהתרחש ביום 1.11.2006 ונתארו בקצרה.  הנאשמת הייתה מחויבת לפי תנאי רישיונה לחמש נסיעות בין השעות 16:00-17:00 ואכן שלחה חמישה אוטובוסים רגילים בזמנים אלו.  אלא שידוע היה לנהגי הנאשמת ומנהליה כי בשעות אלה ישנן תחנות שהנוסעים בהן לא יוכלו לעלות על האוטובוסים עקב עומס חוזר ונשנה הצפוי מראש.  למרות זאת, לא נקטה הנאשמת כל פעולה על מנת לפתור בעיה זו.

2.         עקב העומס הנ"ל, הרי במקרה שלפנינו, נהג האוטובוס שלטענתו הסיע כמות גדולה של נוסעים, לא עצר בתחנה אלא במרחק אחריה, הוריד שלושה נוסעים והמשיך לנסוע מבלי לאסוף את נוסעי התחנה.  אחד מהנוסעים בתחנה, מר הראל שרעבי, גילה אזרחות טובה והתלונן כנגד "אגד" ומכאן התלונה שלפנינו.  אין חילוקי דעות כי היה ידוע למנהלי הנאשמת על הבעיה בתחנות אלו, והנהג אף העיד לפני כי לא היה זה אירוע חריג.

3.         יחידת התביעות של משרד התחבורה העמידה לדין את "אגד" היות ולטענתה לא עמדה זאת בתנאי הרישיון ולא סיפקה שירות כראוי, ומכאן פסק הדין שלפנינו.

תמצית ההלכה המשפטית

4.         בקצרה, השאלה הייתה אם המונח 'נסיעה' בתנאי הרישיון משמעותו הוצאת אוטובוס במועד כגרסת ההגנה, או הוצאת נסיעה שתטפל בכל הנוסעים הממתינים, כגרסת המתלוננת.  כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין, קיבלתי את גרסת התביעה בעניין זה.  כאשר בעל רישיון אמור להוציא מספר מסוים של נסיעות, אין הכוונה כי יצא ידי חובתו על ידי הוצאת אוטובוס אחד רגיל בכל נסיעה.  לעיתים יש להוציא יותר מאוטובוס אחד בכל נסיעה, לעיתים יש להוציא אוטובוס (מפרקי) ארוך, ולעיתים די בשליחת מיניבוס.  הכל כפי שהשעה והציבור צריכים.

5.         פרשנות זו מסתברת לאור תכלית החוק המבקשת הקמת תחבורה ציבורית יעילה ואמינה, שתוכל להתחרות בהצלחה בשימוש ברכבים פרטיים.  שוב, הכל כפי שפורט בהכרעת הדין.  ונדגיש כי תמיד תיתכן שעת עומס בלתי צפויה בשל מאורע שאיש לא חזה.  אולם במקרים כגון המקרים שלפנינו, ברורה היה לכולם כי אין מספיק בהוצאת אוטובוס אחד בכל נסיעה.  וממילא היה על הנאשמת לדאוג לכך.

אשר לכן, הורשעה הנאשמת.

האם אין אנו גוזרים על בעלי הרישיונות גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה?

6.         ב"כ הנאשמת טענה בפני כי מדובר בדרישה שקשה לעמוד בה.  היא הסבירה כי העומס בקו הספציפי נשוא התלונה איננו מקרי.  מדובר בקו ארוך שנועד לשרת תושבי שכונות.  אך בפועל, היות והוא עובר דרך שדרות הרצל ורח' יפו, עולים עליו באמצעו נוסעים רבים לשם הגעה למרכז העיר.  אשר על כן נוצר עומס במספר תחנות ו"אגד" אף פעלה לפיתרון על ידי הוספת קו נוסף.  לטענתה, הטלת אחריות גם במקרים אלו על הנאשמת תוביל לתוצאה לא צודקת ולדרישה שלא ניתן לעמוד בה.

7.         אין ביכולתי לקבל זאת.  חוששני שעצם תפיסה זו היא בעייתית.  ההשקפה הנכונה צריכה להיות כי בכל תחנה שיש בה קו תחבורה ציבורית, הרי בכל שעה וזמן שצריכה להתבצע נסיעה, יוכלו כל הנוסעים לעלות ברווחה ולנסוע בבטחה.  ואנו מדגישים כל הנוסעים שעולים שם.  בכל מקרה בו מתברר כי יש צורך בהגדלת מספר האוטובוסים או סוגם,  על בעל הרישיון לדאוג לכך.  וכמובן, תמיד יכול בעל הרישיון לפנות למפקח על התעבורה במשרד התחבורה ולבקש שינויי קווים או הוספתם.

8.         ונדגיש שוב כי אין כל סיכוי לתחבורה ציבורית תקינה בארצנו, אם לא תהיה זו יעילה, אמינה, ונוחה לכל הנוסעים.  מנקודת מבט זו צריכים אנו לצאת וממילא מובנת המסקנה שהגענו אליה.  המקרה שלפנינו יוכיח.  ואצטט את דברי המתלונן לפני:

"היום הפסקתי לנסוע באוטובוסים.  אתה לא יודע אם האוטובוס יעצור או לא.  בתקופה שנסעתי זה היה מקומם לראות אוכלוסיה שלא תמיד יכולה לעמוד על שלה ולה נעשה עוול.  אני יכול לעמוד על זכויותי באופן יחסי.  העניין הוא שמדובר בח' אוטובוסים שאמורה לשרת את לקוחותיה בחורף קר, ובקיץ חם" (פרו' עמ' 2 ש' 18-22).

9.         עיננו הרואות כי המתלונן שיכל להרשות לעצמו פשוט הפסיק לנסוע בתחבורה ציבורית.  ומדובר במעגל שמזין את עצמו.  אם כל מי שיכול לעזוב את התחבורה הציבורית מפסיק להשתמש בה, ממילא נותרת רק האוכלוסייה 'השבויה' שאין בידה אפשרות אחרת לתנועה.  אוכלוסייה זו חייבת להשתמש בתחבורה הציבורית, ולא תמיד יכולה לעמוד על זכויותיה.  ממילא אין לבעלי הרישיון אינטרס מספיק לשפר את שירותיה, ושוב עוזבים כל אלה שיכולים וחוזר חלילה.

10.        לנגד עיננו צריכה להיות המטרה על פיה התחבורה הציבורית תהיה כזו שהנוסעים יבחרו מרצונם להשתמש בה.  לא משום שאין להם ברירה, אלא משום שהיא תהיה אמינה, נוחה, ומהירה יותר.  קרי, שואפים אנו למצב שאפילו בעלי רכב פרטי יבחרו להשתמש בתחבורה ציבורית בגלל יעילותה.  אכן, אין זה המצב כעת, אך זוהי כוונת המחוקק הברורה וכמדומני גם שאיפת הציבור.

11.        אשר לכן, אין מנוס לכן (בין שאר אמצעים) מכך שבתי המשפט יעמדו על קוצו של יוד ויתבעו מבעלי הרישיון לעשות כל שאל ידם לעשות על מנת לשפר את השירות.  ובמידה ובעלי הרישיון לא יתנהגו כך, אין מנוס מתגובה תקיפה.

סוף דבר

12.        כמקובל במקרים מעין אלו, העונש ההולם הוא בדרך כלל קנס (אם כי ישנם מקרים שיש צורך בתגובה כנגד מנהלי החברות עצמם).  ונשאלת השאלה לגובהו של הקנס.  התובע ביקש קנס גבוה ומשמעותי ואף את מקסימום הקנס (שכיום עומד על כששים ושבעה אלף שקלים).  ההגנה לעומת זאת טענה כי מדובר במקרה תקדימי וממילא אין זה המקום לעונש כה חמור.  עוד ציינה כי עבר זמן רב מאז האירוע ו"אגד" הפנימה את הלקח ומנסה כל העת לשפר את השירות הניתן לנוסעים.

13.        אשר לכן, לאחר ששקלתי את הטעונים השונים ואיזנתי ביניהם ולאור כל מה שהוסבר, אני דן את הנאשמת "אגד" כדלהלן:

א.                  א.                  קנס בסך 20,000 ₪ שישולם תוך תשעים יום.

ב.                  ב.                  פיצוי למתלונן בסך 500 ₪. הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט תוך 90 יום מהיום, והמזכירות תשלח זאת עם הקבלה למתלונן מר הראל שרעבי.

אציין כי הקנס המתון יחסית נובע מהזמן הרב שחלף ומכך שמדובר בהרשעה חדשה יחסית.  כמובן, אם יתברר שהתופעות לא נעקרות מהשורש, לא יהיה מנוס מהטלת קנסות ראויים יותר ואולי אף הטלת אחריות אישית על המנהלים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי בירושלים.  במידה ויוטל ערעור, מעכב ביצוע עד להחלטה בערעור.

המזכירות תשלח העתק גזר הדין לצדדים.

ניתן בהעדר היום יום שלישי 24 מרץ 2009.

                                                                                                אברהם נ. טננבוים

                                                                                                   שופט תעבורה