את הסיפור הפנטסתי הלזה, זכורני שקראתי בצעירותי בעיתון "כל השבוע" (היה מתחרה של עיתון משפחה לפני הרבה שנים, משהו זוכר?) והשאיר עלי רושם, הסיפור הופיע בעילום שם ה"חוזה", תחת זהות "רב מקובל גדול מניו יורק" (עד כמה שזכור לי), ולאחמ"כ מצאתיו בספרו של הרב יוסף שני שער יוסף עמ' פה.
אביאהו לתועלת מי שלא מכיר (בהשמטת כמה קטעים).
בחורף תשנ"ב בהיותי בניו-יורק טלפן אלי רב משיקאגו בבקשה שאקבל אחת מנשי קהילתו הנמצאת במשבר אמונה ובכאב עמוק עקב מקרה טרגי שארע לה, והמטיל צל כבד על כל בני הקהילה.
המדובר באם צעירה שנשאה לגוי, ובתחזקה ביהדות, עד כדי פרידה קשה מבעלה הגוי, מיד לאחר גירושיה , הילד הוכנס ע"י האם לתלמוד תורה של קהילת הרב והיא הפכה להיות אחת מפעילות הקהילה. הילד שגדל עם השנים גילה התעניינות ורצון בלמודי הקודש ודבקות בקיום התורה והמצוות. ובהגיעו לגיל "בר-מצוה, מאחר ויום הולדתו חל ביום שבעה עשר בתמוז שהואיום אבל וצום על חרבן ירושלים , תוכננה עבורו מסיבת בר-מצוה מפוארתלימים שלאחר תשעה באב. אכן רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". וביום שבעה עשר בתמוז בו הגיע זמנו להכנס לעול המצוות, הניח הילד תפילין בבית הכנסת ועלה לתורה, וכשסיים את התפילה יצא לבית אמו אך לא הגיע, משאית פגעה בו וקפחה את חייו.
למותר לציין את גודל הכאב של הקהילה כולה עקב מותו הטראגי, וצערה אם השכולה שכמעט השתגעה מגודל אסונה, מקרה זה החל לעורר אצלה שאלות על מדת הדין והצדק של מעלה , כיצד עוללו לה דבר שכזה למרות תשובתה הכנה, והקרבתה למען היהדות ומצוותיה
.וכששמע הרב שאני נמצא בניו-יורק, מיד פנה אלי בבקשה שאראה מה ניתן לעשות להרגיע את האשה, ולהחזיר את השקט לביתו וקהילתו. ולמרות שהשבתי לו שאיני יודע כיצד לעזור בענין זה , וחבל שהאם רק תתאכזב יותר עקב תקוות שווא בפגישתה עמי, שלח אותה הרב אלי.עתה ישבה היא מולי במבט כאוב וידיים פכורות בייאוש ובעצב, ולא פצתה פה וחכתה לשמוע מה יש בפי לומר לה.
עמדתי בתפילה לפני הבורא יתברך שיגלה את עיני למצא את פשר הענין ולהראות לעין כל "כי צדיק ה' וישר משפטו, וכל דרכיו אמת".ומשסיימתי, ישבתי למולה בעצימת עינים, ולאחר דקות מעטות של רכוז החלתי להזות בהקיץ, ובמעין חלום מצאתי את עצמי בירושלים ליד הכניסה המוכרת היום בשם שער שכם", צועד לאורך הרחוב הנקרא היום בשם רחוב הגיא. אבל היתה זו ירושלים בבנינה שגם אז הכניסה אליה היתה באותו מקום, ורחוב זה היה אחד הרחובות המרכזיים בה שחבר בין העיר החדשה שמעבר לחומה (בית זיתא) ומבצר אנטוניה שבצפון, לבין העיר התחתונה שבדרום, דרך מרגלות הצד המערבי של הר הבית (עמק עושי הגבינות). ועתה צעדתי לאורך רחוב זה כשמשני צידי בניני ירושלים היפים והמתנשאים לגובה רב.
היתה זו שעת אחר הצהרים מוקדמת, כשהרחוב היה שטוף שמש קיץ לוהטת, ואף אדם לא נראה בו פרט לחיל יהודי נמוך קומה הצועד כשקסדה לראשו וחרב ארוכה בידו, ואני בעקבותיו . החייל עמד ליד בית מרשים במיוחד שהיה מימין הרחוב (בערך מול רח' ויאה דולורוזה היום), שכל חזיתו היתה עשויה בקבוקי זכוכית ירוקה הדבוקים זה לזה, ויוצרים גדר מרהיבה לחצר שלפני הבנין. החיל פתח את דלת החצר ונכנס פנימה ואני בעקבותיו, ובמקום לפנות שמאלה למדרגות הכניסה לבנין, פנה ימינה וירד במדרגות אל המרתף שם הסתתרה אשה זקנה. החיל פרץ את דלת המרתף ופנה אל הזקנה בבקשה שתתן לו אוכל כי רעב הוא. הבנתי מיד שמדובר בתקופת המצור הרומאי על ירושלים. הזקנה שכמה חופני שעורים היו חבויים לה מתחת לקרקע פחדה שהחיל יגלה את מחבואה ויפקירנה לרעב, החלה בוכה וטוענת שגם היא רעבה ואין לה כלום כדי להשביעו, ומשהחל החיל לחטט בחפציה ולדשדש בקירות, פחדה שמא יגלה את מחבואה וכדי לסלקו אמרה לו, ראה לי אין מה לתת לך אבל אגלה לך שבבית המקדש יש בעזרת הקודש כדים מלאים תאנים של קודש, שם תוכל לאכול כאוות נפשך. מששמע החייל את דבריה הניח לה באמרו, אם שקר אמרת אחזור לכאן ואשסעך בחרבי. ומיד יצא לעבר בית המקדש ואני בעקבותיו. נכנסנונ להר-הבית מהכניסה הדרומית ופנינו לצד המזרחי ולפתע ראיתי למולי את בית המקדש בבנינו עומד במלא תפארתו, אך שמם. נכנסתי אחריו לעזרת הכהנים וראיתי שכהן אחד בלבד עמד בצד המזרחי של המזבח (בפינה הסמוכה לצפון) והתפלל. (
הבחנתי אפילו בבגדי הכהונה שעליו ונזכרתי שיש מחלוקת בין התנאים לגבי האבנט של הכהן ההדיוט אם הוא עשוי רק פשתן או אם רקום עליו פרח מחוטי צמר. ושהרמב"ם פסק שגם אבנטו של כהן רגיל עשויים שעטנז של רקמת צמר, והתבונננתי וראיתי שאבנטו של הכהן היה באמת עשוי פשתן לבן ופרח ורוד (כנראה צמר של תולעת שני רקום עליו בחזית שמעל טבורו, התבוננתי גם במגבעתו, ואם זכרוני לא מטעני היה זה קצר ככובע הגמדים, ולא ארוך ומלופף ככובע הכהן הגדול)
החייל לא התענין בכלום ופנה ישר לצדו הצפוני של העזרה שם עמדו שני כדי חרס בגובה מטר כל אחד מהם שהאות ת' היתה כתובה בדיו שחור עליהם, (להודיע שמדובר בפירות "תרומה" המותרות רק לכהנים לאכלם בטהרה) ופתח את מגופת אחד הכדים והוציא מלא כפו תאנים דבשיות ואכלם מקום ויצא משם לדרכו.
פתאום ראיתי את עצמי עומד בשעת בוקר מוקדמת על חומת ירושלים הצפונית (בערך מול רח' סאלח אדין בימינו) בין חיילים יהודים המגינים על החומה וגם החיל אוכל התרומה ביניהם , כשממול מעבר לחומה במרחק של כמה מאות מטרים עמדו הרומאים באלפיהם לרוחב החומה הצפונית כולה, באפס מעשה. לפתע זרק אחד הרומאים סולם חבלים שנתפס בקצה העליון של החומה ותוך דקות ספורות החלו עולים הרומאים אל החומה בהמוניהם כשהחיילים היהודים מנסים להפילם מהחומה החוצה. התפתחקרב מגע בראש החומה בו הפילו אלה את אלה מראש החומה החוצה,הבנתי שאני רואה את הרגע ההסטורי של יום שבעה עשר בתמוז המקורי וכיצד נפרצת החומה בידי האוייב הרומאי, לא עברו דקות מועטות וחיל רומאי נגש אל החיל היהודי אוכל התרומה ודחף אותו מראש החומה למרגלותיה החצוניות, החיל נפל על ראשו ונהרג מפגיעת שבר בקדקדו.
כל תיאור זה תוך כדי ראייתי ספרתי אותו לאשה, שכתבה את כל המקרה. לאחר כמה דקות חזרתי לעצמי ומצאתי את עצמי יושב מול האם הנבוכה.זכרתי את כל הספור, (כשעדיין בעת כתיבת שורות אלה, עומד הכל לנגד עיני) ואמרתי לה זכרי איך לבנך היתה שומת כתם לידה בראשו מעל לעצם העורף, ושומה נוספת בגבו מתחת לכתף השמאלית, שתי אלה הם סימני הפציעה מעת נפילתו מחומת ירושלים, (כי כל סימני וכתמי הלידה שיש לנו הם רשמים של פציעות שקרו לגוף הקודם שלנו. ומכיוון שהשתקפו גם באורה החופפת אותנו נרשמים הם בגופנו בהוולדות החוזרת. ומשאשרה את דברי, הסברתי להדעי, כי בנך הוא החיל היהודי, ואת היא האשה הזקנה שבמרתף ששלחה אותו לבעוט בקודש ולחללו באכילת "תרומה שישראל היתה אסורה עליו. ואפילו אם היה כהן היה אסור באכילתה כי היה טמא, והתרומה חייבת להאכל ע"י הכהנים בטהרה. ובגלל שאכל זאת נתחייב במות בידי שמים ולכן נהרג מעל חומת ירושלים. וכיון שנהרג בשבעה עשר בתמוז חזר לעולם כדי לתקן את מעשיו ג"כ בשבעה עשר בתמוז.
עתה נסגר המעגל, את שבת לתקן את מעשייך וחטאייך מתקופת המקדש, ואולי אפילו מגלגולים שלפני כן. בין יתר המעשים שהוצרכת לתקן, היה להביא את האדם שגרמת לקלקולו, ולחנכו בדרך התקון. ואכן כך עשית, הבאת את החיל ותקנת אותו ע"י שחונך בדרך הנכונה , ותקונו המושלם היה כאשר ביום היותו "איש" החייב במצוות בשלמות, הניח תפילין שהם קודש, ואמר עמהם "שמע ישראל " שהוא קבלת עול מלכות שמים מרצון . ועלה וקרא בתורה בקדושה , ומתוך צום ותפילה וקדושה,שב לעולמו הרוחני. ואת עוד חייך לפניך לתקן את אשר קלקלת בגלגול זהובגלגולים שקדמו, עד אשר תשוב נשמתך ליוצרה זכה וברה.__
