לאחרונה אושרה דיסרטציה של הרב ד"ר אמיר משיח אשר הוקדשה למשנתו של הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. בזכות נספח שצורף לעבודה חשובה זו נחשף סוף סוף מעשה נבלה של זיוף חמור בכתביו של הרב, צנזורה שחשוב לדעתה ונחוץ לפרסמה. לרגל יום הזכרון של הרב, אשר חל בכ' באדר, מצוה להעמיד דברים על מכונם ודיוקם ובכך לא רק להחזיר עטרה ספרותית-הלכתית ליושנה אלא גם ליידע באמיתות גישתו של הרב למדינת ישראל.
משהו קצר של ביוגרפיה: הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל נולד בירושלים בכ"ג בתמוז תר"ע (30 ביולי 1910). אביו, הרב חיים יהודה ליב זצ"ל, היה ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים' ומחשובי היישוב הישן בירושלים. הרב שלמה זלמן למד בישיבת 'עץ חיים' ונימנה על תלמידיו המובהקים של הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל. הרב מלצר אף העניק 'הסכמה' לספרו הראשון 'מאורי אש' והביא מדברי תורתו בספרו 'אבן האזל'. אחר נישואיו למד בכולל של הרב צבי פסח פרנק זצ"ל בו עסק רבות בסדר זרעים, את חידושיו פרסם בבטאון 'כרם ציון' ובספרים 'מעדני ארץ' על שביעית ותרומות.
הרב אוירבך היה מקובל על כל פלגי היהדות הדתית. הוא עצמו היה מקורב לדמויות מכל הזרמים והעריך מאוד את מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אליו התוודע דרך אביו שהיה ממקורביו. הערכה זו התבטאה גם במושגים הלכתיים כשכינה אותו "מרא דארעא דארץ ישראל". הרב קוק סידר את הקידושין בחתונתו, הרב היה הסנדק לבנו-בכורו הרב שמואל שליט"א, ואף העניק 'הסכמה' לספרו של הרב שלמה זלמן: 'מאורי אש'.
הרב אוירבך שימש כראש ישיבת קול תורה בירושלים משך למעלה מ-40 שנה. הרב נפטר בכ' באדר א' תשנ"ה (19 בפברואר 1995). בהלווייתו השתתפו כ-350 אלף איש מכל פלגי הציבור הדתי.
בחייו הוציא לאור הרב אוירבך את הכרך הראשון של שו"ת מנחת שלמה (תשמ"ו – 1986) וכאמור את הספר מאורי אש (תרצ"ה – 1935) ואת שני כרכי מעדני ארץ על שביעית ותרומות (תש"ד – 1946; תשי"ב – 1952). אחר מותו ערכו בני המשפחה שני כרכים של תשובותיו, מאמריו ופסקיו והללו ראו אור תחילה כשו"ת מנחת שלמה ב'-ג' ולימים, בעריכה "מתערבת ומצנזרת", כשו"ת מנחת שלמה תניינא. התערבות מצנזרת זו באה לידי ביטוי, למשל, בהשמטת סידרת תשובות חשובות המתייחסות לענין השמיטה והיתר המכירה, תשובות ש"הועלמו" ממהדורה זו! נוסף לכך, בני משפחה ותלמידים ערכו, וממשיכים לערוך, אסופות וליקוטים שונים, כדוגמת שלחן שלמה, הליכות שלמה, ועלהו לא יבול ועוד. זאת ועוד, הרב אוירבך עמד, כסמכות הלכתית, מאחורי מפעלים ספרותיים חשובים, כדוגמת שמירת שבת כהלכה והצבא כהלכה.
עד היום, "יודעי דבר" ידעו כי במנחת שלמה "תניינא" יש לחשוד קימעא, שכן "מן המפורסמות" שנערכו בו - כאמור - שינויים צנזוריאליים. אכן, מצער הדבר שפרוייקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן בחר לאמץ דווקא מהדורה זו, ואולם למיצער תמיד ידע היודע שיוכל לעיין במנחת שלמה ב'-ג' ושם למצוא דבר דבור על אופניו.
לא עוד.
עתה מתברר שגם מהדורה זו, מנחת שלמה ב'-ג' אינה נקייה מצנזורה. הנספח הנ"ל שבעבודת הדוקטורט מורה בעליל על השמטה חרדית, מגמתית, מכוונת ושיטתית של מילים משמעותיות באחת התשובות, זו שתוזכר בקצרה להלן:
תשובה זו של הרב אוירבך נכתבה בשנת תש"ט, לבקשת הרב הרצוג והרב טיקוצ'ינסקי, וזאת לאור כיבושה של אום רשרש וכינונה של העיר אילת. השאלה הייתה אם יש צורך לקיים באילת יום טוב שני, זאת לאור הכרעת הרמב"ם שלא חל עליה לא כיבוש עולי מצרים ולא כיבוש עולי בבל מחד גיסא והיותה חלק ממדינת ישראל מאידך גיסא. לא זה המקום להיכנס לעוביה של קורה הלכתית ונסתפק אפוא בציטוט חלקים מתוך שתי פיסקאות הנוגעות לנדון דידן.
במהלך דיונו המסועף כתב הרב אוירבך – ולהלן לפי נוסח הקלדת סטנסיל שבנספח הנ"ל:
"והשתא דאתינן להכא אפשר גם לומר דבזמננו אנו שהשלטון והמלכות הם של ישראל [...] אפשר דבכה"ג לא שייך לומר שבני "אילת" אינם נגררים אחר א"י כיון שעל כרחם יש להם להגרר בכל דבר אחר השלטון והמלכות של ישראל, ונמצא דמעיקרא כשגזרו על בני חו"ל דלא ליגררו אחר בני א"י היינו דוקא כשאין מלכות ישראל שבא"י שולטת עליהם, משא"כ בזה"ז אפשר דכולהו כבני א"י חשיבי [...] כיון דלא מסתבר כלל שבאותה מדינה ותחת אותו השלטון ימצא חלק מבני המדינה שאינם נגררים אחר חשבון אותה המדינה [...].
גם [...] אפשר דלגבי הדין של יו"ט שני יש מקום לומר שגם כאן השלטון והמלכות של ישראל מועיל לצרף את כל השטח שמחובר לא"י ונתון לרשותם להחשב לענין קביעות המועדים כמחוברת ממש לא"י, ואמרינן דמעיקרא לא נתחייבו להחזיק במנהג אבותיהם כי אם כל זמן שהם תחת שלטון נכרים דאז אין שום מקום נטפל ונגרר אחר המקום השני, משא"כ בכה"ג ששלטון המדינה הוא בידי ישראל שבא"י שפיר חשובה גם אילת כא"י לענין דין יו"ט שני של גלות. ואין לחוש דשמא ישתנה ח"ו המצב ואילת תנותק מא"י (חלילה לך מעשות זאת) ואתי לקלקולי, דכמו שלענין בבל ומצרים אמרינן שהדין של יו"ט שני משתנה לפי המצב כך גם בזה, ואין לחוש בכגון דא לקלקולא כיון שהכל יודעים שכך הוא הדין דבחו"ל נוהגים ב' ימים ובא"י רק יום אחד. [...] ולכן בצירוף כל הדברים שכתבנו חושבני שאין זה כ"כ ברור שחייבים שם ביו"ט שני, ואם רק ספק הוא יש לילך אחר דין התורה ולנהוג רק יום אחד בלבד".
כך כאמור הנוסח בהעתקת הסטנסיל שנחשפה זה עתה. ואולם, המעיין בנוסח שנדפס הן במנחת שלמה ב'-ג' והן במנחת שלמה תניינא, שניהם סימן מו, מוצא שכתוב כך [ולהלן רק השינויים]:
"והשתא דאתינן להכא אפשר גם לומר דבזמננו אנו שהשלטון הוא אחד [...] שעל כרחם יש להם להגרר בכל דבר אחר השלטון [...] היינו דוקא כשאין שלטון אחד שבא"י שולטת עליהם, משא"כ בזה"ז [...].
גם [...] אפשר דלגבי הדין של יו"ט שני יש מקום לומר שגם כח השלטון מועיל לצרף את כל השטח שמחובר לא"י [...] לא נתחייבו להחזיק במנהג אבותיהם כי אם כל זמן שהם תחת שלטון אחר [...] משא"כ בכה"ג שהשלטון הוא אחד בידי ישראל שבא"י שפיר חשובה גם אילת כא"י [...]. ואין לחוש דשמא ישתנה ח"ו המצב ואילת תנותק מא"י ואתי לקלקולי, דכמו שלענין [...].
ובתמצית: ארבע פעמים הזכיר הרב אוירבך את הביטוי המרגש "מלכות ישראל" בתשובתו המקורית, וארבע פעמים – עקבית ושיטתית – נמחקו תיבות אלה בנדפס. ועוד: "שלטון נכרים" שבמקור הפך ל"שלטון אחר" בנדפס. ועוד: "שלטון המדינה הוא בידי ישראל שבא"י" שבמקור, הפך ל"השלטון הוא אחד בידי ישראל".
שינויים מגמתיים אלה חמורים ביותר כשלעצמם. ואולם אם לא די בכך, חמורה עוד יותר השמטת הסוגריים במשפט המקורי: "ואין לחוש דשמא ישתנה ח"ו המצב ואילת תנותק מא"י (חלילא לך מעשות זאת) ואתי לקלקולי" – ובנדפס: "ואין לחוש דשמא ישתנה ח"ו המצב ואילת תנותק מא"י ואתי לקלקולי". למדפיסים כנראה כלל לא איכפת שאילת תימסר לשלטון זר! הרב אוירבך עצמו לא יכול היה להעלות אפילו הוה אמינא כזו על דעתו, ולו גם עיונית-למדנית, בלא לכתוב מיידית, בתמצית ליבו, "חלילה לך מעשות זאת", ולעומת זאת הללו, גמדים טרוטי עיניים, מחקו זאת ביד גסה!
החומרה שבעריכתם אינה רק בצנזורה כשלעצמה, בעובדה שצאצאים ותלמידים לוקחים לעצמם חופש לעשות בכתבי גדולי ישראל כבתוך שלהם. החומרה גם אינה רק בעובדה שלצערנו, עתה אנחנו יודעים כי מונח לנגד עינינו ספר מודפס שצריך לעורר תמיד סימני שאלה על אותנטיות הנכתב – שינו כאן, מי אומר שלא שינו שם. החומרה היותר גדולה היא במגמתיות של הפיכת הרב אוירבך לכיתתי, חרדי, מחנאי, היפוך מוחלט של מה שהוא היה – לא כיתתי, לא חרדי [במובן הסטריאוטיפי, הפשטני] ובוודאי לא מחנאי.
אותם שנהגו מהלך עריכתי מחפיר זה ודאי יטענו שבכך הם מכבדים את רבם. אוי לאותו כיבוד."רבם דקרו".
