בס"ד
השתקפות פרק מס' 21
שירה ורותי ישבו במרפסת ביתה של שירה, שותקות. הן ידעו שדברים רבים צריכים להיאמר, אבל הן לא ידעו מי תשבור את השתיקה ראשונה. רותי שהסתכלה על נקודה מרוחקת אי שם בשמי הלילה, אספה את כוחותיה המעטים ואמרה,
" שירה... אני כל כך מצטערת על מה שקרה... אני יודעת שהייתי צריכה לבוא עוד קודם, אבל תיארתי לעצמי שלא תרצי שאנשים יבואו אלייך בימים הראשונים..."
" צדקת.. באמת לא רציתי שאנשים יבואו...את אלו שבאו שלחתי בחזרה..." רותי הביטה בה במבט מוכיח מעט ושירה הרגישה צורך להצטדק.
" לא הייתי מסוגלת לדבר איתם, לשמוע את הנחמות שלהם... אף אחד מהם לא יודע את מה שעבר עליי... אל תסתכלי עליי במבט הזה רותי, תנסי להבין אותי..." היא אמרה כמעט בתחינה.
רותי שתקה ולא אמרה מילה, שוב היא נשאה את מבטה לעבר שמי הלילה.
" ידעתי שזה מה שיהיה, שלא תאהבי את זה ששלחתי את כל האנשים שרצו להוריד מעליי את הסבל... כך כולם הגיבו כששלחתי את המנחמים... כולם התפלאו כיצד הייתי אטומה כל כך לניסיונות שלהם לעודד אותי, הייתי צריכה לנחש שאת לא תהיי שונה..."
רותי הפנתה את ראשה בחזרה לשירה בתנועה חדה, " לא איכפת לי מכל המנחמים ששילחת, איכפת לי ממך! ידעתי שזאת תהיה הגישה שלך, שתרצי להתנתק מכולם, להיות אטומה בתוך עולם משלך ללא כל קשר לאנשים הסובבים אותך. שירה הדרך בה בחרת היא לא נכונה. אסור לך להניח לעצמך ליפול לתוך תהום שאין דרך חזרה ממנה. מה שנעשה זה רצון ה'. ואסור לנו לנסות ולערער על כך. עלינו להמשיך ולהאמין!"
שירה הביטה בה כשדמעות חמות זלגו במורד לחייה, חברתה היטיבה לתאר את הרגשתה, את ניסיון ההתגוננות שלה מהעולם שבחוץ, את הנתק שהיא יזמה בינה לבין הסובבים אותה.
" אני לא יכולה רותי, אני לא מסוגלת להמשיך כאילו דבר לא קרה! אני לא יכולה לשכוח אותו כאילו הוא לא היה קיים!" היא אמרה והתחילה לפרוץ בבכי. רותי הניחה את ידה על כתפה ואמרה לה בטון הגיוני,
" אני לא ביקשתי שתשכחי אותו... אבל את חייבת לנסות להפסיק להכחיש שקשה לך, שכואב לך..."
" אני לא מכחישה שכואב לי!" היא אמרה כמעט בצעקה.
" אז למה את לא נותנת לאף אחד להתקרב אלייך? לא לי, לא לאמא שלך, למשפחה הקרובה אלייך... שירה את חייבת לתת לנו לעזור לך, רק כך את תוכלי להמשיך בחייך..." היא רצתה להוסיף ולומר לה שתמצא את שידוכה בעזרת ה' אבל היא ידעה שזה לא הזמן. יהיה עליה להמתין זמן רב עד ששירה תהיה מוכנה לדון בדבר... אם בכלל.
היא ידעה שרותי צודקת. עליה לחזור למסלול חייה הרגילים, אבל איך? היא הרימה את מבטה לעבר רותי, " את צודקת... אבל אני לא יודעת במה להתחיל, איך להתמודד..."
רותי נשמה נשימה ארוכה לפני שהתחילה לדבר ואמרה " שירה, אני לא רוצה לפגוע, אבל לפי דעתי את בכלל לא רוצה לצאת מהמצב בו את נמצאת..."
" למה את מתכוונת?" שירה שאלה בתדהמה.
" אני מתכוונת לזה שכואב לך לחשוב על כך שיבוא רגע שתפסיקי להתאבל על דודי. קשה לך לשלים עם זה שאת נשארת בחיים, והוא לא. את חושבת שזה יהיה כאילו את מזלזלת בזכרו אם את תמשיכי הלאה".
שירה השפילה את מבטה ושתקה. היא ידעה שרותי קלעה למטרה.
" ויותר מכך" רותי המשיכה בדבריה. " בגלל זה את מרחיקה את כולם ממך, את מפחדת שהם ישכנעו אותך להמשיך הלאה...אבל שירה, זה לא חשוב כרגע. מה שחשוב זה שאת, אבל רק את תביני שעליך להמשיך ולחיות! אסור לך לנבול ככה! דודי הוא זה שמת ולא את! את חייבת לזכור את זה... הוא לא היה רוצה שזה מה שיקרה לך... הוא היה רוצה שתמשיכי בחייך! ואת יודעת עמוק בתוכך שזה נכון. זה שתמשיכי בחייך לא אומר ששכחת אותו...אלא ההפך את מכבדת את רצונותיו. אני בטוחה שהוא מסתכל עליך מלמעלה ורוצה שיהיה לך טוב... תארי לעצמך שהוא היה יודע שמשהו רע קרה לך בגללו, את יודעת שהוא היה עושה כל מה שביכולתו כדי לעזור לך... אבל הוא לא פה עכשיו. ואת זאת שצריכה לעזור לעצמך..."
עוד לפני שרותי סיימה את דבריה, שירה כרכה את זרועותיה סביבה, מנסה להעביר לה את הכרת התודה שהיא חשה כלפיה ברגעים אלו. היא ידעה שמאותו יום עליה להתחיל לחיות. להתחיל בדרך חדשה. דרך בה תצעד בלעדיו.
*
חודש וחצי חלף. טקס גילוי המצבה כבר נערך, אך שירה לא השתתפה בו. היא העדיפה שלא ללכת. היא ידעה שהיא לא רוצה להיות שם כאשר בני משפחתו וחבריו הקרובים יגיעו היא רצתה ללכת לשם לבדה, ללא כל ליווי. והיא מצאה את הזמן לכך. מחר אחרי עבודתה היא תיסע לבית הקברות בו דודי קבור.
הקשר שהיה לה עד כה עם חברתה רותי רק הלך והתהדק מיום ליום. היא שיתפה אותה כמעט בכל מחשבותיה ואף ביקשה ממנה עצות. אבל היא ידעה שעד כמה שהיא תחלוק את הכאב שלה עם חברתה זה לא יעזור. עדיין היה מחסום כלשהו ביניהן, שעצר בעדה מלספר לה הכל. שירה ידעה שזה נובע מכך שדודי הגן בגופו על ארוסה של רותי, יניב, (שכבר הפך לבעלה בשבוע שעבר) בזמן הפיגוע. והמחשבה של מה היה קורה אם הוא לא היה עושה זאת רדפה אותה בכל דקה.
היא הרגישה ריקנות בתוכה. היא ידעה שהדרך היחידה להקטין את הכאב היא לחלוק אותה עם מישהו אחר. אבל היא לא ידעה עם מי. איש מבני משפחתה לא היה בא בחשבון. וגם את חברותיה היא לא הייתה מסוגלת לשתף בכאבה ובמחשבותיה. לרגע מסוים היא חשבה שאולי היא תכתוב הכל ביומן אבל היא ידעה שהיא תרגיש שזה טיפשי מידי ושזה לא יעזור.
לרגע צץ רעיון מוזר ועם זאת מושך בראשה, אך היא מיד הדפה אותה החוצה. צחקה על עצמה כיצד חשבה על רעיון כה מגוחך וילדותי. אך ככל שהרהרה בדבר היא רצתה יותר ויותר לעשותו. ולבסוף היא החליטה לנסות, מה היא תפסיד מכך?
היא החליטה שבמקום לכתוב לתוך יומן היא תכתוב מכתבים. לדודי. הרי הוא היחיד שאיתו היא הרגישה לדבר בחופשיות על כל דבר. ואולי על ידי כך שהיא תכתוב אותם היא תחוש הקלה. את הרעיון המוזר הזה היא קיבלה מסבתה מצד אביה. סבתה הייתה ניצולת שואה שכל משפחתה נספתה בתופת. שירה זכרה שבהיותה ילדה קטנה היא שאלה את סבתה בתמימות ילדותית על תכולת מגירה קטנה בחדר השינה של סבתה שהייתה נעולה בדרך קבע. סבתה ענתה לה שבמגירה זו היא מחביאה מכתבים אותם היא כותבת ליקיריה שנספו בשואה. מספרת להם על הדברים שבחייה. באותו זמן זה היה נראה לה מגוחך לכתוב לאנשים שכבר אינם אבל כעת היא ידעה שאין זה מגוחך כלל. אלא אפילו הגיוני מבחינות מסוימות.
*
דודי,
זמן רב לקח לי להחליט לכתוב לך, ועכשיו כשהחלטתי לעשות זאת אני לא יודעת במה להתחיל. כנראה שהכי הגיוני יהיה להתחיל מההתחלה.
מאותו הרגע שידעתי, הרגע בו נכנסתי לבית וראיתי את אימי בוכה הבנתי שקרה משהו רע. אחרי שגיליתי על מותך הכל היה נראה שטותי וחסר חשיבות. אין משמעות לחיים,פרט למילים הקשורות בך. העולם נראה קר ומנוכר. היו זרים לי האושר והשמחה. כשאני מחייכת אני מרגישה צבועה על כך שאני מחייכת כשאתה לא איתי... אבל אני מנסה להמשיך בחיים רק כי אני יודעת שזה מה שאתה היית רוצה...
בלילות כשאני שרויה בחשכה שבחדרי אני שומעת קולות לוחשים מבעד לוילון, אני יודעת שזו הרוח העוברת בין העצים שגדלים ליד חלוני. אבל לא הייתי יכולה שלא לחשוב שזה אתה. מנסה לרמוז לי בצורה זו שאתה תמיד איתי. עומד מאחורי ומוביל אותי בדרך הנכונה.
בשבוע שעבר הייתה החתונה של רותי. היא כל כך הצטערה שלא הייתה לדחות את המועד יותר מחודש אחרי הפיגוע. אבל הבנתי אותה. אני זאת שליוויתי אותה באותו היום. אני יודעת שזה אתה שגרמת לי איכשהו להסכים לכך, ה' נתן לי כוחות שלא האמנתי שיש בי. זה היה האירוע הראשון בו הייתי לאחר מותך. בחופה לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאנו היינו צריכים להיות אלו שמתחת לחופה. אבל היה לי את ההיגיון שאסור לי לעמעם את אושרה של חברתי שהיה זה היום המאושר ביותר בחייה. הקרנתי כלפיי חוץ שמחה אבל מבפנים הייתי שבורה ורצוצה. רק מאוחר יותר בביתי הרשיתי לעצמי לבכות עד שעות הבוקר המוקדמות. עד שהשינה השיגה אותי.
אני יודעת שאני חייבת להמשיך ולהאמין. אני יודעת שאתה עדיין איתי, מגן ועוזר לי בלי שאני אדע. אני יודעת שאתה מקשיב לי כשאני מדברת אליך, חולמת עליך. אבל הייתי חייבת לפרוק את רגשותיי בתוך הדפים, בצורה של מילים אלו.
ואני בטוחה שאתה קורא את המילים הללו, ממקום מושבך בגן עדן.
אוהבת אותך תמיד
שירה.
*
שירה הייתה באוטובוס שנסע לעבר בית הקברות בו קבור דודי. היא קיפלה את דף המכתב אותו כתבה ברגעים אלו והכניסה אותו למעטפה קטנה. היא הטמינה את המעטפה עמוק בתיקה. מוחה את הדמעות מעיניה.
היא הלכה בינות למצבות, מנסה לשחזר במוחה את ההוראות שקיבלה כיצד להגיע למקום בו הוא נקבר. עוד לפני שקראה את המילים שעל המצבה היא ידעה שזה המקום. היא הרגישה זאת עמוק בתוכה.
שירה השתטחה על האדמה, בוכה כמו שלא בכתה מעולם. היא הרגישה קרובה אליו כמו שלא הייתה אף פעם. היא הרימה את ראשה והביטה במצבה, " כאן טמון... דוד רוזן..." המילים יצאו בלחש בין שפתותיה. אצבעותיה ליטפו את מצבת השיש הקרה. עצם המחשבה שזה המקום בו הוא קבור העבירה בה צמרמורת.
שירה ישבה על האדמה שעות, רק עכשיו שמה לב שמתחיל להחשיך. היא קמה באיטיות מתקשה להיפרד ממנו. בהחלטה רגעית היא הוציאה את המעטפה מתיקה והניחה אותה בסמוך למצבה. היא ידעה שהרוח בוודאי תעיף אותה, אבל היא הרגישה שזה הדבר הנכון לעשותו. המכתב הגיע ליעדו.
*
שעת ערב מאוחרת, יוני ישב במונית וחיכה שהנהג יגיע למחוז חפצו, בית הקברות. הוא ידע שהנהג נועץ בו מבטים מוזרים. והוא ידע למה. הוא תיאר לעצמו שלא כל יום יוצא לו לפגוש באדם שחזר מדרום אמריקה, כשכל התרמילים עוד עליו, והוא מבקש להגיע לבית קברות בירושלים בשעת ערב זו.
הוא נכנס מבעד לשער הפלדה העבה, כשהגיע למקום המצבה שאותה הוא חיפש, רעד בלתי נשלט עבר בגופו. הוא מצא את עצמו כעבור שנייה על האדמה הקרה בוכה ללא מעצורים. כל הבכי שנאגר בו יצא החוצה בבת אחת.
הרוח הירושלמית ליטפה את פניו הרטובות. הוא היה כה תשוש ועייף, עד שבקושי והבחין במעטפה הלבנה שהעיפה הרוח בסמוך לרגליו. ביד רועדת הוא פתח את המעטפה, מתעלם מהעובדה שהיא לא בשבילו.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
