בס"ד
השתקפות פרק מס' 4
הוא הביט בעיניה והיא בעיניו, מעולם הם לא הרגישו כך, אבל הם ידעו שהם לא רוצים שזה ייעלם. איך היא תגיד לו שזה לא יכול להימשך? כיצד הוא יגיד לה שבעצם לא היה אמור להיפגש איתה? האם באמת הוחלט שם למעלה שעליהם להפסיק את מה שעדיין ולא התחיל?
שירה לקחה את המטפחת הלבנה שהגיש לה וניגבה בהן את דמעותיה מודעת לעובדה שעוד כמה רגעים היא תצטרך עוד אחת... דודי התיישב לידה, לא יודע כיצד עליו להתחיל בכלל, מה אומרים בכזה מצב? לא רצה להכאיב לה, כבר למד אותה, את אופיה הרגיש, ידע שמילה אחת והוא יכול לשבור את ליבה הקטן לרסיסים... ושירה מנגד מסיטה את מבטה לנק' נסתרת אי שם בין העצים, מסדרת את המילים בראשה, את ההסברים שיהיו מובנים ולא פוגעים...מידי... כיצד תסביר לו?
דודי התחיל לדבר לאחר שהבין שאי אפשר להמשיך לשתוק יותר... הוא הסביר בכמה מילים מגמגמות וקטועות את מה שקרה לו, על הפגישה שהתבטלה ועל כך שלא ידע דבר... ושבעצם הם לא היו אמורים להיפגש... הוא ציפה לדמעות רבות עוד יותר מקודם, אבל היא שתקה,שתיקה מתוחה, רווית כאב, הוא קיווה שהיא תכניס את כאבה לתוך הדמעות, ולא תתכנס בתוך עצמה עם כאבה.
שירה שמעה את המילים כאילו מרחוק, עוברים דרך אוזניה ולא עוברים... היא שתקה, היא לא רצתה לבכות שוב, הכאב היה מעבר לדמעות, הרבה מעבר... חלפו כמה שניות של שקט עד שהיא פתחה גם בהסברים על אותה פגישה שהתבטלה, ועל הבחור שאיתו הייתה אמורה להיפגש... כשסיפרה על ההודעה שהיא שמעה את אימה מדברת עליה, כוחותיה לא עמדו לה יותר והיא פרצה שוב בבכי מר... היא בחיים לא סיפרה כאלו דברים לבחור, אלא רק לחברתה הטובה חני... וההרגשה הייתה מוזרה.
אילו רק יכולתי לחבק אותה חשב דודי לעצמו, אבל לא, הוא יודע שאסור לו והוא מתכוון לשלוט בעצמו.. והוא התחיל לדבר איתה, לנסות לגרום לה להבין שאין זאת אשמתה... ובעצם למה שלא תדבר עם הוריה והוא עם אימו ושניהם יסבירו להם מה קרה הערב בתקווה שהם יבינו ויתנו להם להיפגש שוב...
שירה הפנתה אליו את מבטו בכזו חדות שלרגע היא חשבה שצווארה נתפס, מבט אחד בעיניו הבהיר לה שהוא לא צוחק אלא מתכוון לכך ברצינות. "הלוואי ויכולתי לעשות זאת, אבל אתה לא מכיר את הוריי, אין סיכוי שהם יתנו לי להמשיך להיפגש עם בחור כמוך... פשוט אין סיכוי" היא אמרה מבעד לדמעות.
"אז אני לא חושב שכדאי שנמשיך להיפגש אם המצב הוא כזה..." הוא הוציא כמעט בקושי את המילים מפיו, בנשימה אחת ומהירה, חשב שאולי אם יאמר זאת במהירות הכאב יהיה קטן יותר אבל זה לא היה כך... הוא אזר את מעט הכוח שנשאר בו והרים את מבטו באיטיות, היא הביטה בו, הדמעות כבר הפסיקו לזרום מעיניה, הכאב היה מעבר למה שתיארה לעצמה...
זה היה יותר מידי בשבילה, מעולם היא לא חשבה שאחרי פגישה אחת יהיה לה כל כך קשה לנתק את הקשר עם הבחור...אבל היא ידעה שדודי שונה, שונה מכל האחרים שהכירה בעבר...
אבל מספיק עם זה! היא ידעה שעליה להתגבר, אסור לה להישבר בפניו...
היא דימתה שעיניו הכחולות כמעט וקוראות את מחשבותיה...היא הסיטה את מבטה ואמרה לו " כן...אני מניחה שאין טעם שנמשיך בפגישות כל עוד אין לנו...אין לנו עתיד..." זהו שירה אמרת את זה היא נשמה לרווחה, ובתנועה חדה היא קמה מהספסל, עיניו עקבו אחריה והיא כמעט מתחרטת על החלטתם, היא רוצה להישאר... אבל מחשבותיה לא נתנו לה, " טוב...אז...אמ... להתראות..." היא אמרה בגמגום, דודי הביט בה בעיניו והשיב גם הוא "להתראות" היא הסתובבה באיטיות והלכה כמה צעדים עד ש..." שירה! חכי רגע!"
היא הסתובבה והביטה בו כשדמעות חדשות זורמות על לחייה, אור הירח האיר את עיניו, האם זו דמעה שם בקצה עינו או שהיא מדמיינת? היא חשבה לעצמה, הוא פתח את פיו כדי לומר משהו אבל היא לא נתנה לו להמשיך " דודי, לא... אל תעשה את זה יותר קשה..." היא רצה משם במהירות מותירה אותו מאחור....
הדבר האחרון שראה לפני ששדה ראייתו היטשטשה בשל הדמעות שהחלו להציף את עיניו היה גבה המתרחק ממנו במהירות... הוא לא הבין מה קרה לו, מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הזיל דמעות? שהוריו התגרשו? מה שעוד יותר הציק לו שאף פעם לא נקשר כך לאף בחורה במהלך אף פגישה אפילו מתקדמת יותר, ועכשיו הוא היה אחרי פגישה ראשונה בלבד והוא הרגיש כאילו נפרד ממישהי שנפגש איתה כבר חמש פעמים או אפילו יותר...
הוא חזר לעצמו כעבור מספר שניות שהרי מעולם לא הזיל דמעות יותר מכמה שניות ולא הייתה לו כוונה להתחיל בזה... הוא הביט בירח שמעליו, הירח היה עגול, מושלם, דבר שלא הוסיף למצב רוחו, כיצד משהו אחר יכול להיות כל כך מושלם בעוד חייו הם ההפך הגמור...
עברה לה שעה והוא עדיין יושב באותו ספסל, נדמה לו שריח הבושם של שירה עדיין שם, באוויר הלילה הצלול של ירושלים, אופף אותו מכל הכיוונים ולא מניח לו לחשוב בבהירות. הוא התרומם בכבדות והתחיל לצעוד בצעדים קטנים ואיטיים לעבר ישיבתו, הליכה שבד"כ היה הולך ברבע שעה התארכה להליכה של ארבעים וחמש דקות. הוא הגיע לישיבה ונכנס לחדרו. שלומי קיבל את פניו בפנים שמחות " אני מניח שאם חזרת בשעה כזאת אז אנחנו לא רחוקים מאמירת מזל טוב..." אמר בחיוך גדול, אבל כמעט מיד החיוך נעלם מפניו, מספיק היה מבט אחד בפניו הנפולות של דודי כדי להבין שהם מאוד רחוקים מאמירת מזל טוב... " אמ...אתה רוצה לדבר על זה?" הוא שאל בעדינות,
" לא...עדיין לא..."
שלומי ידע שאסור לו לדחוק בדודי שיספר לו מה קרה, וגם הוקל לו שהרי הוא ידע שהוא לא טוב בשיחות נפש מהסוג הזה, אבל הוא היה מסוקרן לדעת מה גרם לכך שהוא יגיע כל כך עצוב ועם עיניים אדומות...
דודי ניסה לסלק את דמותה מראשו, ידע שיהיה לו קשה להוציא אותה ממחשבותיו אם דמותה תופיע למול עיניו כל הזמן, הוא ראה אותה בבירור מולו, עם עיניה הדומעות, הוא התהפך במיטתו והניח את ראשו בתנוחה יותר נוחה על הכרית בתקווה שזה יעזור ואכן כעבור מס' דקות הוא הצליח להירדם, לברוח לעולם החלומות, בידיעה שאין זה יעזור לו...
*
היא התהפכה במיטתה כשקרן אור מסנוורת נחה על עיניה, היא שכבה בעיניים עצומות במיטתה כשהשמיכה מכסה את כל כולה, כאילו מתגוננת ממשהו... במוח מעורפל היא קלטה שהיא לבושה בבגדיה ולא בכתונת הלילה שלה, מחשבותיה היו מעורבבות וראשה היה סחרר מעט אבל לא נדרשה לה יותר משניה כדי להיזכר בזיכרונות הצורבים של הלילה הקודם.
היא זכרה כיצד רצה לה ברחובות ירושלים, כשהדמעות מילאו את עיניה עד שלא ראתה יותר מתערובת של צבעים, היא התעלמה מהאנשים ששאלו לשלומה, דבר אחד היה רק בראשה, לברוח כמה שיותר מהר, לברוח הביתה...
תוך דקות ספורות היא מצאה את עצמה פותחת בשקט את ביתה, כפי שחשבה איש לא היה ער, מעולם היא לא השלתה את עצמה שאמה תחכה לה, בטח שלא אחרי האכזבה הגדולה שהיא הביאה להוריה היום בערב. במהירות היא נכנסה לחדרה,בקושי הספיקה לסגור את הדלת ולחלוץ את נעליה לפני שזרקה את עצמה על מיטתה בבכי מר, עיניו רדפו אותה לכל מקום אליו הביטה, היא טמנה את ראשה בכרית, עברו דקות, שעות, כבר לא יכלה להבחין ביחידות הזמן שעברו ביעף, ולבסוף היא נרדמה.
וכעת היא מוצאת את עצמה ביום חדש, מנסה לאחות את כאבה, לקום מהמיטה, ולהתאושש... היא הלכה לחדר האמבטיה, ומה שראתה למול עיניה כמעט והפחיד אותה, במראה ממולה נשקפה אליה דמותה החיוורת ועיניה היו שקועות בתוך העיגולים השחורים שהיו מסביב לעיניה, אבל מה שיותר בלט היה מבט עיניה, מבט חסר חיות...כל אלו יחד הפכו אותה להיות דומה למתה, כאילו כל החיות שבה פרחה לה. היא שטפה את פניה במהירות, והיא החלה להתארגן בזריזות לסמינר, חשבה שאם היא תעשה הכל במהירות אולי לא יישאר לה זמן לחשוב על...על דודי. אבל היא טעתה, זה רק החמיר את המצב.
היא נכנסה למטבח והכינה לה את האוכל שתיקח לסמינר, אמה שישבה שם קיבלה את פניה בברכת בוקר טוב צוננת, ושירה גם מצידה לא טרחה להשיב בעליזות, כשהיא הכניסה את האוכל לתוך תיקה מבטה נפגש במבטה של אמה שהביטה בפניה, והטה הבעה מבוהלת.
"שירה קרה לך משהו? את מרגישה לא טוב?..."
"כן...יש לי בחילה אבל זה יעבור..." היא אמרה לה תוך כדי מחשבה שכל המחשבות והדאגות גרמו לה לבחילה.
"את רוצה להישאר אולי בבית?"
"לא אני צריכה משהו שיסיח את דעתי..."
" בסדר, זו החלטה שלך..."
דודי התעורר בבהלה, שטוף זעה, הוא חלם שהוא מאבד את שירה, שהיא נופלת לתוך תהום עמוקה... באמת איבדתי אותה הוא חשב לעצמו תוך כדי שהוא ניסה להרגיע את נשימותיו המהירות. הוא קם במהירות ממיטתו ושטף את פניו. השעה הייתה מוקדמת, רק חמש ורבע אבל בכל זאת הוא החליט להתלבש, הוא ידע שלא יצליח להירדם שוב, הוא פחד לראות את אותו חלום שוב פעם.
הוא יצא לאוויר הקר שבחוץ, השמים היו עדין כהום, עוד כמה דק' הוא ידע שהזריחה תתחיל, הוא הלך לפינתו הקבועה אליה היה הולך לחשוב, בחלקת דשא מעט מרוחקת מהישיבה שנראתה כל כך משונה בשעה זאת של היום. הוא הביט בזריחה במבט מזוגג, מנסה לנתק את מחשבותיו מאותן עיניים ירוקות אך לשווא. כעבור שעה הוא קם והלך לביהכ"נ להתפלל עם המניין הראשון שהיה בבית הכנסת.
שירה חזרה לביתה לאחר יום לימודים ארוך, היא כל כך רצתה לדבר עם חברתה חני שבדיוק באותו היום הלכה לסידורים יחד עם בעלה. אמה קיבלה את פניה בחיוך, משהו שלא היה רגיל אצלה. ולאחר כמה זמן היא הבינה שאמה פשוט דואגת לה,
"שירה, אני חושבת שאת זקוקה למעט חופש, את לא נראית במיטבך בזמן האחרון..."
"אמא, אני לא יודעת...למה את מתכוונת בדיוק?"
"קחי לך חופש של שבוע מהסמינר, ותהיי אצל סבתא, אמנם זה עדין פה בירושלים, אבל בכל זאת שם לא תהיי מוקפת בקייטנה שיש לנו בבית..מה את אומרת?"
"הרעיון נשמע לי טוב, אבל אני חושבת שאני אחכה עם זה קצת כי יש לי עומס בסמינר ועוד מעט גם ככה חופש פסח, אז אולי אני כבר אעזור לסבתא?"
"זה בסדר מבחינתי" אמרה אמה בחיוך.
הי ח'ברה!
שינתי קצת את הסגנון....מקווה שאהבתם...
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 25/04/2007 15:30:41
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
