בס"ד
מוקדש לדביבונת שחיכתה בסבלנות!
השתקפות פרק מס' 23
שירה ישבה על מיטתה מסוגרת בעצמה. גבה היה שפוף מעט מהעייפות הרבה שהיא צברה בימים האחרונים. דמעות מלוחות זרמו במורד לחייה. בידיה היא החזיקה את המזכרת האחרונה שנותרה לה מדודי. עט שעליו חרוטה הקדשה קצרה ממנה אליו. אותו עט שהיא הביאה ליום הולדתו העשרים ושש שחל לפני שנתיים בדיוק.
מחשבות רבות רצו בראשה, על מסיבת יום ההולדת שהייתה צריכה להיות ושלא תהיה. היא ניסתה להעלים מחשבות אלו ולהפסיק לבכות. אבל המחשבה היחידה שהחליפה מחשבה זו הייתה על חתונתה של רוחי אחותה שנערכה בשבוע שעבר. למרות שהיא ידעה שזה הדבר הנכון לעשות, כאב לה. היא לא הייתה להפסיק לחשוב על חתונתה שלה... היא נאנחה קלות וקמה כדי להתארגן לפני הליכתה לבית הקברות, כדי להיות עם דודי ביום הולדתו.
*
יוני התהלך הלוך ושוב בחדרו החדש. מי היה מאמין שדווקא הוא יימשך לתוך אותו עולם ממנו סלד עד לא מזמן? הכל התחיל ביום שחזר לארץ, לבית הקברות. באותו מקום אפוף מוות הוא האמין בפעם הראשונה בחייו שישנה יד מכוונת בעולם הזה, שהכל נעשה מסיבה כלשהי, שהרי חייבת להיות סיבה למותו של דודי.
התהליך התגבש במוחו ברגע שהתחיל לקרוא את אותן מכתבים של שירה. המכתבים מאותה דמות אלמונית אשר לא הכיר הם אלו שהחדירו בו אמונה, גרמו לו לחקור ולשאול, להישאב לתוך עניין החזרה בתשובה כשם שעשו רבים אחרים לפניו. ועכשיו הוא שוהה בחדר החדש בישיבה של החוזרים בתשובה אליה נרשם.
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת ויוני הגיע לאחר שכל הבחורים כבר התחילו ללמוד. הוא העסיק את עצמו בפריקת מזוודתו, מדחיק את המחשבות אותן רצה להעלים. אבל ככל שרצה להתעלם הוא לא הצליח. המחשבה לא ברחה ממנו אלא הכריחה אותו להתמודד עם המציאות, עם התאריך.
הוא הוציא את חולצותיו הלבנות והחל לתלות אותן בארון אותו היה אמור לחלוק עם חבריו לחדר, אותם עדיין לא פגש. דמעות זלגו מעיניו, מגלות את סערת הרגשות אשר התחוללה בקרבו. הוא זרק את החולצות על המיטה ויצא בריצה מחדרו, לעבר אותו מקום אשר בו היה חייב לבקר, במיוחד היום. הוא רץ ברחובות ירושלים בעוד שפתיו הרועדות מלמלו שיר כלשהו בלחש " היום יום הולדת... היום יום הולדת.... לדודי... ולי..."
*
-לפני עשרים ושמונה שנים-
יהודית רוזן הייתה שכובה במיטת בית החולים, מותשת ללא כוחות. שום כאב לא היה יכול לקחת ממנה את ההרגשה העילאית אותה הרגישה. ' אני אמא!' היא חשבה לעצמה שוב ושוב. בעלה איציק הסתובב בכל המחלקה כשחיוך זחוח על פרצופו והודיע בקולי קולות " אני אבא!... לשניים!". הם חיכו לאחות אשר תביא את ילדיהם. זאת לה הפעם הראשונה שתראה אותם, שהרי היא ילדה בניתוח קיסרי והייתה שרויה בהרדמה מלאה. ואיציק סירב לראותם בנפרד, הם רצו לראותם יחד וההתרגשות אחזה בשניהם.
הם שמעו רעש של גרירת עגלת בית חולים ונשימתם נעתקה. אחות חובשת מטפחת, נכנסה לחדרם בחיוך רחב, שולחת ברכות להורים הנרגשים. הם הביטו בילדים ששכבו ישנים בעגלה הכפולה. דמעות נשרו מעיניה של יהודית. רצתה כבר להחזיק אותם, לחבק ולנשק אותם. אבל ידעה שעליה לחכות לרגע שבו התעוררו.
האחות חייכה חיוך גדול וסיפקה פרטים " הם נולדו במשקל מצוין ללידת תאומים... בכל שנות עבודתי לא ראיתי כאלו תאומים יפים ובריאים. את יכולה להיות גאה. כבר חשבתם על שמות?" היא הוסיפה בהתרגשות ובהתעניינות.
"כן..בוודאי". אמרה יהודית מבעד לדמעות. " דוד ויהונתן".
" אילו שמות יפים.. מתאימים לתאומים... בחירה טובה..."
" זמן רב לקח לנו לחשוב על שמות שיתאימו אבל בסופו של דבר הגענו להחלטה..." אמרה חנה.
" אני מקווה שיהיה ביניהם את הקשר שהיה לדוד ויהונתן המקוריים" הוסיף איציק בידענות. נחוש בדעתו להראות לאותה אחות דתייה שגם לו, לחילוני, יש ידע כלשהו בתנ"ך.
" בעזרת ה'... "
" חבל שאי אפשר לדעת אם הם יהיו זהים או לא..." אמרה יהודית.
" אלו יהיו זהים, אני בטוחה! כבר יצא לי לראות כמה וכמה זוגות תאומים, ואני יכולה להגיד בביטחון שהם יהיו דומים..."
*
שירה הגיעה לבית הקברות אשר הכירה היטב. המצבה הייתה למול עיניה, אור השמש ריצד בעיניה. היא התיישבה על האדמה החמימה מתוך הרגל. נוגעת במצבה בעדינות. הדמעות זלגו מעיניה ונצצו על פניה. היא לא ניסתה לעצור בעצמה, או לשכנע את עצמה שזה כבר לא כואב. במקום הקודר הזה היא הרגישה חופשייה, ללא כל חומות או גבולות. מחוברת לרגשותיה, לדודי.
הפעם היא ויתרה על מכתב, הרגישה שביום כזה אסור להתחבא מאחורי המילים אלא לשפוך את ליבה בצורה אחרת. המקום היה ריק והיא הרגישה בנוח להתחיל ולדבר אל המצבה כאילו הוא שם מקשיב לכל מילותיה. למתבונן מהצד היא בוודאי הייתה נחשבת כמוזרה, אולי אפילו משוגעת אבל רק מישהו שחווה אובדן כזה היה מבין אותה, את מעשיה, את רצונה להיאחז כמה שיותר בזיכרונות, באהבה אליו.
המחסומים נפלו והמילים נאמרו בחופשיות.
" דודי... יום הולדת שמח... למה אתה לא כאן כדי שאני יוכל לומר לך עד כמה אני אוהבת אותך? הזמן עובר כל כך במהירות, ואני מוצאת את עצמי מייחלת לתוספת ימים, לזמן נוסף בו אני יוכל עוד להיות עדיין שלך ולא של אחר... אבל כולם לוחצים עליי, רוצים שאני אמשיך...אבל איך אני יכולה לעשות זאת? לנטוש אותך מאחור... ללכת עם אחר, כשליבי מלא ברגשות רק בשבילך..."
" כולם אומרים לי שהזמן מרפא, שיבוא יום וכבר לא יכאב. אבל אני לא רוצה שזה יקרה... עצם המחשבה שיבוא יום והכאב לא יהיה ממשי כמו היום מכאיבה לי עוד יותר, האם ייתכן שכך אמור להיות? שעליי להניח לימים שחלפו ולתת לזיכרונות להרפות ממני?"
" החתונה של רוחי התקיימה בשבוע שעבר... האמנתי שאני יוכל להתגבר על זה בקלות ולא הייתי מסוגלת, כלפי חוץ חשבו שאני כה מאושרת, רקדתי ושמחתי בשמחתה אבל בכל זאת הרגשתי מועקה כלשהי...לא הייתי יכולה של לחשוב על החתונה שלנו... עוד מעט יגיע התאריך של אירוסינו, שנה חלפה מהיום בו התארסנו ומהיום בו אתה..." היא רצתה להמשיך את המשפט ולא הייתה יכולה. הבכי אחז בה והיא לא שלטה ברעד שבגופה.
רוח שהייתה די נדירה בשעה זו של היום הופיעה כמו משום מקום וליטפה את פניה הדומעות, כאילו מנסה לעודד אותה במקצת. שירה עצמה את עיניה מתענגת על האוויר שחדר לריאותיה. משב הרוח היווה לה סימן שנשלח במיוחד בשבילה, 'אבל סימן למה?' היא חשבה לעצמה. ואז ללא כל הכנה היא שמעה רעש של גרירת רגלים מאחוריה... ושקט.
*
יוני הגיע לבית הקברות מנסה להסדיר את נשימתו המואצת. הוא עמד בכניסה וראה שהמקום שומם בשעה מוקדמת זו. ובדיוק כשמחשבה זו עברה בראשו הוא ראה דמות, בחורה צעירה צועדת באיטיות לתוך בית הקברות. רגש עמום ולא ברור התעורר בקרבו והוא ידע שזו היא, שירה.
הוא החל ללכת בעקבותיה בין המצבות תוך כדי שהוא מקפיד לא להרעיש ולהסגיר על נוכחותו. היא נעצרה מולה המצבה של דודי והתיישבה על האדמה למולה. הוא שמע את בכייה החרישי וליבו נחמץ בקרבו. הוא ציפה שכל רגע היא תוציא מתיקה שהיה זרוק לרגליה מכתב חדש. ואז היא התחילה לדבר, במילים קטועות. המילים חדרו לליבו שמסיבה כלשהי פעם בחזקה. הסבל הרב שעברה בחייה נשמע בכל מילה שאמרה.
הוא ידע שאין זה מוסרי לעמוד ולשמוע את סודותיה הכמוסים, אבל הוא לא יכול היה להפסיק, בדיוק כמו במכתבים שקרא. בכל רגע הוא אמר לעצמו שעליו ללכת ולהשאיר אותה לבדה אבל רגליו כאילו מוסמרו לאדמה והוא המשיך לעמוד ולבהות בגבה. הוא החליט להישאר אבל ידע שעליו למצוא מחסה כדי שלא תבחין בו. באיטיות יוני זז לעבר עץ נזהר שלא להרעיש. אבל בפסיעה האחרונה רגלו נגררה על האדמה והשמיעה רעש קל. נשימתו נעתקה והוא התפלל שהיא לא שמעה אותו. אבל הוא ידע שאלו תקוות שווא. ראשה הסתובב לאחוריה במהירות.
*
היא הביטה לאחור וקיוותה שהיה זה חתול משוטט או בדומה לזה. מבטה חיפש את המקום ממנו הגיע הרעש ומשלא ראתה דבר היא סובבה את ראשה בחזרה ואז היא קלטה דמות, בסמוך לעץ שניצב מאחוריה. ליבה נדם, נשימתה נעתקה, ההלם אחז בה והיא לא האמינה למראה עיניה, הוא עמד שם והביט בה. לרגע בודד אחד היא חשבה שהוא חזר, דודי חזר בשבילה.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
"
)
. המותחן הולך ועולה. הפרק הבא בבקשה מהר וארוך.
