בס"ד
השתקפות פרק מס' 26
" שלום, שירה" אמרה חנה לבתה שרק חזרה מהעבודה.
"שלום, אמא" אמרה שירה ופיהקה פיהוק גדול ומנומנם.
" איך היה היום בעבודה?" שאלה בהתעניינות.
" היה בסדר ברוך ה' " אמרה והודתה בליבה שימי שבע הברכות נגמרו.
" את נראית עייפה. את בטוחה שהכל בסדר?"
" כן הכל בסדר..." המשיכה לומר בלי להתכוון למילים.
" טוב אם את אומרת... יש לך תכנונים להיום בערב?"
" אממ... כן. חשבתי לבקר את סבתא. לעשות לה הפתעה, אני רוצה להיות אצלה בשבת".
" רעיון טוב, הרבה זמן לא היית אצלה".
" כן... טוב... נו, את יודעת למה אני מעדיפה ללכת... יותר מידי... זיכ- זיכרונות" אמרה בפנים חתומות.
" אוי, שירה... אני מצטערת. לא התכוונתי..." אמרה חנה בחרדה, כועסת על עצמה כיצד שכחה את העובדה שדודי היה השכן של אמה.
" זה בסדר..." היא מלמלה בדרכה חדרה.
*
בתיה ברמן הילכה בביתה הלוך ושוב. המחשבות מיאנו לצאת מראשה. הרעיון המוזר של שידוך בין שירה ליוני לא הרפה ממנה. היא לא ידעה מה עליה לעשות. האם לחכות עוד זמן, או ששירה כבר התגברה ומוכנה לעשות את זה. לבסוף החליטה שעליה לעשות זאת. אין לה מה להפסיד. אבל ראשית עליה לקבל את רשות יוני, הרי היא לא רוצה לבוא בהצעות שווא לנכדתה לפני שהיא יודעת אם הוא מסכים לכך.
היא הידקה את מטפחתה על ראשה, ולאחר שווידאה שאין קמט בחלוקה יצאה מביתה לעבר בית שכנתה כשתפילה בליבה. היא דפקה כמה דפיקות נמרצות על הדלת וחיכתה למענה. כעבור כמה רגעים היא שמעה צעדים מהירים מהצד השני והדלת נפתחה.
שכנתה יהודית קיבלה את פניה בחמימות האופיינית לה והזמינה אותה להיכנס.
" שלום בתיה, מה שלומך?"
" הכל בסדר ברוך ה' " אמרה ובליבה חשבה שתמיד יכול להיות יותר טוב.
" ובמה זכיתי שבאת לבקר אותי?" שאלה יהודית בחיוך.
" יש לי משהו שעליו ברצוני לשוחח איתך". אמרה במסתוריות.
" עכשיו אני סקרנית. שבי בבקשה"
" את לבד בבית? אני פשוט לא מעוניינת שאחרים ישמעו את מה שיש לי לומר"
" כן אני לבד. אבל לא להרבה זמן. יוני צריך לחזור מהישיבה לביקור קצרצר עוד מעט".
" הו... זה מצויין, אם כך אז אני אחכה לו, הדבר נוגע גם אליו"
" בתיה קרה משהו שאת לא רוצה לספר לי?" שאלה יהודית בחשש.
" מה פתאום... אל תדאגי הכל בסדר גמור"
בתיאום מושלם יוני נכנס לבית והביט בסקרנות על האישה שישבה ושוחחה עם אימו. משהו בה היה מוכר. כאילו ראה אותה בעבר.
" שלום אמא" אמר וחיבק אותה.
" שלום יוני" אמרה והחזירה לו חיבוק.
הוא הביט בעניין באישה שהביטה האחרת שהחזירה לו מבט סקרן.
" תכיר, זאת גברת ברמן. היא השכנה ממול. אני לא חושבת שיצא לך לפגוש אותה עדיין".
" שלום, גברת ברמן" אמר בנימוס.
" אתה יכול לקרוא לי בתיה" אמרה לו בחיוך.
האישה המבוגרת מצאה חן בעינו של יוני. חמימות כלשהי ניבטה מעיניה הירוקות.
" אני חושב שראיתי אותך לפני כן... אני טועה?"
" לא אתה לא טועה. ראיתי אותך לפני כמה ימים בשבע ברכות של נכדתי".
יוני הביט בה ומוחו עשה חישוב מהיר. היא סבתה של שירה. כעת הבין מדוע הייתה נראית לו כל כך מוכרת
" כן אני זוכר. טוב... היה נעים להכיר אותך" אמר והתחיל ללכת לכיוון חדרו, כדי לא להפריע להן.
" יוני, תוכל לשבת איתנו כמה דקות? לגברת ברמן יש משהו לומר לי ולך. חיכינו לך" אמרה אימו.
הוא הסתובב והתיישב בכיסא ליד אימו, מול גברת ברמן, שהתחילה לדבר ולא חסכה במילים.
*
שירה ישבה באוטובוס בדרכה לבית סבתה. באצבעותיה היא פתחה וסגרה את רוכסן התיק הקטן שהיה מונח על ברכיה. היא עשתה זאת צורה מכאנית, כמו רובוט, בלי לשים לב למה שהיא עושה. היא הייתה לחוצה, וזה היה גלוי בכל תנועה שעשתה. זאת הייתה הפעם הראשונה בה היא הלכה לביתה של סבתה מאז מותו של דודי. היא נמנעה מכך כמה וכמה פעמים, אבל הגיע הזמן להתגבר ולהמשיך הלאה.
'יהיה בסדר' היא חשבה לעצמה שוב ושוב. מנסה בכך לשכנע את עצמה. אבל היא פחדה מהרגע הזה. כל כך הרבה זיכרונות ממנו היו שם. ויותר מכך, אימו עדיין חיה שם ושירה הרגישה שלא בנוח לדבר איתה. למרות שמיד כשפגשה אותה היא התחברה אליה והרגישה שהיא יכולה לשוחח איתה בחופשיות. אבל עדיין... היא לא הייתה יכולה לשמור איתה על קשר. והיא ידעה שיהודית הבינה. ועכשיו בנוסף לכל יש את יוני. אותו היא יכולה לפגוש שם. אבל בליבה היא התפללה שזה לא יקרה. מסיבה כלשהי אחרי כל פעם שראתה אותו, היא הרגישה אחרת, לא מאופסת.
היא ירדה בתחנה הנכונה והתחילה לצעוד לעבר הבניין. היא נכנסה והביטה סביבה. דבר כמעט לא השתנה מאז הייתה שם בפעם האחרונה. אך בכל זאת משהו היה שונה, האויר היה דחוס יותר, היא הביטה לעבר המדרגות, כאילו מצפה שכל רגע דודי ירד ויסחב בעבורה את המזוודה הקטנה שהביאה איתה. יקבל את פניה בחיוך. כמו שעשה לפני שנים. אבל זה לא קרה. חיוך ציני עלה על פניה. 'כיצד אחרי כל הזמן הזה את עדיין מחכה לנס שלא יתרחש?'
היא עלתה במדרגות והגיעה לקומה שבה התגוררה סבתה. במבט חטוף הביטה על דלת השכנים, מנסה להעלים את מחשבות טורדניות מראשה. ' כאן הוא גר. כאן ישן בלילה האחרון בו חי... די! ' היא נשמה נשימה ארוכה, וניגבה בשרוולה כמה דמעות סוררות.
היא דפקה על דלת בית סבתה, אך לא היה מענה. לרגע הצטערה שלא הודיעה מראש לסבתה על בואה. להיכן תלך? חשבה לעצמה במהירות. היא ניסתה לפתוח את הדלת ולהפתעתה הדלת נפתחה.
שירה נכנסה לבית והניחה את המזוודה בכניסה למטבח שהיה לימינה. היא חיפשה את סבתה בחדרי הבית ומשלא מצאה אותה הבינה שכנראה היא יצאה לכמה דקות וכבר תשוב. היא ניגשה לעבר המרפסת שהייתה פתוחה ונהנתה ממשב הרוח הנעים שהיה בשעת ערב זו. קולות מוכרים עלו באוזנייה ולרגע היא חשבה שהיא מדמיינת. אבל לא. היא שמעה את קולה של סבתה מהדירה שליד. בסקרנות היא הטתה את אוזנה כדי לשמוע יותר טוב על הנושא שמדברת סבתה בכזו להיטות.
*
" אני רוצה להציע לך שידוך" היא אמרה בלי הקדמות.
יוני זע באי נוחות בכיסאו. זוהי הפעם הראשונה בה הוא מדבר עם האישה הזאת, אמנם כבר הוא מחבב אותה, את הישירות שבה. אבל עם כל רצונו להתחתן ולהקים בית לעצמו הוא עדיין לא הרגיש בנוח.
הוא הנהן בראשו, מסמן לה להמשיך.
" העניין הוא ככה. אני לא רוצה שתחשבו אותי לאישה משוגעת. ההצעה שלי היא רצינית, ואני באמת חושבת שיכול לצאת מזה משהו. ואני מדברת מהכרות אישית עם הבחורה".
עכשיו יוני ואמו היו סקרנים, הם הביטו זה בזה ואז בגברת ברמן, מעוניינים לשמוע מה עוד בפיה. אמה של יוני, יהודית, היא זו ששאלה מיד " במי מדובר? ולמה יש את המסתוריות הזו?"
גברת ברמן נשמה עמוק ואז הביטה ביהודית במבט מלא משמעות " אני מדברת על מישהי שאת מכירה, על אחת מנכדותיי"
יהודית חייכה, עדיין לא תפסה את הרעיון של בתיה שכנתה. " בתיה, את יודעת שאני מכירה את כל נכדותייך , ויש כמה שנמצאות בגיל המתאים... אם תוכלי להיות יותר ספציפית"
" אני הייתי ספציפית... זאת מישהי שאת מכירה" היא אמרה בהדגשה יותר מהפעם הקודמת, ושוב הביטה בה במבט מלא משמעות שיהודית לא הבינה. יוני הביט מהצד לא מבין מה מתרחש.
" אבל אני עדיין לא מבינ..." יהודית התחילה לומר אבל המילים גוועו על שפתיה. ההבנה הפציעה בה בבת אחת והצבע אזל מפניה. " בתיה... את רצינית? את בטוחה שהיא תסכים?"
" אני עדיין לא יודעת. אני צריכה את ההסכמה שלכם קודם"
" רגע אחד" התפרץ יוני בצורה שלא מתאימה לו. " אני חושב שזה נחמד שהבנתן אחת את השניה, אבל אני גם צריך לדעת... מה קורה פה? על מה אתן מדברות? "
" שירה" אמרה אמו במילה אחת שהכילה כל כך הרבה. ודי היה במילה הזאת להשתיק את יוני לכמה דקות מכונס בתוך עצמו. אמו שפירשה את שתיקתו כהסכמה המשיכה לדבר עם בתיה. יוני קלט כמה מהמילים שדיברו, חצאי משפטים כמו:
" מתי תדברי עם... נראה לך שהם יסכימו?... שירה תסכים?... איך הרעיון הזה עלה לך לראש?...." וסערת המילים עוד המשיכה להיות בחלל הסלון.
ובינתיים בתוך יוני התחוללה סערה משל עצמו. הרעיון הזה אמנם לא עלה בראשו, אבל ככל שחשב על זה הוא היה מעוניין לנסות. לכמה שניות נתן אפילו לרגש שמחה להיכנס לליבו. רגש שכבר כמה חודשים לא היה שם בצורה כזאת. אבל אז בדמיונו הוא ראה את עיניה, את המבט בו הביטה בו בכל אותן הפעמים בהן פגש אותה. הוא הרגיש בהן את הכאב על דודי. את החיפוש של אחיו בתוכו, כאילו הוא מסתתר מבעד לעיניו. הוא לא רצה לגרום לה לסבל. דמעות החלו לרדת מעיניה שדמיין. לא, הוא לא מסוגל לזה.
"לא!" הוא אמר בנחרצות.
אמו והגברת ברמן הביטו בו במבט מופתע, נזכרות שהוא נמצא שם.
" לא מה?" שאלה אמו, שלא הבינה כיצד קישר את המילה לשיחה שדיברה עם בתיה.
" אני לא מוכן לעשות את זה..." הוא אמר והישיר מבט לעיניה של גברת ברמן.
" אני לא מבינה... יוני, למה? היא בחורה טובה" ניסתה לשכנע אותו כשהבינה שהוא פונה אליה.
" אני יודע שהיא בחורה טובה. אם היא לא הייתה כזאת דודי לא היה בוחר להתחתן איתה. תיראי יצא לי לפגוש אותה כבר, לראות את מבט האימה בעיניה כשראתה את הדמיון ביני לבין דודי. אתן לא ראיתן את זה, אני לא מסוגל... לא מסוגל לפגוע בה" אמר והרכין את מבטו.
" זה סופי?" גברת ברמן שאלה כשחיוך לא מוסבר על פניה.
" אני חושב...כן!" אמר בהחלטיות.
" טוב, אז אם כך... נעזוב את זה". אמרה כשהיא מנסה להסתיר את החיוך שעל פניה.
צלצול טלפון חלש נשמע, מהדירה שליד. " אוי דווקא עכשיו נזכרו לצלצל. עם הרגליים שלי אני לא אספיק להגיע. יוני אתה יכול ללכת לענות ולהגיד שאני עוד מעט אחזור אליהם? ובדרך תביא לי את קופסת התרופות שלי, יש תרופה שאני צריכה לשתות עכשיו. הדלת פתוחה".
" כן, אני אלך... זה בסדר. רק איפה התרופות?"
" אתה כבר תמצא" היא אמרה בחיוך.
יוני יצא בצעדים קלילים ופתח את הדלת, מנסה לאתר במבטו את הטלפון, וראה אותו מונח על השולחן במטבח. במהירות הוא ניגש לשם, אבל בדרך קיבל מכה חזקה ממזוודה שהייתה מונחת שם ובה לא הבחין.
" אחח... הלו?" הוא ענה סוף סוף. " לא בתיה תחזור עוד מעט, זה השכן..היא שלחה אותי.... בסדר אני אמסור לה. להתראות". הוא אמר וניתק.
הוא התיישב על אחד הכיסאות ועיסה את כף רגלו שכאבה לו מההתנגשות עם המזוודה. ואז הוא הרגיש את זה. מישהו מלבדו היה בבית. הוא הרגיש את מבטו עליו. יוני הרים את ראשו לאט. נשימתו נעתקה, מולו עמדה שירה בעיניים אדומות ושפתיים שזעו מבכי אילם.
*
בתיה הביטה ביהודית כשעל פניה אותו חיוך מסתורי.
" בתיה, אני לא מבינה... מה פשר החיוך הזה?"
" אל תגידי לי שלא שמת לב לזה?" היא שאלה בהתרגשות.
" שמתי לב למה?"
" לתשובה של יוני..." היא אמרה במהירות.
"כן... מה יש לשים לב? הוא אמר לא וזהו".
" נכון... אבל הדרך שבה הוא אמר את זה..."
" אני לא מבינה לאן את חותרת..." אמרה יהודית בבלבול.
" אולי יוני לא שם לב לזה... אבל אני לא נולדתי אתמול... אני יודעת שהוא אוהב אותה. פשוט יודעת".
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
מחכים לפרק הבא בקוצר רוח!
"
.
)
