קולמוסים רבים נשתברו בדיונים הרבים על בעיית לימוד הגמרא במוסדות החינוך של הציונות הדתית בכלל ובישיבות התיכוניות בפרט, ולכאורה קשה להוסיף על מה שכבר נאמר בנידון. אציב בקצרה את שני צידי הבעיה מנקודת ראותי:

הצד האחד הוא התרומה, שאין מילים בפי לתאר את חשיבותה, של לימוד הגמרא וההלכה לגיבוש זהותנו הדתית ציונית. זהותנו היא מיזוג שאנו מאמינים בו בין ערכי העולם המודרני לבין ערכי התורה כפי שנתגבשה מימי בראשית, ימי האבות והאמהות ומימות משה רבנו ומעמד הר סיני ברצף עד היום.

דומני שכמעט לא תהיה מחלוקת על כך, שאם זהותנו עם ערכי העולם המודרני תעמיק ותתרחב, ולעומתה, זהותנו עם עולם התורה בשושלת הדורות שעד הלום תהיה רדודה ותצטמק, תנצח המודרנה את עולם התורה, השיח של הכפר הגלובלי ינצח את שיחנו עם אבינו שבשמים, וחלום השילוב, 'ו"ו החיבור' או 'המקף' בין התורה לבין העולם המודרני, יימחק.

במצב זה העולם ישוב לברירה האכזרית בין התנתקות מאבינו שבשמים וממסורת כנסת שישראל לדורותיה לבין התנתקות מן העולם הריאלי וממה שקורה בו בפועל. מכל צד שלא נסתכל על כך, לימוד הגמרא וההלכה קשורים בקשר שאין לנתקו מזהותנו עם עולם התורה ומורשתו בשושלת הדורות.

הצד השני הוא הזרות שרבים מילדינו חשים בעת לימודיהם בישיבה התיכונית כלפי הגמרא, זרות שמחלחלת במקומות רבים בנפשם, זרות המאיימת על רציפות שושלת התורה בדור הבא במחוזותינו. כמובן, אסור להשחיר את התמונה: יש רבים המוצאים טעם בלימוד הגמרא, שוקדים מלבד לימודיהם גם על הדף היומי ועל תוכניות אחרות, ועושים חיל בתורתם. אך תחושת הזרות שחשים  חבריהם לנוכח הגמרא מאיימת על יסודות ביתנו, ועת לעשות לה'.

ב

כאמור, רבים עסקו בכך. יחיד ומיוחד בדורו בעיסוקו בבעיה היה הרב שמעון גרשון רוזנברג - שג"ר בפי כל יודעיו, ראש ישיבת 'שיח יצחק'. הוא הלך לעולמו בטרם עת לפני כשנה וחצי, והותיר אחריו בליבות יודעיו ותלמידיו הרבים, ובלב עולם התורה של הציונות הדתית, חלל גדול שקשה לתארו.

הרב שג"ר נולד לפני פחות משישים שנה בבית ציוני דתי. ימי נערותו וימי בחרותו עברו עליו בישיבת 'נתיב מאיר' בבית וגן בירושלים בצילו של מו"ר הרב אריה בינה ובישיבת ההסדר 'כרם ביבנה' בצילו של מו"ר הרב יעקב גולדויכט. הוא חווה את מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן בדרך קשה. שניים מחבריו הטובים לטנק, תלמידי חכמים ויראי שמים, נהרגו בעת שהיו עמו בטנק, והוא עצמו נפצע קשה וניצל בעור שיניו. חוויה זו השפיעה לא מעט על הגותו ועל דרכו בחיים.

בהיותו כבן עשרים וחמש, נתמנה לר"מ בישיבת הכותל ושנים ספורות אחר-כך, אף מילא את מקומו של הרב הדרי כראש-הישיבה. מאז לא פסקו תורה והגות רוויה ביראת שמים מפיו, והוא לא פסק מהנחלתה לתלמידיו הרבים. ספרים לא מעטים ראו אור מפרי עטו, ספרים המבשרים מפנה בעל משקל בהגות הציונית דתית בת זמננו, מפנה לא פשוט, הנתון גם לויכוח ולמלחמתה של תורה.

ספרו האחרון (עד עתה), 'ובתורתו יהגה', יצא זה עתה מתחת מכבש הדפוס, והוא שונה מקודמיו בכך שעיקר עיסוקו בלמדנות הישיבתית - ברבי חיים מבריסק, רבי שמעון שקופ וחבריהם - ולא בחסידות, בקבלה ותחומים המשיקים להם, שבהם עסק בספריו הקודמים.

הספר אינו עוסק בחידושי תורה על מסכת כלשהי (אף שידיו של הרב שג"ר רב לו גם בכך); הוא מנתח ניתוח עומק את השאלה שפתחנו בה - את זיקתם של בני הציונות הדתית, שהרב שג"ר היה בשר מבשרה, אל לימוד הגמרא ואל הלמדנות הכרוכה בו.

המחבר מבין היטב את משקלו הרב של נושא זה בשאלת עצם קיומה של הציונות הדתית, והוא חושף ומנתח בניתוח עומק ובאהבה גדולה, אך ללא רחם וללא טיוח, את הבעיה והמרחק העלול לגדול בין בני הציונות הדתית לבין דף הגמרא והלמדנות שסביבו לדורותיה. בניגוד לחיבורים קודמים בנושא, הוא אינו עוסק בספרו בפיתרונות דידקטיים אלו או אחרים, אלא בשאלות היסוד של מקומנו בשושלת התפתחות התורה לדורותיה ושל טיב האמת שאנו מבקשים למצוא בה.

בשורות הבאות ננסה לבחון כמה מטענותיו, לא לפני שנבהיר שוב, שדבריו העמוקים, האמיצים והמהפכניים ראויים לויכוח ולמלחמתה של תורה, ובשום פנים לא לקבלה עיוורת.

גם לכותב שורות אלו השגות על חלקים מן הנאמר בספר. אך אלו אינן מפחיתות ממשקלו של הספר ומן העניין, שראוי שכל מעמיק בסוגיה הנזכרת יגלה בו.

ג

בספרו טוען הרב שג"ר, שיש ליצור את הקשר לתורה בעיקר לא דרך המחויבות להגות בה, משום יכולתה המוגבלת של זו לקשור את האדם לתורה בקשר תמידי ומלא בעולם עשיר בשאיפות ובערכים המתיימרים להתחרות בה. הרב טוען שקשר הברית עם התורה חייב להיות מבוסס על אהבה ועל ההזדהות בין הלומד לבין תורתו וביכולתו לראותה כתורה קיומית הנוגעת לכל צעד בהווייתו, בהשקפת עולמו ובאורח חייו.

לצורך זה נכנס המחבר לעומק השאלה, מה משמעותה של התורה בכלל, ושל לימוד הגמרא ודרכי למדנותה בפרט, לקיומנו ולאורחות חיינו.

המחבר מתמקד במפנה שחל בלימוד התורה אצל תלמידי הגר"א, מפנה שיש ליחסו בעיקר לעוצמתו האישית של הגר"א ולמהפכה ה'מדעית' שכונן בלימוד התורה, וכן לראשיתה של תקופת ההשכלה, שהעמידה אתגרים אינטלקטואליים רבים וקשים בפני עולם הישיבות. המהפכה המתודולוגית הייתה של גדול תלמידי הגר"א, רבי חיים, שיסד את ישיבת וולוז'ין, שהובילה את עולם התורה באירופה במאה ה- 19.

הספר דן בטיבה של המהפכה ובשורשיה, אך יותר מכך הוא עוסק בשני הענפים שצמחו ממנה: הענף האחד של רבי יוסף בר סולובייצ'יק, בנו - ר' חיים מבריסק (להלן: הגר"ח), וממנו פונה המחבר בעיקר לכיוון נכדו של הגר"ח, ר' יוסף דוב סולובייצ'יק (להלן: הגרי"ד) ותלמידיו. הענף השני שצמח מישיבת וולוז'ין היה הנצי"ב, הראי"ה קוק ותלמידיהם.

הרב שג"ר דן בהרחבה בשיטה שפיתח הגר"ח, שיטה המפתחת עד מאוד את הנוסחה המשפטית שהתורה מכוונת אליה בכל סוגיה, וממילא את הסעיפים והקטגוריות וקטגוריות המשנה הנכנסות תחתיה. הייתי מנסה לדמות את הגר"ח על פי דבריו של המחבר, לנגר אומן, שבנה ארון עם מגרות רבות התואמות להפליא את החפצים הרבים שהיו מפוזרים ללא סדר הגיוני בחדר הרחב, הכניס כל חפץ למגירה המתאימה יחד עם הדומים לו בתכליתם או בצורתם, קבע שלט בפתחה של כל מגירה על תכולתה המדויקת, וסידר את המגירות בסדר הגיוני.

בכך המשיך הגר"ח במידה רבה את מפעלו של הרמב"ם בתורה כולה, אך הוסיף לו את ההגדרה המשפטית המדויקת ואת הקטגוריה שהוא נמצא בה לא רק מבחינה נושאית כפי שעשה הרמב"ם, אלא גם מבחינה מושגית-משפטית טהורה.

הרב שג"ר מעמיק בהבנת יסודותיה האמוניים והערכיים של שיטת הגר"ח, השיטה העוסקת בעיקר ב'מה' ולא ב'מדוע', ובהבנתה את שורשי סברת המצווה וההלכה כנמצאים מחוץ לנו ולשיפוטנו, ומונחתים עלינו כגזירת מלך החיצונית לנו. במשל הנגר שניסינו לתת, אין לו לנגר כל חוות דעת על החפצים שהוא שם במגירות. הוא מקבל אותם כנתונים מראש וכחפצו של בעל הבית. כל יחסו אליהם אינו אלא מצד זיקתו לבעל הבית שרצה באותם חפצים. הוא מתעניין בהם ומנסה להבין את מהותם רק כדי לדעת מהי המגירה המתאימה להם.

הקשר בין שיטתו הלמדנית של הגר"ח לבין אורח החיים והשקפת העולם החרדיים, וכפי שבאו לידי ביטוי כאן בארץ בדרכו של בנו, הגאון רבי יצחק זאב (הגרי"ז) ותלמידיו, מתוארים היטב בדבריו של הרב שג"ר בחוסר הצורך וחוסר היכולת להתמודד עם מהות דבר ה' בכליו של האדם, ובצורך המוטל על האדם לקבלם כ'גזירת הכתוב', ולכוף אליהם את רגשותיו, מצפונו ושכלו הישר.

אצל בן אחיו של הגרי"ז, הגרי"ד, המוכר בציבור כ'הרב סולובייצ'יק', היו הדברים מורכבים יותר, והם מנותחים ביד אומן של המחבר - ולא נאריך בהם כאן. שוב נזכיר, התמונה הבהירה והמורכבת שנותן לנו המחבר שנויה במחלוקת לא פשוטה, אך זה עושה אותה לטעמי, דווקא מעניינת יותר.

מול שיטת הגר"ח וממשיכיו מעמיד הרב שג"ר (ומוכיח את דבריו) בעיקר את מסורתה של ישיבת טלז הבאה לידי ביטוי בשיטתו ההגותית של רא"מ בלאך ובשיטתו הלמדנית של רבי שמעון שקופ מגרודנא בחידושיו לש"ס ובספרו 'שערי יושר'. במובאות רבות הוא מוכיח, שהם עסקו ב'מדוע', במהות ולא רק בהגדרה. התורה לשיטתם מחוברת בטבעה עם שכל האדם, עם יושרו הטבעי ועם מצפונו, שהוא צלם א-לוהים שבו.

לדבריהם אין לימוד התורה שלם עד שהלומד יזדהה עם סברת מהותה של המצווה או של ההלכה שנידונה, ויראה אותה כיוצאת מקרבו. במשל שהבאנו, אין מדובר כאן על הנגר, אלא על בנו של בעל הבית, שאביו העניק לו חפצים התואמים את אישיותו ושטוב לו עמם, בחלק הטוב שבו, ולא כמובן בתאוותיו הירודות.

בדרך דומה להם הלך גם הראי"ה קוק, ששילב בדרכו בתורה גם את חשיבות השיטות המחקריות מבית מדרשם של הנצי"ב ושל הגר"א, וכך שילב גם שכלו של האדם יחד עם לבו מצפונו בהבנה פנימית של התורה, חיבר יחד הלכה ואגדה, משמעות ומעשה, והשלים את מה שכינה 'תורת ארץ ישראל', שכה מדברת אל רבים מן הציבור הציוני דתי, שאינו מסוגל להשלים עם פער בין המצפון, היושר האישי והשכל הישר לבין הופעת דבר ה' על 'גזירת המלך' שבו.

החיבור בין דרך זו לבין חלק נכבד מן הלמדנות הישיבתית המזרח אירופית הוא חיבור חשוב, והרב שג"ר מנתח אותו לאורך ולרוחב בבקשו את דרך הלמדנות הראויה לציבור שלנו, ושעמה יוכל להזדהות. הוא מחבר אותה עם שאלת האור הפנימי והאור המקיף בקבלה ועם היכולת לראות בכל אדם לא רק מקבל מסורת אבות, אלא מעיין פנימי חדש של אמונה, שיש לפתוח עמו בשיח אמוני מקורי המתאים דווקא לאות שלו בתורה, שאינה בהכרח האות של חברו.

ד

עוד עוסק המחבר בהרחבה רבה בשאלת שפת התורה כפי שהיא מפוענחת על ידינו.

שאלה זו ימיה כימי התורה שבעל פה: האם עיקר חשיבות עיוננו בתורה היא בהלכות למעשה הנגזרות ממנה, וממילא דבקותנו במצוות התורה, או שמא על עיקר עיוננו לעסוק בתהליך המוליד והיוצר את ההלכה, וממילא דבקותנו צריכה להיות בעצם התורה - בגזע ולא בפירות, ב'טעם העץ' ולא ב'טעם הפרי'?

רבי יהודה הנשיא, בעריכת המשנה, הכריע באופן ברור לכיוון העיסוק בהלכות הנגזרות מן התורה, ובכך עוסקת המשנה. במשל הנגר שהבאנו קודם, רבי יהודה הנשיא מכניס אותנו אל אולם התצוגה בחנות הרהיטים. תנאים אחרים, כרבי ישמעאל, רבי יהודה ורשב"י עסקו יותר במדרשי ההלכה, כלומר, בתהליך יצירת ההלכות מכוח הפסוקים ודרכי הלימוד של התורה שבעל פה מהם. ובמשל הנגר - הם מכניסים אותו ישירות את הנגריה, אל שאונם של המסור החשמלי ושל המקצועה, אל 'טעם העץ'.

בימי הביניים באה מחלוקת זו לידי ביטוי בדרכו של הרמב"ם מצד אחד, שקיבץ, מיין, באר והכריע בין ההלכות בכל התורה, וכתב את חיבורו האדיר 'משנה תורה' (ה'יד החזקה'), ובו הביא את ההלכות ללא מקורותיהן וללא המשא והמתן עליהן. הלומד את חיבורו יודע היטב מה ציווה אותנו ה' לעשות ולקיים, אך מתקשה לעיתים לראות את הקשר בין ההלכות לבין מקורן בתורה והתהליך שעברו עד לגיבושן.

לא ייפלא אפוא, שהגר"ח, וכפי שהגדרנו את שיטתו לעיל, התרכז בעיקר חידושיו ברמב"ם, אף שידיו רב לו גם בש"ס. לא ייפלא אפוא, שהגר"ח מתרכז במשמעותו המשפטית של הכתוב ברמב"ם יותר מאשר בשאלת כוונתו ה'היסטורית' של הרמב"ם בעת שכתב את הדברים, וכעולה מאחד הזרמים בהרמנויטיקה המודרנית. שהרי הכתוב וההלכה המתבקשים עתה לקיום עומדים לפנינו יותר מאשר האישיות שמאחוריהם.

אך רבים חלקו על הרמב"ם, גם בדורותיו וגם אחריהם. הרא"ש העדיף את דרכו של הרי"ף, שפירש ופסק את הלכותיו דרך מהלכו של הש"ס. הוא עצמו הביא את המשא ומתן ההלכתי והפרשני עד שלא פסק את הלכותיו. טענתו על הרמב"ם הייתה בעיקר בשל כך שהרמב"ם לא הותיר מקום ברור לביקורת עליו, משום שלא חשף את מקורותיו ואת משאו ומתנו בהם, ולא כתב אלא את מסקנותיו ההלכתיות.

אך מבין שורותיו רמוזה ביקורת, שנאמרה אחר כך במפורש על ידי המהרש"ל, מגדולי הפוסקים בדור יצירת השולחן ערוך, שתהליך הלימוד והסקת המסקנות הוא חלק מן ההלכה עצמה, ואין לפסוח עליו. תהליך הלימוד הוא יותר אישי, וקשור בזהות גדולה בין הפוסק לבין מה שפסק. לימוד הגמרא, בניגוד ללימוד המשנה וההלכה, הוא עיסוק בתהליך הלמידה, בלבטים שעמדו לפני יוצרי ההלכה ואפילו בחוויותיהם האישיות, הטובות יותר והטובות פחות, חוויות שאותן עברו בעת תהליך הלמידה.

הרב שג"ר, הסוקר את כל המהלך הנזכר בהרחבת הדעת ובהרחבת הלב עד לימי ישיבת טלז, רבי שמעון שקופ ואלו שאחריו, אישים שדרשו הזדהות אישית מליאה של הלומד עם המצווה וההלכה ועם טעמיהן ועם השכל האנושי שאחריהן, מזדהה לחלוטין עם דרך זו המחברת את האדם כאדם ואת תורתו לבשר אחד, למה שהוא מכנה 'הברית'.

לאחר כל העיסוק בדרכי הלימוד בדורות האחרונים, מגיע הרב שג"ר להנחיותיו ללומד בן דורנו, ובעיקר ללומד הציוני-דתי.

ה

ספרו המעמיק של הרב שג"ר עוסק גם ביחס בין הלימוד הישיבתי ללימוד התלמוד המחקרי. המחקר טוען לאובייקטיביות, שהיא תנאי לאמת, בלא נטיות הלב המשבשות את האמת. גם אם נטיות אלו נושאות מטען של אמונה. הרב שג"ר מפקפק בכך בשל הטענה הפוסט-מודרניסטית שכל אדם מגיע לטקסט עם נטיות לבו. מטען האמונה הוא היסוד והטקסט אכן אינו אלא פירותיו.

כל זה מתקשר לנאמר לעיל על החיבור החזק שהמחבר מוצא בין אישיותו של הלומד לבין תורתו. המחבר אינו מזלזל בחשיבות המחקר: הוא רואה אותה בעיקר בשמירה מפני הקצנה של הסובייקטיביות, אך הוא מטיב לבאר מדוע הוא רואה בלימוד הישיבתי עיקר.

לשיטתו השתלשלות התורה היא פרשנות יוצרת, ולא רק מגלה את האמת הקדומה. לכן יכלו האמוראים לסטות מן האמת ההיסטורית של התנאים, וזו הייתה חובתם במסגרת ברית השתלשלות התורה. הפגשת האופק של הלומד עם 'אופק הטקסט' היא המטרה.

יש בדבריו רמזים לא מעטים לשיטת הרבדים של הרב פרופ' פינחס היימן, השנויה במחלוקת עד היום בין המחנכים בבית המדרש. השיטה, הפורסת את נוסח התלמוד לפרוסות בנות שכבות היסטוריות שונות בדורות שבהם נוצר התלמוד מתאימה לכאורה ככפפה ליד לדבריו של הרב שג"ר על הצורך של כל דור לגלות את הבנתו שלו בנוסח הקדום. אך הוא מתנה זאת בקשר חי בין שכבה לשכבה ולא בהבנה מנותקת.

כך חורז הרב שג"ר את דבריו על דרך הלימוד ודרך קניית האמונה כדרך של מעיין נובע המתחדש מדי יום מעומק נפשו של אדם ומעומק נפשו של העם כולו, ויכולנו להאריך על הקשר בין דבריו לבין דרך תחיית התורה של הראי"ה קוק, שנראה שהרב שג"ר, הגם שלא הכירו אישית, היה מנאמני תלמידיו ומן הטובים שבהם.

ו

זכה הרב שג"ר למה שזכו לו יחידי סגולה מעטים, ודבר זה מעיד לדעתי, בראש ובראשונה על עומק אישיותו. הוא זכה לידידי אמת ולתלמידים, וכל רב ומחנך יכול להתקנא בו על מסירותם אליו.

ידידו ושותפו לדרך ולהקמת ישיבת 'שיח', הרב יאיר דרייפוס יבל"א, טורח טרחה הרבה על הכתבים שהותיר אחריו המחבר השופע. סיכומו הרהוט ל"בתורתו יהגה", המופיע בסיום הספר, הוא מאיר עיניים, והיה לי לעזר רב בכתיבת מאמר זה.

זוהר מאור, תלמידיו של הרב המחבר, ערך את הספר המעמיק והתובעני הזה. עמל העריכה וכישרונה ניכרים היטב בספר. הערך המוסף על העריכה הטובה הוא  התפעלותו של הקורא מרב, שתלמידיו מוכנים להשקיע יגיעה כה מאומצת, כדי שנוכל להגות בתורת רבם.

הרב יעקב מדן הוא ראש ישיבת 'הר עציון'

מקור ראשון