בס"ד
השתקפות פרק מס' 19
מבטיהם הצטלבו, נשימתם הפכה לכבדה מהתרגשות. דודי ידע את תשובתה, אך עדיין הוא היה צריך לשמוע את זה ממנה. להיות בטוח.
" דודי, אני..." היא התחילה לומר בהיסוס.
" כן? ראית?" הוא שאל במהירות.
" ראיתי..."
" ומה התשובה?" הוא שאל, מביט בעיניה, מנסה לקרוא את מחשבותיה.
" כן... אני רוצה להתחתן איתך..." היא אמרה ודמעות הציפו את עיניה.
דמעות זלגו גם מעיניו. למרות ששמע את דבריה, הוא הרגיש כמו בתוך חלום. הוא לא האמין שהם הצליחו להתגבר על כל המכשולים שהיו בדרכם. דמעות מילאו את עיני שניהם, הם עומדים להתחיל דרך חדשה, דרך ששניהם ילכו בה יחד.
*
" אני לא מאמינה שלא חשבנו על בדיקת דור ישרים! אי אפשר לעשות את הווארט עד שתהיינה תשובות ברורות" אמרה חנה לבעלה בעודה מתפללת בכל ליבה שהבדיקות תעבורנה בשלום.
" אני מסכים". אמר שמואל.
" שה' יעזור לנו... כמה זמן חיכינו לרגע הזה, לא ייתכן שעכשיו זה לא יתגשם.
" ה' יעזור. הוא חייב. אל תדאגי. בעזרת ה' הכל יעבור בשלום".
היא לקחה בידיה את ספר התהילים ושפכה את ליבה בתפילה אמיתית. ' עשה ששירה שלי תהיה מאושרת... שהכל יהיה בסדר...'
*
שירה ודודי ישבו באוטובוס, במושבים נפרדים. דודי מאחורי שירה. הם ידעו שאסור להם לשבת יחד בפומבי, עד הווארט.
שירה החזיקה בידה הרועדת את ספר התהילים, נותנת לדמעותיה להרטיב את הדפים שהכילו בתוכן תפילות כה רבות. דודי היה כה מתוח עד שלא היה יכול להתפלל מתוך ספר כלשהו. הוא הביט ברחובות ירושלים שניבטו אליו מעבר לחלון בעוד ליבו מתחנן בפני ה' שהכל יהיה בסדר. הוא רצה לעודד את שירה אבל לא היה יכול להוציא מילה מפיו. 'ואם זה לא יסתדר?' חשב לעצמו באימה.
הם הגיעו למקום בו היו צריכים להיבדק. שירה לא הניחה את ספר התהילים מידיה עד שנקראה להיכנס לחדר ולהיבדק. היא הביטה במחט הנכנסת לבשרה ובדם שזרם בצינור הקטן. אין דרך חזרה, עליהם לחכות לתוצאות. חשבה כשחשש ממלא את ליבה.
אמרו להם לחכות שבועיים. הם הביטו אחד בשנייה וידעו מהי ההחלטה שעליהם לקבל, עד כמה שהיא קשה. הם החליטו שאסור להם ליצור קשר במשך אותם שבועיים. זהו הדבר הנכון וההגיוני ביותר לעשות במקרה שהתוצאות לא יראו התאמה.
*
הימים עברו באיטיות, שירה לא זכרה ימים קשים כל כך בעברה, לילות ללא שינה, חוסר תיאבון, דיכאון. פעמים רבות היא רצתה לשבור את ההסכם שהיה בינה לבין דודי ולהתקשר אליו, לשמוע את קולו המרגיע מעבר לקו. אבל היא ידעה שאסור לה והתגברה על עצמה לבסוף.
היא ספרה את הימים עד ליום המכריע. והוא הגיע. היא התעוררה לבוקר מלא לחצים לאחר שינה חטופה של שעתיים בלבד. זה היה היום החופשי שלה, והיא מצאה את עצמה מסתובבת בבית בחוסר מעש, ממלמלת מזמורי תהילים, מנסה להתפלל לה' שיהיה בעזרה.
הבית היה דומם, איש לא היה בו מלבדה. צלצול טלפון צורמני יותר מתמיד חתך את הדממה. שירה הושיטה יד רועדת לעבר השפופרת יודעת שדקה אחת מפרידה בינה לבין ההחלטה המכריעה של חייה. החלטה שלה אין כל בחירה בה.
"הלו?"היא אמרה בקול שקט.
" שלום. מדברת מיכל מדור ישרים..." נשמע קול אישה מעבר לקו.
ליבה של שירה האיץ את פעימותיו, היא נשמה עמוק, מוכנה לשמוע...
*
דודי לא היה מסוגל לשבת וללמוד. הוא ישב בחדרו, מביט כל רגע לעבר הפלאפון שלו בציפייה דרוכה. הוא לא היה מסוגל לדמיין לעצמו את חייו ללא שירה. הם חייבים להתאים. הם נועדו אחת לשניה.
אבל הוא ידע שאם התוצאות יראו על חוסר התאמה הוא לא יוכל להישאר איתה. למענה.
צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיו, הוא הרים אותו במהירות כזו עד שהוא נשמט מידיו. הוא הרים אותו במהירות. כל גופו דרוך.
"הלו?" הוא אמר בקול רועד.
" דודי?" הוא שמע את קולה של אמה מעבר לקו. משהו בקולה היה שונה, היא בכתה.
" כן אמא... קרה משהו?" הוא שאל בחשש גובר.
" התקשרו מדור ישרים..." ליבו החל פועם במהירות וכמעט ונדם לאחר שהבין שאם אימו בוכה זהו סימן לכך שמשהו לא בסדר בבדיקות.
" מה הם אמרו?" הוא שאל מרגיש את דמו אוזל מפניו.
" הכל בסדר! יש התאמה מושלמת ביניכם". היא אמרה והמשיכה לבכות.
" מה? אני לא מבין.... למה את בוכה? את מסתירה ממני משהו? אני יכול לעמוד בזה..." הוא אמר מסרב לקבל את דבריה. למה היא בוכה?
" אני בוכה מאושר... אני לא מאמינה שהבן שלי עומד להתארס היום..."
" היום?" הוא שאל בבלבול.
" כן, היום. שכחת שקבענו שנעשה את הווארט ביום שיגיעו התוצאות?" היא אמרה באושר.
הוא סיים לשוחח עם אימו. הצבע חזר לפניו. מעולם הוא לא היה כה שמח. הוא רצה לצעוק, לרוץ, לרקוד. לראות את שירה. לדבר איתה. הוא פתח את דלת חדרו במהירות, רץ במסדרונות הישיבה לעבר היציאה. הוא נתקל בחברו שלומי בעודו רץ.
" דודי! חכה רגע! מה קרה? לאן אתה ממהר?"
" אני לא יכול לדבר עכשיו...אני מתארס היום!" הוא צעק לעברו בעודו רץ לעבר היציאה מותיר אחריו את שלומי ההמום מחייך לעצמו באושר.
*
שירה ידעה שמעולם לא תוכל לתאר את ההרגשה שעברה בה כאשר שמעה שהבדיקות טובות. הדברים קרו כל כך מהר. אמה הגיעה וחיבקה אותה בחום כאשר שמעה את הבשורה. היא דיברה עם דודי, מנסה להעביר לו דרך הטלפון את אהבתה.
הזמן חלף במהירות, הערב הגיע, הבשורה על הווארט נפוצה בין המשפחות והחברים וכולם באו כדי לחגוג ביחד עם שירה ודודי שהגניבו מבטים שהיו נסתרים מעיני כל. הצלחת נשברה, מפזרת סביבה רסיסים, מעידה על כך שזה רשמי. הם מאורסים.
*
'חודשיים בלבד מפרידים ביני לבין החיים המשותפים עם שירה'. דודי חשב לעצמו בעודו נוסע באוטובוס לעבר מרכז הקניות הקרוב לביתו. 'הסידורים לחתונה אף פעם לא נגמרים...' הוא חשב לעצמו בייאוש.
האוטובוס עצר בתחנת ביניים והעלה עוד כמה נוסעים, אחד מהם בחור דתי צעיר שנשא שקיות כבדות. דודי הציע לו את עזרתו, הבחור הודה לו והתיישב לידו.
" הכנות לחתונה..." הבחור הפטיר לעברו מתרץ את השקיות שבידיו.
" מכיר את ההרגשה" הוא אמר מחויך.
" דרך אגב קוראים לי יניב..."
" ולי דודי". משהו בדבריו של הבחור צלצל לו מוכר והוא נזכר בארוס של חברתה של שירה, אבל מיד הוא שכנע את עצמו שלא יתכן שדווקא הוא יפגוש אותו.
" אתה נשוי?" הוא שאל מתעניין.
" לא, עוד חודשיים בעזרת ה'..." הוא אמר מתענג על משמעות המילים.
" מזל טוב... שיהיה בשעה טובה".
"תודה, גם לך".
" אתה יודע זה די מוזר, אבל יש לכלה שלי חברה שגם עומדת להתחתן עם אחד בשם יניב... בדיוק הזכרת לי את זה..."
" באמת? ואיך קוראים לחברה?" הוא שאל בחיוך מופתע.
" קוראים לה רותי..."
" אז אתה כנראה צודק... לכלה שלי קוראים רותי, ואתה במקרה החתן של שירה?"
"כן... איזו השגחה פרטית, בכל מקרה היינו צריכים להיפגש מתישהו..."
" צודק. ממש השגחה פרטית. נעים להכיר".
"נעים גם לי".
האוטובוס עצר שוב פעם, במרחק תחנה אחת מתחנתו הסופית של דודי, כמה אנשים נוספים עלו, ביניהם אדם שעורר את תשומת ליבו של דודי יותר מהשאר.
" אתה רואה את האיש ההוא? זה עם החולצה הירוקה הכהה" הוא שאל את יניב.
"כן...למה?"
" הוא לא נראה לך חשוד מידי?"
" בגלל שהוא ממוצא ערבי? תזכור שאנחנו בירושלים... העיר מלאה בהם...אין צורך לדאוג..." הוא אמר בנימה מרגיעה.
"יכול להיות..." הוא אמר והמשיך להביט בו בחשדנות.
דודי לא היה רגוע, משהו באותו אדם נראה לו חשוד, הצורה המתוחה בה ישב, מבטו, הצורה בה החזיק את תיק הצד שלו. הוא מיקד בו את מבטו, וראה חיוך קטן מופיע על שפתיו, חיוך שטני.
" תתכופף!" הוא לחש ליניב.
"מה?" יניב שאל בהפתעה.
" תעשה מה שאני אומר לך!" הוא לחש לו שוב.
" דודי תירגע, אין לך מה לדאו-".
" דודי לא הקשיב לו ודחף אותו לעבר הרצפה.
כמה שניות חלפו, האנשים סביב התחילו לזעוק, "אללה וואכבר" נשמעה צעקה מקדמת האוטובוס.
עוד כמה שניות, "שמע ישראל..." הוא התחיל לומר, "...ה' אחד!" רעש אדיר, פיצוץ גדול איים להעיף אותו, הוא גונן בגופו על יניב. שירה הופיעה מול עיניו, מחייכת...מושיטה לו את ידו, רסיסים ודם מילאו את חלל האוטובוס. הוא שמע צעקות, ואז הכל נעלם. מסך שחור עטף אותו מכל צדדיו.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
"
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
