כבוד ה' הסתר דבר-הגט מקליווא

בשו"ת מטה לוי לרב מרדכי הורוויץ [ח"א סי יט] נכתבה תשובה ארוכה ומפורטת אודות הגט מקליווא [בשנת תרצ"א הוסיפו בן המחבר וגיסו כמה כרוזים חריפי ובוטים מאד]
יש לזכור כי מדובר בתשובה שנכתבה למעלה ממאה שנה אחרי הפולמוס הנ"ל כך שלכאורה יש כאן סטיה מהמנהג שרווח בישראל שלא לדוש במריבות אחרי דעיכתם וודאי שלא בפומבי. [וכהוראת הגמרא בסוף הוריות 'גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה']

האם היה מישהו שביקר את המחבר על כך?

בליסטרא. אלייעזר מעלה נקודה חשובה היסטורית  ומענינת. אנא ! אם אין לך תשובה כהלכה אין חובה להשיב ולכתוב גיבובי מילים בעלמא. פליז.   

מיקי, תסביר את עצמך כדי שאלמד לפעם הבאה. למה תשובתי הצנועה לא היתה תשובה כענין.

השו"ת נדמ"ח ע"י נין המחבר הרב דב הורביץ.
שמעתי דברי ביקורת על הדפסת הדיון בגט מקליווא (תמיכה בפוסלים, דייני פרנקפורט עירו של המחבר), ומטו בה משמו של הרב י"ש אלישיב.

גם שם יש צד של ה'השקפה' וצד שכנגד?

על דרך ההשאלה: רבני פרנקפורט היו חברי תנועת 'טוב'?

ומה עם הדפסת דעת ר"א פאסווילער על מחלוקת סלאוויטא? אם הוא לא סבר כמו רעק"א, גם את דעתו צריך לגנוז? או שמא מכיון שהחיי"א הביאו, והסטייפלער נאנח על דברי תורתו שנאבדו מאתנו, ממילא הוא שייך להשקפה ודבריו נכללים באלו ואלו דא"ח?

מנה"ש. מה השייכות, המחלוקת בשעתה עוררה עניין וכל צד מפיץ את דעתו כדרך ישראל סבא משכבר הימים. כל השאלה היא על העיסוק ההיסטורי בדבר.
גם אני נטיתי לפרש כדברי בליסטרא שהמחבר מצא בספר השו"ת מקום נוח לענות לטרוניית רבים על ספרו "רבני פרנקפורט" וכמבואר בריש התשובה.
אלא שעתה למדנו כי גם על זה יצא הקצף. ומכאן בקשה ליעבץ שיחכימנו האם באו דברי ביקורת אלו בדפוס או שהם תורה שבע"פ.

ושאלה נוספת. מהו משקלו הסגולי של ר"מ הורביץ הנ"ל? [הייינו אם אפרסם כעת ניצוצות מפולמוס עתיק האוכל להישען על "מטה לוי"]

ההודעה הזו סוגרת מעגל, ועונה על שאלה אחרת , ובה בעצם טמונה תשובה לשאלה .

באחד מספרי המכתבים של הגרי"ש אלישיב מופיעה תשובה, לרב בשם הורוביץ שלא טוב עשה שהדפיס ספר של זקנו ובו מחלוקת ודברים קשים נגד גאוני עולם. ולא נכתב שם על איזה ספר זה.
וכנראה על זה כיוון.  

_________________

מאמר חכם יווני : לא אבקש כבוד, אולם לא אשנאנו. לא בקלון אחפוץ, אך לא אגור ממנו.

לא הבנתי? הרי לא שואלים על קנאים
הרי זה מצוה לש"ש

_________________

                     גבריאלוישי

אומר לכם משהו מעניין,  שאינני יכול להישבע על אמיתתו,  אבל מעניין הוא בהחלט

סב אשתי ז"ל,  היה רב ופוסק חשוב,  משרידי הדור הישן  כמו שאומרים,  שורשיו היו נטועים בעולם הרבנות מדורי דורות,  ואף הוא חיבר ספרים חשובים.   מלבד ידעותיו המרובות הוא היה אוצר בלום של ידע היסטורי מהמסורת הרבנית. 

כששוחחנו פעם על הגט מקאליווא,  ואני הבעתי את תמיהתי על חכמי פרנקפורט,  המתערבים לכאורה בעניין לא להם,  ומסרבים בעקביות לשמוע את התנצלויות רבי ישראל מקאליווא מסדר הגט, ורבי שמעון דוד האשה,  ולכל חכמי דורם המכשירים תשובה אחת בפיהם, אין לכם להתערב ורק לנו מסור העניין,  אמר לי סבי שהוא שמע מסבותיו,  שפרנקפורט הייתה עיר גדולה,  חכמיה וראשיה לא ראו בעין יפה  סידור גיטין על ידי רבני ערים קטנות,  ודאי לא שרב עיר קטנה יסדר גט לבעלי דין ממקומות ישוב אחרים,  כמו הרב ליפשיץ שבעצם גם הבעל וגם האשה גרו בבון ומנהיים ולא בעירו של רבי ישראל,  ורבני הערים הקטנות יותר נלחמו על זכויותיהם,  ולכן צלבד הנימוקים ההילכתים הסתתרו עוד כמה סיבות

עכשיו בבקשה,  חיסכו ממני תוכחות מותר איך אתה מדבר על קדושי עליון וכו',  אני רק מה ששמעתי מסרתי,  רק אומר שסב אישתי בעצמו רב חשוב היה, בטל ומבוטל לדורות הקודמים,  וודאי לא היה ממציא דבר כזה אילולא שמעו

לא רק שלא תשמע ממני תוכחות מוסר, אלא אומר לך שהדברים מאד הגיוניים ומתקבלים על הדעת, ובהחלט מתאימים  להתנהלות גדולי הרבנים גם בדורות ההם.

הרי לך תשובה אמיתית וכנה, תופתע לראות שם כמה דברים מבהילים, א, התשובה אינה חדשה אלא פורסמה זה מכבר בספר אור הישר שסיכם את כל הפולמוס והכריע להיתר, אולם שהמחבר שנמנה על אנשי פרנקפורט לא טרח כלל לפתוח ספר זה. ועוד ועוד

וכי ממתי אסור לתפוש צד? בעוד 200 שנה כשידונו הפוסקים דלעתיד לבוא על כמה מהסקנדלים בזמננו ויראו את הפשקווילים והדברת - יהיה בהחלט מותר להם לכתוב על כך ולהגיע למסקנות. לפחות בנושא מי קטניות ואולי אף קטניות בפסח לא צריך להיות נביא כדי לראות שבעוד 200 שנה יאכלו האשכנזים שמני קטניות ואולי אף קטניות עצמן, בהכשר מהודר אשכנזי (אם ההכשרים הללו יחזיקו מעמד בעוד 200 שנה).

אל תשכח שבגט זה הויכוח עלה לפסים גבוהים בלשון המעטה, לעומת קטניות שהויכוח לא הגיע לפסים אישיים וחרמות

למה אתה חושב שהאשכנזים יאכלו קטניות בעוד 200 שנה? וכי חסרים מנהגים שהאשכנזים דבקים בהם אפילו שפג תוקפם יותר ממאתים שנה, כגון חדר"ג וכדומה.