היה מי שכבר ניסה לתלות את זה בחילופי השלטון לפני שנה בירושלים והיחס של יושבי הקומה השישית בכיכר ספרא לציבור החרדי. יתכן והקשר בין הדברים אמיתי. אולי זה היועץ המשפטי הבלתי-נלאה של עיריית ירושלים, מיסטר חביליו, שמנסה להתנקש בבית כנסת, כדי לסכסך בין ראש העיר לאזרחי העיר.
אולי גם ואולי גם.
לי הפריע דבר אחר: מדי יום ביומו מגיעים לידיהם של שופטי בתי המשפט לעניינים מנהליים, עשרות בקשות לצווי הריסה. כשמדובר במבני דת, הרגישות היא גבוהה ביותר, במיוחד בירושלים הנפיצה. במקרה דנן, אין מדובר בהקמת בית-כנסת בשטח פרטי או בשטח שאינו מיועד למבני ציבור. מדובר בבית-כנסת שהוקם על שטח המיועד למבני ציבור.
לכן, מדוע תמוהה הייתה החלטתו של השופט: מה ראה לנכון השופט ארנברג הנכבד, לאשר, במחי חתימת ידו, הריסת בית כנסת? קשה לי להאמין שהשופט עשה זאת משום שבבית הכנסת אף אחד לא היה מוכן להזדהות כאחראי לנעשה שם (על צו ההריסה היה כתוב: "לכבוד: לא ידוע").
התחלתי לחפש את הסיבה האמיתית לחתימה על צו ההריסה, אך גם לאחר כמה טלפונים לכמה חברים, בהם מנהלי מוסדות ועורכי-דין, לא הגעתי לשורה התחתונה.
אבל בואו נתחיל מהשורה הראשונה, קורות החיים של השופט הנכבד: הוא למד במוסד התיכוני-דתי "חורב" בירושלים. שירת בצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר בשעלבים ואת לימודי המשפטים שלו הוא עשה באוניברסיטת בר-אילן. כל זאת – למרות כיפה שחורה שמתנוססת על ראשו. את ההתמחות שלו עשה בבית המשפט המחוזי בירושלים ובמשרד עורך-דין, כאשר לאחר מכן עבד כעו"ד שכיר במשך 8 שנים.
בשנת 95' מונה כבוד השופט ארנברג, חובש הכיפה השחורה, לתפקיד רשם וראש הוצאה לפועל בבית משפט השלום בירושלים. בתפקיד הזה החליטו הממונים עליו לייבש אותו במשך שנים ארוכות, כשכל העת הוא מנסה להתקדם. "אין לו מקוריות כעורך-דין, ודאי לא כשופט. אין לו מזג שיפוטי", מספר עליו עמית למקצוע, עורך-דין ירושלמי שמכיר את האיש מזה שנים.
"הוא ניסה למצוא חן בעיני הנהלת בתי המשפט, התחנן כל העת להתקדם לתפקיד של שופט מן המניין, כדי שביום מן הימים יתמנה לתפקיד הרם של שופט בבית המשפט המחוזי", מספר עורך הדין המכיר את ארנברג. רק כעבור 8 שנים מהיום שמונה לרשם, הוא מונה לשופט שלום. מאז, במשך 7 שנים, הוא בתפקיד הזה ולא מתקדם.
זה עדיין לא מסביר את הסיבה לכך שהשופט חובש הכיפה השחורה חתם על צו הריסה לבית כנסת, הערתי בעדינו לאותו עורך-דין.
"אינני מכיר את התיק", אמר לי. "קל יהיה לומר שזו רשעות לשמה. הוא הרי יכול היה לעשות ככל העולה על רוחו, כדי שלא להגיע למצב של הריסת בית כנסת, בוודאי לא כצו מיידי. הוא יכול להציע הסדר להיתר בניה, אישור הליך הקצאה וכו'. חוששני שהוא פשוט מחפש למצוא חן בעיני גורמים שונים במערכת בתי המשפט: הנה, אמנם יש לי כיפה שחורה על הראש, אבל אני לא בראש שלהם, החרדים".
מנהל מוסד, שסירב בתוקף להזדהות בשמו או בשם המוסד שלו, סיפר לי היום כי לפני מספר שנים הוא נפל לידיו של השופט ארנברג, בעבירה דומה של בניה בלתי חוקית בשטח עירייה. "עורך הדין שלי אמר לי, כי אם זה השופט ארנברג, אנחנו בצרות. הוא חיפש כל צידוק אפשרי כדי להאשים אותנו, למרות שהיו לו את כל הסיבות להקל בתיק שלנו, מה גם שהעירייה חיפשה איך לרדת מהעץ, בנימוקים חוקיים. המראה שלו והכיפה לראשו – מטעים מאד".
ובכל זאת, עדיין נותרה הקושיה בעוצמתה: מה מביא שופט שומר מצוות, חובש כיפה שחורה, לחתום על צו הריסה לבית כנסת? שופטים בכירים, חכמים וחילוניים ממנו הבינו כבר מזמן, שבמקום לסייע לעירייה או לפרקליטות להתעמת עם הציבור החרדי, יש ללכת בשביל הזהב ולמצוא פשרות או לחפש את האמת המצויה בפינות נסתרות (ע"ע האם החרדית משכונת מאה שערים ועוד).
אין כל דרך להוכיח זאת, אבל קשה להשתחרר מהרושם שמדובר בעוד שופט דתי-לאומי מהזן המצוי (שבמקרה הזה חובש משום-מה כיפה שחורה), שמצד אחד לא ממש אוהב חרדים, וזאת בלשון המעטה, ומצד שני עושה את מה שחינכו אותו לעשות הכי טוב: ריקוד "מה יפית" מול אדוני המדינה מהצד השמאלי של המפה, במיוחד אלה במערכת המשפט. במילים אחרות: אני לא אסייע לחרדים, אולי אפילו אפגע בהם איפה שניתן, כמו למשל הריסת בית-כנסת, ואתם בתמורה תקדמו אותי לבית המשפט המחוזי, כי אני כבר מתוסכל בתפקיד המשעמם שיש לי בבית משפט השלום ובתיקים המנהליים על צווי הריסה והמסתעף.
חשוב להבהיר: לא ידוע, כמובן, שהשופט אמר זאת, אבל זה הרושם העולה מהסיפור הזה. כמה שיחות במהלך היום עם אנשים, מצד אחד מכריו של השופט, ומצד שני גורמים חרדים שנתקלו בו בבית המשפט, די מביאים למסקנה הבלתי-נמנעת: שופט בלי כיפה על הראש, בוודאי לא כיפה שחורה, היה מחליט החלטה אחרת, רגישה ומכובדת יותר למבנה אבן הקרוי אצלנו, העם היהודי, בית מקדש מעט
http://www.tog.co.il/he/Opinion.aspx?Id=25
