בס"ד
הולי כמו שהבטחתי, אחרי יום שלישי!
השתקפות פרק מס' 22
יוני מצא את עצמו קורא בשקיקה כל מילה. הוא ידע מי הכותבת. דודי הרי הרבה לדבר עליה במיילים אשר היה שולח לו. המילים יצאו מהמכתב בכזאת כנות, ללא כל מחיצות. מעולם הוא לא חשב שאנשים מאותו עולם אליו נשאב דודי יהיו כל כך פתוחים, כנים, אמיתיים. בדקות אלו הוא הבין שהוא זה שלא פתוח לסובבים אותו, כיצד הוא זה שנשאר אטום, שחשב שאותם אנשים, הדתיים צרי אופקים.
הוא ישב על ברכיו, גבו כפוף. ראייתו היטשטשה על ידי הדמעות שזלגו מעיניו. את המילים על המצבה קרא בלי קול, רק שפתיו נעות. הוא לא ידע כיצד עליו להמשיך, מה עליו לעשות. האם עליו להמשיך ולחיות באותה מתכונת אותה תכנן זמן כה רב ולחזור לחו"ל? האם עליו להישאר בארץ? הוא רצה שדודי יהיה שם אפילו רק לכמה רגעים כדי שיוכל להגיד לו מהי ההחלטה הנכונה. אבל דודי לא שם. הוא מת. זעקת כאב איימה לצאת מגרונו. הוא הביט לעבר השמים שנצבעו בצבעי תכלת עמוקים אחרי רדת השמש, וצעק לעברם, "למה? למה דווקא הוא?"
ראשו נשמט בעייפות, הוא ציפה שאיזשהו קול יענה לו בחזרה. ייתן לו תשובות לשאלות שבערו בתוכו. כמה דקות חלפו עד שהוא הצליח להשתלט על עצמו שוב. הצעקה שצעק עברה בראשו, והוא לא האמין שבפעם הראשונה בחייו הוא דיבר לאותו אחד שחשב שאינו קיים. לאלוקים.
*
הרעיון המוזר של כתיבת המכתבים אותו העלתה כבר לפני כמה חודשים התברר כמוצלח. היא הפסיקה לספור את כמות המכתבים אותם כתבה לדודי. מה שהיה חשוב לה זה שהם עוזרים.
היא למדה להבין שעד כמה שהכאב גדול ישנה אפשרות להמשיך. אבל עד כמה שמצבה השתפר היא לא הסכימה לחשוב על דבר אחד. על שידוך נוסף. היא לא הבינה כיצד בני משפחתה, אמה, נשארו כל כך אטומים. כיצד הם לא מבינים אותה ומצפים ממנה למצוא מישהו אחר. הם לא מבינים שאין מישהו שיוכל להשלים את החלל החסר שנותר בה.
היא הייתה כעת בדרכה חזרה מעבודתה לעבר ביתה. היא הרהרה בהחלטה עליה היא חושבת כבר כמה ימים. היא ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון, בשבילה ובשביל משפחתה. היא ידעה שהיום היא תצטרך לספר זאת לאמה ולהתמודד אתה על כך.
היא נכנסה לביתה והניחה את תיקה בחדרה תוך כדי שהיא זורקת "שלום" חצי מנומנם לעבר חלל הבית. אביה שאכל ארוחת ערב מהירה במטבח ענה לה בחזרה. היא הלכה בעקבות הקול והגיעה למטבח.
" איפה כולם?" היא שאלה בהתעניינות בעודה מניחה על צלחתה את ארוחת הערב.
" שכחת? אמא אמרה לך היום בבוקר שהיא לוקחת את הקטנים לקניות ורוחי הצטרפה אליה. שרי וריבקי הלכו ללמוד למבחן ביחד אצל חברה והן אמרו שהן תחזורנה בשעה מאוחרת ".
" התאומות האלו לא ניתנות הפרדה... כל הזמן ביחד". היא אמרה בחיוך, נזכרת בימים בהם היא הייתה לא עוצמת עיניים בגלל בגרות כזו או אחרת.
" כן..." הוא אמר במבט מהורהר.
" אבא, אני רוצה היום בערב לדבר איתך ועם אמא, זה אפשרי?"
" נראה לי שכן, אני לא אמור להתעכב בישיבה יותר מהרגיל, ברוך ה' הבחורים צומחים, אפילו החדשים" הוא אמר בתחושת סיפוק אדירה.
" יופי, אז אני אחכה לך. אל תשכח".
" אני לא אשכח. אבל תוכלי אולי לתת לי רמז? אני די סקרן בקשר לזה".
" אני מצטערת אבא, פשוט תצטרך לחכות".
" עקשנית כמו אבא שלה. לפעמים אני מתחרט שדווקא את התכונה הזאת ירשו כל ילדיי ואת יותר מכולם". הוא אמר בחיוך.
שירה חייכה חיוך קטן, מנסה לסדר בראשה את המילים אותן תגיד להוריה בעוד כמה שעות.
*
חנה נכנסה לביתה עייפה אך מרוצה. הילדים שהיו תשושים מהיום הארוך אכלו ארוחת ערב במהירות, התקלחו ונרדמו. רוחי העדיפה גם היא ללכת לישון מוקדם וחנה מצאה את עצמה לבדה. לפחות כך היא חשבה. כעבור כמה דקות שירה יצאה מחדרה כששיערה מבולגן מעט ונראה היה שהיא התעוררה מנמנום קל.
"שירה לא ידעתי שאת בבית". היא אמרה לבתה בחיוך.
" הייתי בחדר, נחתי מעט. כולם כבר הלכו לישון?" היא שאלה בהפתעה קלה.
" כן. הקטנים התעייפו כל כך. רוחי גם היא התעייפה והעדיפה ללכת ולישון". היא ענתה והזכירה לה בכך את הנושא עליו היא רצתה לדבר עם אמה.
" אמא, יש איזשהו משהו שאני צריכה להגיד לך ולאבא. אבא אמר שהוא יגיע בשעה הקרובה. זה בסדר מבחינתך או שגם את עייפה ורוצה לנוח?"
" אני עייפה אבל אין לי בעיה להישאר ערה כדי לשמוע מה העניין". היא אמרה לה בחיוך אוהב.
שירה נשמה נשימה עמוקה, מתפללת בליבה שהוריה יבינו אותה. היא נכנסה לחדרה וכתבה כהרגלה מכתב קצר לדודי, בו היא סיפרה לו על ההחלטה שלה. היא ידעה שהוא היה מבין אותה. הוא היה יודע שהיא עושה את הדבר הנכון.
היא שמעה את דלת הכניסה נסגרת וקפצה מהכיסא עליו ישבה. היא יצאה מחדרה וראתה את הוריה יושבים בסלון ומשוחחים בקולות חלשים כשמבטים מודאגים על פניהם. ברגע שהם הבחינו בה הם השתתקו וניסו להסתיר את הדאגה שהייתה כה ברורה למתבונן בעיניהם.
" נו, שירה. אמרת שיש לך משהו חשוב לומר לנו, למה את שותקת?" אביה שאל אותה לאחר כמה דקות מביכות של שתיקה כבדה.
"טוב... אז ככה... יש לי שאלה שאני חושבת שאני כבר יודעת את התשובה שלה אבל בכל זאת הייתי רוצה לשמוע את זה מכם".
" איזו שאלה?" אמרה אמה בקול דרוך.
" אתם מסננים את כל הצעות השידוכים של רוחי בגללי?" היא אמרה את המילים במהירות.
הוריה הביטו בה נבוכים, ולא ידעו מה לומר לה. אביה הוא זה ששבר את השתיקה.
" שירה, חשבנו שאולי..את יודעת..." הוא ניסה לומר משהו אבל לא הצליח.
" שאולי מה?" היא התחילה לומר בכעס.
" שירה..." ניסתה אמה לומר אבל שירה קטעה אותה.
" אולי תפסיקו כבר לחשוב על מה שכולם יחשבו? זו לא בושה שהבת היותר קטנה תתחתן לפני הגדולה!" היא אמרה בכעס.
" שירה את לא מבינה, חשבנו על-" אביה ניסה לענות לה.
" חשבת על מה? על הישיבה? על מה התלמידים והרבנים יגידו על הבת של הרב שהתחתנה לפני הבת שגדולה ממנה? או שאולי חשבתם על הבושה, על השכנים?" היא אמרה בלי לשים לב לחוצפה בדבריה, הכעס השתלט עליה ושינה אותה. דמעות של תסכול הופיעו בעיניה והיא שתקה.
" שירה, לא על זה חשבנו כשהחלטנו על כך" אמר אביה בטון רך אך תקיף כשהוא מודע למצב העדין בו בתו נמצאת.
" אז על מה?" היא אמרה בקול שבור.
" עליך..." אמרה אמה כשדמעות מנצנצות גם בעיניה.
"מה זאת אומרת?" היא אמרה בחוסר הבנה.
" לא ידענו איך תגיבי לזה. חששנו להגיד לך על ההצעות שרוחי מקבלת אחרי שקרה מה שקרה..."
שירה נאלמה דום. היא רצתה להחזיר את המילים שנאמרו אבל היא ידעה שאין לה אפשרות. אמה שכאילו וקראה את מחשבותיה אמרה לה, " זה בסדר שירה, אנחנו מבינים".
שירה פרצה בבכי, ואמה קמה מהספה בה היא ישבה וניגשה לחבק אותה ולהרגיעה. אביה הביט בה ברוך ואמר לה אחרי שנרגעה, " שירה, את חושבת שזה יהיה בסדר אם רוחי, תתחיל ל...להיפגש?"
" כן. אף אחד מהמשפחה לא צריך לסבול מהכאב הפרטי שלי". היא אמרה והתנתקה מחיבוקה העוטף של אמה.
הוריה שהבינו בחושיהם הדקים שעליהם לתת לה מעט פרטיות הלכו לישון, והשאירו את שירה עם מחשבותיה. ' עשיתי את הדבר הנכון' היא חשבה שוב ושוב מנסה לשכנע את עצמה. היא קמה מהספה עליה ישבה והלכה לכיוון חדרה. במסדרון היא שלחה מבט לעבר חדרה של רוחי. הדלת הייתה סגורה למחצה ושירה הבחינה באור של מנורת הלילה הדלוקה. היא ידעה שרוחי לא הייתה מסוגלת להירדם בלי שישרור בחדרה חושך מוחלט. היא דפקה כמה דפיקות חלשות על הדלת וקול שקט ענה לה "כן?"
היא פתחה את הדלת וסגרה אותה אחרי שנכנסה. רוחי הייתה ישובה במיטתה, עיניה אדומות במקצת. שירה שהבינה מה קרה שאלה אותה בשקט, " כמה שמעת?"
" את הכ- הכל." היא אמרה כששפתיה רועדות מבכי.
שירה התיישבה לידה ובלי לומר מילה חיבקה אותה. היא הבינה שזהה בודאי לא קל לה.
*
תמיד היה לרוחי קשר טוב עם שירה בשל היותה האחות הקרובה אליה בגיל. היא הייתה קשורה אליה יותר מאשר לשאר האחיות, שירה הייתה סוג של מודל בשבילה. זה היה נראה אילו עברו שנים מאז ששירה נכנסה אליה באישון לילה לחדר ואמרה לה שהיא התארסה. רוחי כל כך שמחה בשבילה. היא הייתה מאושרת משום שידעה שהיא הבאה בתור. אבל אחרי הפיגוע החלומות על אירוסים הלכו ונגוזו להם. היא לא הייתה מסוגלת להביע את משאלתה על חתונה באוזניי מישהו. איכשהו היא הייתה בטוחה שזה יפגע בשירה.
היו זמנים בהם היא הייתה מביטה בשירה והייתה חושבת ששירה מביטה בה בכאב כלשהו, אבל היא לא ידעה שזה מבט שליווה את שירה ימים רבים לאחר הפיגוע ולא היה קשור כלל לרוחי.
ועכשיו, אחרי שהיא התעוררה משנתה כששמעה את דלת הכניסה נסגרת. רוחי שמעה את השיחה של הוריה עם שירה בנשימה עצורה. כל כך רווח לה כשהיא שמעה ששירה רוצה בטובתה. אבל עדיין משהו בתוכה לא היה שלם עם ההחלטה הזאת. היא הבינה זה לא פשוט להתחתן לפני האחות הגדולה יותר, בייחוד כאשר האחות עברה משבר כה קשה.
לאחר ששירה נכנסה לחדרה וחיבקה אותה, היא ישבה לידה בשקט מגלה בחושיה הדקים שיש משהו שמפריע לרוחי.
" שירה... אני כל כך מודה לך... את יודעת שאני לא רוצה לפגוע בך, אבל... את יודעת..." היא התחילה לומר בחשש.
" אני יודעת. אני לא רוצה שאת תעברי את מה שאני עברתי, תבטיחי לי שמבחינתך את תעשי את הכל כדי להתארס, אני לא רוצה שגם את תתארסי בגיל מבוגר... אל תסנני שום הצעה טובה בגללי".
" אני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת..." היא אמרה.
" את מסוגלת! ואת תעשי את זה בשבילי!" היא אמרה לה בהחלטיות.
רוחי ניגבה את דמעותיה והודתה לאחותה בכל ליבה על הכל. שירה פרשה לחדרה והשאירה את רוחי עם מחשבותיה שנהפכו להיות יפות יותר.
*
שירה השכימה וקמה לפני ששאר משפחתה התעוררה, היא התארגנה במהירות ויצאה מביתה. היא רצתה להספיק וללכת לבית הקברות לפני שתגיע לעבודתה. ההליכה לאותו מקום מדכא נכנסה לשגרה שבחייה. היא אהבה ללכת לשם, להשאיר את מכתביה, להרגיש את דודי קרוב אליה. בראשה היא השלימה עם מה שלא אמרה לאיש, הוא היה היחיד, ולא יבוא אחר. היא לא תיתן לאחר למלא את החסר.
היא הלכה בינות למצבות שכבר הכירה היטב והניחה את המכתב שכתבה אמש. היא הביטה בשעונה וידעה שאין לה הרבה זמן לשהות במקום. היא ישבה על האדמה, וסיפרה לו במילים אילמות על מחשבותיה הכמוסות ביותר.
רשרוש קטן של מעיכת עלים יבשים הגיע לאוזניה, היא הרימה את מבטה אך לא ראתה איש. מישהו מגיע לכיוונה, בזה היא הייתה בטוחה. היא התרוממה במהירות, והלכה בצעדים שקטים ומהירים כאילו לא הייתה שם. כמו רוח שקטה בינות לצללים.
*
יוני הגיע בשעה מוקדמת לבית הקברות אותו היה פוקד כמה פעמים בשבוע. הפרידה מדודי הייתה קשה לו, אבל עמוק בתוכו הוא ידע שישנה סיבה נוספת להגעתו לבית הקברות. מכתביה של שירה. את עשרות המכתבים ממנה לדודי קראו גם עיניו. הוא הרגיש כחלק מחייה כשקרא את הדברים שכתבה. היא הייתה מחדירה בתוכו אמונה גם ברגעים הקשים. מביאה שמחה גם כאשר היה עצב. הוא רצה לפגוש אותה, להכיר אותה. אבל מעולם הם לא הגיעו באותו הזמן לבית הקברות, והוא מצא את עצמו מייחל בציפייה לאותם מכתבים כמעט יומיים, שלא היו מיועדים לו.
האוויר הסגרירי של הבוקר הירושלמי מילא את ריאותיו כשנכנס למתחם בית הקברות. רגליו הובילו אותו בדרך שהכיר היטב ומעכו עלים יבשים שהיו פזורים על האדמה. הוא הביט בשקיקה לעבר המצבה וראה מכתב נוסף. ליבו קפץ מעט מהתרגשות כאשר התכופף והרים אותו. המעטפה הייתה חמימה, מעידה על כך שלא מזמן היא הייתה נתונה בידיה החמות של שירה. ' היא הייתה כאן לפני כמה דקות ופספסתי אותה...שוב...' הוא חשב לעצמו בעודו פותח את המעטפה הסגורה.
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 22/08/2007 22:16:26
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
