כרבים אחרים, הגיע אלי במייל בימים האחרונים קובץ של הספר "לנבוכי הדור", שכתב מרן הראי"ה בצעירותו (כנראה).
למי שלא יודע - ספר זה לא פורסם עד היום, אם כי היה ידוע שהוא קיים בכתב יד.
לעת עתה מה שהבנתי שלא יודעים מי הקליד אותו ומי פרסם אותו לרבים באינטרנט.
השמועות אומרות שזה קשור לארגון 'אור האורות', אם כי לא ברור לי הדבר כלל, יותר נראה לי שזה קשור למכון הרצי"ה, ואולי תלמיד טועה "גנב" את הקובץ ופרסמו ללא רשות ברבים.
אשמח לשמוע פרטים נוספים בעניין, וכן מעניין אותי אם יש בספר הזה חידושים שלא מוכרים משאר ספרי הראי"ה.
נשלח ב-23/5/2010 12:54
כתבו על כך בפורום אחר, ושם אף נתנו קישור להורדת הספר, וראו שם עוד פרטים מאת מי שהעלה את הקובץ, שביקשו ממנו לחדול מכך, והדבר ודאי נעשה ללא רשות ובמעין גניבה ("הדלפה"). לגוף העניין כתבתי שם אנכי הק', ואעתיק את הדברים לכאן:
_______
בניגוד לרושם שנוצר כאן אולי, 'מורה נבוכים החדש' של הרב קוק אינו חיבור שאיש לא שמע שמעו עד עתה. נכון, הוא טרם ראה אור, אך קיומו היה ידוע מאז פטירת הראי"ה, והוזכר לא פעם על ידי רבים מהעוסקים בתולדותיו (ראו 'חזון הגאולה' עמ' י"ד. הדברים נכתבו על ידי הרב יהושע הוטנר. גם הרב נריה הזכיר חיבור זה בכמה מקומות בספריו, וראו גם בספרו של צבי ירון, 'משנתו של הרב קוק' עמ' 22, ובספרו של יהושע בארי, 'אוהב ישראל בקדושה' ח"א עמ' 31, ועוד), ואף היתה תוכנית להוציאו לאור, שלא עברה לפסים מעשיים (ראו מאמרו של הרב גוטל על פרוטוקול האגודה להוצאת כתבי הראי"ה, ב'סיני' קכ"ו-קכ"ז. היקף הספר, במודעות האגודה, הוערך בכ-15 גליונות דפוס [X8]; ושגה אבינועם רוזנק, כשבפרק הרלוונטי בספרו על הראי"ה [עמ' 25] כתב שהדברים "לא הגיעו לכדי כתיבת ספר". יצויין כי השם היומרני הנ"ל ניתן על ידי האגודה הנ"ל, אך תמהני אם נותניו ידעו שישנם כבר ספרים בשם זה, שלא בהכרח נכתבו על ידי אישים ששוחרי תורת הראי"ה היו רוצים להיות מזוהים עמם... זוהי כנראה הסיבה ל'החלפת' השם לזה הנוכחי ).
יתר על כן, זה זמן שהרב שחר רחמני כותב דוקטורט תחת הכותרת "מורה נבוכים החדש לרב קוק: החיבור והשלכותיו על הזיקה שבין דת ומדע בהגות הראי"ה" (בהנחיית פרופ' דוב שוורץ, אוניברסיטת בר אילן).
מכל מקום, לגבי ההתנגדות לפרסום כתב-היד, יש לזכור כי הרצי"ה קוק התנגד גם לפרסום מחודש של כתבים הגותיים אחרים של הראי"ה מתקופת בויסק (גם הספר הנוכחי הוא מתקופה זו), דהיינו שלושת מאמריו שב'הפלס', וכפי שמעידים עורכי 'מאמרי הראי"ה' בהקדמתם. יש להניח שהנימוקים להתנגדות הנוכחית (לפי המסופר כאן) אינם שונים במידה רבה. מי שסבור שהדבר קשור לקיום כלשהו של גילויי רדיקליזם הגותי בכתב היד, צפוי ממילא להתאכזב - גילויים כאלה, במובן שמצפים לו חובבי הרדיקליזם, נדירים למדי בכתבי הראי"ה שלפני תקופת יפו ולונדון (אין פירוש הדבר שאין בחיבור זה חידושים למיניהם, הן במיקרו והן במאקרו. עכשיו כל אחד יכול לקרוא). כך שאין זה כמקרה 'שמונה קבצים'; ועדיין מדובר בהתנגדות אזוטריסטית באופיה, אשר רוב נימוקיה אינם בעלי משמעות מחוץ לחוג משמיעיהם.
נשלח ב-30/5/2010 20:51
ועתה הוספתי:
כמדומני שאחראי לכך [שהספר לא נדפס], ראשית כל, הראי"ה עצמו... הלא כן? בשנים הקרובות לכתיבת החיבור הנוכחי, הוא העדיף לפרסם את 'אדר היקר' על חותנו, שזה מובן כשלעצמו, וכן את 'עץ הדר' ו'שבת הארץ' ההלכתיים, אבל בתחום המחשבתי הוא לא בחר לפרסם את החיבור הנ"ל אלא את אוסף המאמרים של 'עקבי הצאן' (וכמובן גם שאר מאמרים, לפני ואחרי, אלא שאנו דנים כאן בחיבורים גדולים יותר). בשלבים מאוחרים יותר הוא העדיף, באופן מובן למדי, לפרסם את הגותו המאוחרת והמעודכנת יותר, אף כי פחות שיטתית בכתיבתה (בעיקר 'אורות', וכן המכתבים שב'אגרות הראי"ה' הראשון - ובענייני הנסתר 'ריש מילין', וכנושא ממוקד גם 'אורות התשובה' [ובהלכה את 'זבחי ראיה' ו'מצות ראיה'] - אך גם מסירת העבודה על שמונה קבצי 'אורות הקודש', ולפני כל אלה התוכנית שהופסקה - ושוב על ידי הראי"ה עצמו - להדפיס את קובץ ב', דהיינו 'ערפילי טוהר'). ובעצמו לא בחר להדפיס, או שמא: בחר לא להדפיס, את כתביו מתקופת חו"ל (למעט פרקים בודדים מ'עין אי"ה', וכדומה). למה לא הדפיסם בשעתם? אולי תעלומה, אולי לא. אך זו המציאות.
גם מאוחר יותר, לאחר פטירתו, כשסודרו כל כתביו על ידי האגודה להוצאת וכו', נכלל החיבור הנוכחי ביניהם בפרוגרמת ההוצאה, אבל לא נעשה עמו דבר, כמו שלא נעשה דבר עם רוב תוכניות אגודה זו (ראו מאמרו של הרב גוטל הנזכר). הרצי"ה כשלעצמו עסק זמן רב בהתקנת תשובות ואיגרות הראי"ה לדפוס (ו"הנזיר" - בהמשך עריכת והוצאת 'אורות הקודש'), ובענייני הגות לא הוציא אלא את 'אורות התורה', המהדורה המורחבת של 'אורות', ועוד מקצת מעין זה - ולא שום חיבור אחר העומד בפני עצמו (למעט שהוציא ע"י אנשי מוסד הרב קוק את 'באר אליהו' על חלק מביאור הגר"א לחו"מ) . לאור כל הנתונים הללו, ואחרים, אני כשלעצמי סבור שהתנגדות אידיאולוגית עקרונית להוצאה או פרסום מחדש של חלק מכתבי הראי"ה, בעיקר אלה מתקופת חו"ל, התגבשה באופן סופי רק בתקופת הפריחה של הרצי"ה כראש ישיבת מרכז הרב, ותחילת השתתפותיו של תלמידיו במלאכה; כלומר מאמצע שנות השישים וצפונה, לאחר הוצאת 'עולת ראיה' וכבר לפני הוצאת 'אורות הראיה'. ואכמ"ל בזה כי לא כאן המקום.
__________
לגבי זמן כתיבת החיבור הנוכחי, מה שעיקרו נכתב בתקופת בויסק, זה ברור מעצמו וגם מפורש בתיעודם של תלמידי הראי"ה (המפורט בהודעתי הקודמת). ככל הנראה הוא נכתב בשלהי תקופתו של הראי"ה שם (ראו להלן על ההתייחסות העקיפה לתוכנית אוגנדה, שנכתבה כנראה בעצם ימי הפולמוס וממילא יש לתארכה לסביבות תרס"ד. עיינו גם באזכור הציונות בפרק מ"ו ובפרק י"א).
אמנם כפי שהושמע עתה, יש סבורים שחלק מהחיבור נתווסף לאחר עליית הראי"ה לארץ. אם כנים הדברים, פרק לט1 הוא כנראה מהמאוחרים שבחיבור, ומסביבות תרס"ה-תרס"ו (לפי הרמיזות האקטואליות שבו), ואולי זוהי הסיבה להיותו מחוץ למניין (אם כי בשאר הפרקים שמחוץ למניין לא עלה בידי לזהות רמיזות אקטואליות, אולי מלבד יד1). ואמנם לא ראיתי בדברים עצמם ראיה ברורה לכך, אך אולי מהמקור שבכת"י יש ראיות ברורות לכך, ולרב רחמני ודאי יש מידע ברור יותר בעניין (הצפוי להתפרסם בעתיד הלא רחוק).
__________
והרי צרור הערות ראשוני על החיבור ותוכנו:
תכנים:
1.בכמה מקומות בחיבור יש התייחסות פולמוסית מפורשת לכמה מטענותיה הידועות של של ביקורת המקרא, האפיגרפית והארכיאולוגית: סוף פרק נ"ב, ראש פרק כ"ו, פרקים ל"ב-ל"ד, ועוד. זאת מלבד התייחסויות מפורשות פחות במקומות רבים בחיבור; עוד בפרק ה' יש התייחסות מפורשת במידה דומה ואף יותר כלפי תאוריית האבולוציה, ובפרק ו1 כלפי ביקורת התושב"ע(!). להתרשמותי, התמודדות זו עם הטענות המבוססות על המדע המודרני כלפי אושיות תורתנו, הריהי אחת משתי התימות המרכזיות שבחיבור (על התימה השניה, ראו בהערה הבאה). וכאמור הדברים מפורשים ונהירים, וכבר עמדו כאן על העובדה שאחד הדברים המייחדים את החיבור הנוכחי הוא בהירות התכנים שבו.
2.הדוקטורט-שלפני-סיום של הרב רחמני, כפי שמלמדת כותרתו, עוסק במשמעותו של של החיבור הנוכחי להבנת הזיקה בין מדע ותורה בהגותו של הראי"ה. יש להגביל, כמובן, שהכוונה להגות המוקדמת של הראי"ה, אבל אין ספק שאכן היחס החיובי לחכמות בולט בחיבור הנוכחי יותר מבכתבים אחרים של הראי"ה (זוהי התימה השניה שלו). אצטט למשל מאמצע פרק כ"ו: "למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ע"פ ישעיהו ו' י'): מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות לאבוקה אחת – [א] בריאות הגוף והנפש, [ב] כח מלא ליושר וצדק אנושי, [ג] רגש דתי חי וער ומפותח, [ד] רגש לאומי חזק ובריא, [ה] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת". על חמשת הכוחות הללו הוא מרחיב גם, בסדר אחר, בפרק כ"ד; ראו גם פרק י"ח, ועל החקלאות ומקצועות הטבע ראו בפרק ז'. יש לציין כי ההדגשה הצפויה של לימוד התורה מעל השאר, והיותה "מקצועו" של עם ישראל ותכליתו המיוחדת, באה בפרקים אחרים, בפרט לקראת סיום החיבור.
3.בהמשך פרק כ"ו הוא כותב על מחלוקת החסידים והמתנגדים, והדברים חופפים (בלשון שונה – ויותר בהירה ומפורשת) לדבריו הידועים במאמר "דרך התחיה", שפורסם בתרס"ו; ואפשר ששימשו להם כבסיס מסויים. גם פרקים אחרים בחיבור, אפשר ששימשו כבסיס לרעיונות שפותחו בהרחבה במאמרים שנכתבו מאוחר יותר בתקופת יפו (בעיקר אלה שב'עקבי הצאן', 'הניר' ו'התרבות הישראלית').
4.שלושה פרקים בחיבור – פרק ח', פרק י' ופרק י"ג – הריהם יוצאי דופן, הן מבחינת אורכם (5% ממספר הפרקים אך 15% מהיקף הספר) והן מבחינת תכניהם, העומדים בפני עצמם יותר משאר פרקי הספר: הראשון מהשלושה עוסק ביחס שבין היהדות לשאר הדתות המכונות מונותאיסטיות. השני הוא למעשה עיסוק נרחב בטעמי המצוות, כשעניין הצמחונות נלקח כדוגמא מרכזית (והדברים דומים לא מעט לקטעים ב'אפיקים בנגב' שמהם הפיק בשעתו הרב "הנזיר" את 'חזון הצמחונות והשלום'). השלישי הוא ביאור רחב וחדשני מאד – הפרק החדשני ביותר בספר לטעמי, לצד פרק יד1(העוסק בתפקידן של הדתות האחרות, ואפילו של העבודה הזרה, בתיקון העולם במהלך ההיסטוריה) – של האופן בו תוכל הסנהדרין, לכשתתחדש בלשכת הגזית, לחדש את ימי התושב"ע כקדם.
ככלל, שני הפרקים האחרונים משלושת הנזכרים, עושים רושם של מסות העומדות בפני עצמן, שאולי רק לאחר כתיבתן צורפו כפרקים לספר. ואוסיף כי פרק י"א, לטעמי, יכול לשמש למעשה כהקדמה לחיבור כולו.
אנקדוטות:
5.בראש פרק מ"ח מופיע הביטוי "ישראל עם הספר". הרצי"ה, כידוע, הביע התנגדות לביטוי זה, אמר שהוא הודבק לעם ישראל על ידי המוסלמים, והביטוי הנכון צריך להיות "עם התורה שבעל פה".
6.בסוף פרק ל"ז מדובר על התעוררות "חכמת יופי, לשירה ולזימרה, לציור ולחיטוב". והרי זה כלשון ההקדמה המפורסמת לשיר השירים, ושם הרצי"ה קוק כידוע החליף ל"ספרות, ציורה וחיטובה" במקום "הציור והחיטוב", והדברים עתיקים (כשלעצמי אני סבור ששם אין לראות זאת כ"צנזור", מאחר שבהמשך הפיסקה שם הראי"ה עצמו מדבר רק על על ספרות). במקרה הנוכחי הוא מתכוון לומר, למיטב הבנתי, שפריחתה של הפילוסופיה באתונה הקלאסית התרחשה במקביל לפריחה באמנות וכו'; ואמנם מבחינה היסטורית יש להעיר שתור הזהב האמנותי והמדיני של אתונה קדם בדור או שניים לתור הזהב הפילוסופי של אפלטון ואריסטו.
7.בפרק מ"א מדובר על חשיבותה של ההתעמלות הרוחנית לנפש, כפי שחשובה "ההתעמלות הגופית" לחילוף החומרים בגוף. זה מזכיר לי את הפלפול הארוך והפתטי של יהושע בארי (בספרו 'אוהב ישראל בקדושה'), בניסיון אפולוגטי להוכיח שאותה "התעמלות" ידועה שבאורות התחייה ל"ג, פירושה אימוני הגנה עצמית...
8.כשהזכיר הרב קלנר שיש בחיבור הנוכחי התייחסות לתוכנית אוגנדה, הוא התכוון כנראה לאמור בפרק מ"ד: "אף על פי שאי אפשר לנו לעכב כלל את הפעולה להתאזר בעֹז עַם בַּעַל ארץ נושבת ועֹז שלטון פנימי, בכל מקום שימצא לנו, כיון שאין ארץ ישראל עדיין מוכנת לנו - מכל מקום אנחנו צריכים להתקשר הרבה לאה"ק על ידי יסוד מרכז רוחני עליון....". על פניו הזיהוי מסתבר בהחלט (לפני ואחרי כן מוזכר פולמוס פנימי כללי בעם ישראל, בשאלת היעד המדיני-לאומי הרצוי). ואם כך, הרי לנו תמיכה מפורשת של הראי"ה ברעיון הבסיסי (ההרצליאני) של תוכנית אוגנדה!... (והשוו דברי הראי"ה העקיפים יותר במכתבו מאדר תרס"ה, איגרות הראי"ה ח"א עמ' ט"ז-י"ז – שגם המהדיר ציין אליה. כמדומני שזהו, אגב, המכתב שבעקבותיו פנו רבני ירושלים לראי"ה וביקשו ממנו שלא להתפלמס עוד עם בן יהודה, מאחר שלהכרתם זהו מקרה אבוד).
דברים יפים, ובשוליהם אעיר:
התואר 'עם הספר' בייחס לעם ישראל,מופיע כבר גם באגרות שנדפסו, ואין בכך כל חידוש.
ראה למשל בספר על ה'חורבה' שיצא לאחרונה, בה מובאת אגרת של הרב בה הוא מזכיר ביטוי זה בחיוב.
נשלח ב-3/6/2010 17:03
הספרים המומלצים לשבוע הספר | הרב קוק הסודי
מאת נריה גוטל
*-- one picture in article *
*-- displaying lines right to the picture *
הספר המוחמץ של השנה אינו בדיוק ספר. כלומר, הוא ודאי ספר, אך - לפחות לעת עתה כנראה שלא תמצאו אותו בשום חנות ספרים. גם הספר המומלץ אינו בדיוק ספר, אם כי גם עניינו שלו כולו ספרים.
במה דברים אמורים?
במאה ה-21 מתקבע יותר ויותר האינטרנט כחלק בלתי נפרד מחיינו, ולדבר זה השפעה משמעותית על עולם הספרים, אפילו על זה התורני שנחשב שמרן למדי. ספר שמתרוצץ בשבועות האחרונים באינטרנט, ורק באינטרנט, וללא כל פרסום ותהודה, הוא אולי מוחמץ השנה. מוקירי משנתו של הרב קוק כמהים לכל מלה, פיסקה ואמרה שנכתבה על ידו, והם די מתוסכלים. רבים הנמנים עם האסכולה הישיבתית ולא פחות מכך רבים שנמנים עם האסכולה האקדמית יודעים בבירור שלא מעט מכתביו קיימים, אך עודם חסויים. והנה, בשבועות האחרונים מתרוצץ באינטרנט ספר חדש הטוען להיות פענוח כתב יד של הרב קוק: "לנבוכי הדור". מי המו"ל? לא כתוב; היכן יצא לאור? לא נאמר; עבודה נעשתה - ועוד איך! ניתן להשיגו מודפס? לא, לפחות לעת עתה. מי עומד מאחורי הפרויקט? יש לי השערה, אך זו - לעת עתה - רק השערה.
מדובר בספר של יותר מ-240 עמודים, ערוך, מעומד, מוער, והכל רק באינטרנט. מישהו השקיע בדבר שעות רבות מאוד, עבודת נמלים מאומצת. הוא לא מעוניין שנדע מיהו, הוא משרת את ציבור הלומדים, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. נכון לעכשיו, למיטב ידיעתי, לא נעשה לספר שום פרסום והוא לא זכה לכל תהודה ומאחר שזו יצירה שאין ערוך לחשיבותה - ספר שלם ולא מוכר של הרב קוק - הרי זו ממש החמצה.
החיבור הנסתר (קרי, מוסתר) של הראי"ה קוק, "לנבוכי הדור", גרם לאחרונה מבוכה זוטא בחוגי תלמידיו-מוקיריו, כפי הנראה משום שהרב מביע בו רעיונות מקוריים, ושמא חריגים, בצורה יותר ברורה מבחיבורים אחרים שלו – בחיבור מתבטא הרב בצורה מאוד חיובית כלפי המדע, ולא מעט סובלנית כלפי דתות אחרות. הספר כפי הנראה נערך מתוך כתב יד על ידי הרב שחר רחמני, ועתיד לראות אור בדפוס, וייתכן שעיכוב העניין הביא להפצתו באינטרנט, דווקא כדי להכריח את המתנגדים להדפסתו לרכך את התנגדותם.
אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.
קצת מפחיד לכתוב על הראי"ה, מפני שמחד הוא באמת הוגה רב רבדי ושלל מימדי, ומאידך תלמידיו-מוקיריו רבים מספור וכמובן נהנים "לתקן טעיותיהם" של הכותבים עליו, אבל אם יותר לי (בכל זאת, כתבתי איאילו מאמרים על הגותו) הייתי אומר שתורתו של הרב מעזה, חופשייה ומתקדמת הרבה יותר מאשר תלמידיו אמיצים מספיק כדי להודות, ודאי ליישם, וזאת כי הרב היה בראש ובראשונה מיסטיקן, לפני שהיה איש הלכה, אפילו לפני שהיה מקובל. מתוך כתיבתו של הרב קוק עולה דמותו של מיסטיקן-רומנטיקן יהודי, איזה בלייק או אמרסון או שליירמאכר, ששאיפתו מעלה אל הרוח המוחלט מלאה פאתוס וליריקה ואהבה, והוא אמנם מביע אותה בשפה פילוסופית-יהודית-קבלית אבל תחתיה אפשר לחוש בקלות את רוחו הגדולה מכל שיטה, מכל שפה, מכל מסורת, והשואפת אל ההתמזגות הרוטטת, האנרכית, עם האלוהות החיה, הנון-דואליסטית, הטובה. ומכל העושר הזה לקחו "ממשיכי דרכו" כמעט אך ורק את הלהט הלאומני הרומנטיציסטי. באסה.
דמונים בעת החדשה
אבל לא על רעיונותיו של הראי"ה ברצוני לכתוב, ואף לא על ספרו שנתגלה, שכן את רובו טרם קראתי. (סיכום של הספר מאת הרב איתם הנקין ניתן למצוא כאן וראו גם כאן מכתב לרב יובל שרלו ותשובתו בעניין הספר וקרבת חלק מרעיונותיו לאלו שלו.) כאן אכתוב על ההתמודדות עם גילוי הספר בקרב תלמידיו. ולשם כך נפנה תחילה לחיבור אחר, של תלמיד ומורה של כתביו של הרב, הרב יוסף קלנר.
הרב קלנר נחשב למומחה לכתבי הרב קוק, והוא ידע על אותו חיבור עוד לפני פרסומו. קלנר הוא בהשקפתו מהממלכתים (במלעיל), וגם מתנגד חריף ללימודים אקדמאים, ועל כך בעצם חיבורו שאני רוצה לדון. החיבור נקרא דמונים, אקדמיות ויהדות בעת החדשה או מִגרֶסֶת הזהות הישראלית (הוא כולו כאן) וקלנר מנסה בו לקעקע את תקפותו של מחקר מדעי הרוח. בצורה מעניינת, הוא מנסה לעשות זאת בעזרת כלים שפותחו במדעי הרוח, במקרה זה על פי ניתוח בסגנון (אבל לא ממש) ההיסטוריה של הרעיונות, שכן קלנר מתחקה אחרי שורשי מדעי הרוח ומוצא אותם ברפורמציה.
אכן, על פי קלנר היה זה לותר ששם את הדגש על כתבי הקודש (sola ura), ודרש מגע ישיר בין ההמונים לאלו, דבר ש"נתן לגיטימציה לחשיבה עצמאית, מה שנתן אומץ דתי לרנסנס המחשבתי ולהתפתחות המדע", דבר שעל פי קלנר הוביל, אחרי שכיחת האלוהות, לניתוח מדעי של אותם כתבי קודש, דבר שהוביל לפירוקם לגורמים ולהבנתם כתוצרי אנוש, מש"ל. כשלעצמו המהלך כאן מעניין גם אם פשטני, אלא שבחיבור הוא מלווה בטיעונים פסיכולוגיסטים ומני אד-הומינם מגוחכים עד שערוריתיים. הנה כמה ציטוטים נבחרים:
<*>
נפשיותו והגותו של שפינוזה כמדעי הרוח בכלל הם תוצרים של התהליכים ההיסטוריים העומדים ביסודם. מהותה של יצירתם ה"מדעית" אינה אלא ביטוי של דחפים פסיכולוגיים מעַוותים, אך עם זאת הרי משמעויות אדירות בעיצוב המציאות ההיסטוריה החברה והתרבות.
עין בוחנת תחוש שהמסגרת התרבותית החיה ויונקת מחוג "מדעי-הרוח" ומדעי החברה הלא-מדויקים, הרצינות המוזרה, וההסתמכות מתוך יראת כבוד על מסקנות ה"מחקרים" עטויי ההילה ה"מדעית" שלהם, הם ענין הרבה יותר "דתי" מאשר "מדעי", כמין פולחן מאמינים החיים באתוס שיצרו לעצמם.
היסוד הנפשי המניע את המדע, היוצר את הענין הרב בו עוד לפני ההצלחה הרוחנית והטכנית שלו, הוא הרצון למחאה כנגד מה שנעשה לרוח האדם במשך אלף וחמש-מאות שנות הדיכוי הדתי. הרצון לשחרור מדיכוי הרוח, הצורך לחשוב, להרגיש, שאלה צצו בנפש האדם יחד עם הרגשת הדחיה מן הדתיות.
ומה עם היהדות?
<*>
לאורך דורות של מאות ויותר שנים, בהם דוכא, נרצח, נאנס, בוזה, הושפל, נירמס ישראל עד עפר, נוצרה, בנפש הקולקטיבית של החברה היהודית, תופעה המקבילה לתופעה הידועה במצבים קשים מאד בפסיכולוגית הפרט – כ"הזדהות עם התוקפן". תופעה המאפיינת את החברה היהודית שהיה לה מגע עם אירופה ורוחה עד עצם היום הזה.
כך נוצרה הטרגדיה של החילוניות-המשכלת, זו שזוהתה למעלה כפסיכוזת ה"הזדהות עם התוקפן". פסיכופתיות קולקטיבית תוצאת הצורך הנפשי לבקשת ההינצלות מהמועקה היהודית. התנועה הזו הזדהתה עם תרבות התוקפן הנוצרי, אימצה לעצמה את תבניות המחשבה, הביקורת, האסתטיקה, והמוסר שהם כולם השתלשלות המהלכים ההיסטוריים התוך-נוצריים – הקתוליות והתנגשותה עם הפרוטסטנטיות ותוצאותיה האנטי-דתיות. חולשת-נפש זו יצרה את "ברלין של היהודים". זוהי החולניות החלונית של "ההשכלה".
כך התגבשה מציאות סוריאליסטית של התלכדות זרמים פסיכיים נוצריים ופסיכוטיות יהודית לכלל ההנעה הפנימית של יהדות גוססת הנוברת אובססיבית ברוח חולנית שחופה אחר זהותה הדתית-יהודית באמצעות עסוק אקדמי ביהדות. בזאת מוצא "היהודי החדש", "הנאור", את "הרוח", "האור", "הקדמה", "הנכון", "העתיד". הכל מתמקד בבילדונגיות היהודית הזאת.
אין כוונתי לומר שהדמויות הפועלות במחזה הזה הם "אנשים רעים", אך חיים הם במציאות פתטית אומללה. רואים הם את עצמם כ"מתקדמים", כ"גיבורים", כ"מושיעים", כ"פותרי-בעיה" כ"מתמודדים", אך "כל הסיפור" הוא שהם נדבקו ב"שפעת העופות הרוחנית" הזאת, של הדמון הנוצרי.
טוב, הבנתם את העניין. מדובר אם כן בניסיון גמלוני להתמודדות עם מדעי הרוח בכלל ועם ביקורת המקרא בפרט, שאינו אלא פסילתם כ"פסיכוזה", ובדרך גם פסילת החילונים כפסיכים. המסה עמוסה בניתוחי נפשותיהם של לא פחות מכל העולם המערבי, וכל זאת ביומרה לידענות ורוחב אופקים שמרשימה אולי תלמידי ישיבות שפוערים פה אל מול מילים כמו "פוסטמודרניזם", אבל שכל אדם משכיל מינימלית מבין שמחביאה בוּרוּת מביכה (לבד מעצם המהלך הרעיוני הפשטני משעשעת במיוחד הטענה שהאקדמיה מראשיתה היתה מוסד חילוני (עמ' כ"ב), כאשר בדיקה קצרה בויקיפדיה היתה יכולה להשלים את השכלתו של הרב בעניין).
סתירות בכתבי הרב
ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.
ומה מוזר בכל הטיעונים הללו? שהם משתמשים באותן שיטות נפסדות, אף נוצריות ר"ל, של מחקר מדעי הרוח האקדמי! הרי מה אומר כאן הרב קלנר אם לא שהרב שינה את דעתו בשאלות חשובות כמו היחס לדתות אחרות ולמדע בעקבות חלוף הזמן, מאורעות שעבר (מלחמת העולם הראשונה), והגעתו לישראל? מה הוא אומר אם לא שסביר שתורתו המאוחרת של הרב מגובשת יותר מזו המוקדמת? לכל אדם משכיל דברים אלו ברורים, אבל הרי לשיטטו של קלנר אסור לנו להיות משכילים, שהרי על פי ההגיון המובע בתגובתו כאן נוכל לחשוב שאולי גם בין חיבוריו של הרמב"ם יש להבחין בין מוקדם ובוסרי (משנה תורה) ובין מאוחר ובשל (מורה נבוכים), שאולי אמוראי בבל פסקו שונה, ונחות, מאמוראי ארץ ישראל (שנהנו מ'עוצמת גילויים והופעות נוראות של רוח ה"), ושאולי מאורעות היסטוריים משפיעים לא רק על מחשבתו של הראי"ה, אלא גם על זו של רבי עקיבא או רבן יוחנן בן זכאי.
לא זאת אף זאת: אם הראי"ה יכול ללמוד תורה ממאורע כמו מלחמת העולם הראשונה, ולתקן את כתיבתו (ושמא את פסיקתו?), אולי גם אנחנו יכולים ללמוד ממאורע היסטורי (לדוגמא: עליית התנועה הפמיניסטית? קבלתם של הומוסקסואלים בחברה? האינתיפאדה?) ולהבין שיש להדגיש דברים אחרים, אולי אף לשנות דברים קדומים?
בקיצור, הרב קלנר, בניסיונו למסמס את חשיבותו של "לנבוכי הדור", מזמין אל נפשותיהם של תלמידיו רעיונות שיכולים להביא אותם בסופו של דבר לחשוב שיש מוקדם ומאוחר לא רק בראי"ה, אלא גם חלילה בתורה, ו/או שבעקבות שינויים במציאות ניתן לשנות את מרכז הכובד של עיסוקנו ההלכתי.
ושימו לב, לא רק הוא: הרב אבינר, בבלוג שלו באתר "מעלה", מוסר ש "ראיתי שזה של הרב קוק, מהתקופה שלו שהוא היה בחוץ-לארץ. זה ניכר [...] כי אז הוא כתב ארוך מאוד [... ובא"י] הגיע להתעמצות ולהתעלות והיה כותב בתמצית עצומה", כלומר יש משהו באוירא דארעא שגרם לרב לכתוב אחרת, מתוך התעלות. גם הרב ברוך אפרתי כותב תחילה ש"הספר נכתב בצעירותו של הרב (זו אמנם עובדה שלו היתה לבדה לא היה בה דבר על מרכזיות הספר, שכן 'עין איה' גם הוא נכתב בצעירותו)" אבל מאוחר יותר מודה ש"מה שנכתב מאוחר יותר, הוא מבוסס יותר ומעובד יותר בנפש הכותב".
אז מה, האם ניתן לנתח רציונלית את כתביו, וכתיבתו, של הרב קוק, להבין שיש סיבות היסטוריות מסויימות לאיך שכתב ומה, ולכן לא להתחשב בדברים שאמר בחיבור מסויים – או האם כל שימוש בחשיבה אנליטית והגיון בריא בבואנו לבדוק טקסט קדוש אינו אלא סימפטום של שפעת העופות הרוחנית ותוצאה של פסיכוזה נוצרית? ועוד: האם בנוגע לסתירות שנתגלעו בכתיבתו הנוכחית של הרב קלנר ביחס לכתיבתו הקודמת נעלה גבות בתמיהה ונחליט שאין אנו במדרגה רוחנית גבוהה מספיק כדי להיות כשירים להבין את עומק הדברים, או שנוכל להשתמש בשכל ישר ולשער שיש מצב שהבנאדם הוא קשקשן מניפולטיבי?
ואולי אירוני הוא שחיבורו הנ"ל של קלנר מנסה לפעול למען אותה תכלית ממש אשר למענה פועל חיבורו של הראי"ה: שניהם מכוונים להוראת נבוכי הדור וחילוצם מתוך הבעיות שממצאי המחקר המודרני מכניסים אותם לתוכן. אולם בעוד הראי"ה בחיבורו מעלה את החשיבה המדעית על נס ("למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו [ישעיהו ו', י']: מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות [...] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת" – פרק כ"ו) מנסה הרב קלנר לקעקע אותה כהזייה פסיכוטית, שהיהודים המעורבים בה חולים. וזה כשלעצמו משל נאה להבדל התהומי שבין דרכו של הראי"ה לבין דרכי תלמידיו הנוכחיים.
זוכרים את שיתוף הפעולה הנהדר שהיה פעם בין הדת למדע? קראו לזה אלכימיה, והתוצאות היו מרשימות ביותר. אולי בגלל שזה לא באמת היה שיתוף פעולה, אלא יותר הכפפת המדע להגיון המיתי-דתי. מי שחושב שראוי לה לפילוסופיה לחזור ולהיות שפחתה של הדת ישאר בסופו של דבר עם לא יותר מאשר מבחנות מלאות פיח. הציור הוא של Michael Maiers Tripus Aureus, שפורסם ב-1622 על ידי Theodore de Bry.
נספח: יש ניאו-אורתודוקסים בקהל?
כי לרב קלנר יש חשבון מיוחד איתכם:
<*>
ל"חגיגה" הכללית מצטרפת שלא-מדעת קהילה אומללה נוספת – הניאו-אורתודוכסיה. גם היא – יסודה הנבערות. […] מפליא לחוש את האנכרוניזם המוזר, כשאותן תופעות פרוורטיות המוכרות מתקופת ההשכלה אצל ראשוני המשכילים היהודיים ביחסם אל התרבות הכללית, מופיעות כאן (באיחור של קרוב למאתיים שנה) ביחס החברה הדתית הזו, אל התרבות החילונית. גם כאן המניע הוא דימוי עצמי נמוך, ביחס לתרבות שבחוץ. ועל כן נסרך מחנה זה אחרי החילוניות ומחפש למצוא שם את "הרוח והאור", את הערכים והנורמות.
ובאוניברסיטה הדתית, היחידה בישראל, לא יקשה לבעל טביעת-עין לחוש שרגש-הנחיתות הזה, המקנן במחנה הדתי בכללו, הוא הנקודה המרכזית והמיוחדת הרודה בכל אופי הרוח. אין שום תודעה עצמית. כל הזהות של התרבות הדתית היא האקדמית, על פי הנורמות שהחילוניות היותר גסה ופרוורטית אימצה לה. הצורך "ללכת עם (כפה ודת) ולהרגיש בלי" הוא הענין הבלעדי שבו מושקע מאמץ ושכלפיו מורגשת אחריות בכל עסקי-הרוח שם.
באופן מוצהר, פועלים שם חוגים העוסקים בדה-קונסטרוקציה, ובניאו-אורתודוקסיה, ובעצות, תאגידים והתארגנויות שמטרתם היא נטרול האימפקט הגדול שיש לרבנים, ואנשי אמונה ותורה על הנוער בפרט והחברה בכלל. תחת כותרות שעניינם – 'להחזיר את הכל אל ה"שפיות, והאיזון המדעי", יושמעו כל הכיוונים האנטי-אמוניים, ואנטי-תורניים, אנטי-מסורתיים, ואנטי-דתיים, וכל זה במסגרת – "הדת" של "האוניברסיטה הדתית"… והנבערות הבסיסית הנזכרת מאפשרת, שלא להבחין ולא לדעת עד כמה כבר הרחיקו מגבול היהדות, בהזדהותם הפנימית לא רק עם ערכים חילוניים כי אם עם ערכים נוצריים.
לאמור: לא מספיק לשמור מצוות, צריך גם לחשוב כמו קלנר. אחרת לא תדע כמה בעצם הרחקת מגבול היהדות.
נשלח ב-6/6/2010 18:21
החלוקה בין כתבים מאוחרים לכתבים מקודמים אצל הרב קוק, תמיד היתה קיימת בחוגי 'מרכז הרב. כשלמאוחרים יותר ניתנה זכות בכורה בהדפסה, (כפי שכבר העיר איתם הנקין) בלימוד ובחשיבות שיוחסה להם. נראה שהסיבוך המחשבתי בחוגי 'מרכז הרב' השמרנים יותר, שהרב קלנר נמנה עליהם, נוצר עקב פרסום רוב (ככל) תורתו המאוחרת של הרב קוק. הסתמכותו של הרב טאו, מנהיג הזרם השמרני-רדיקלי, על 'עין איה' וכתבים מסוג זה, כחידושים מפליגים בתורת הרב קוק, שומטת את היסוד שעליו מסתמך הרב קלנר. נו, אז מה עכשו הסיבה להתנגד? אה, חוסר העריכה. עריכת הכתבים של הרב קוק, נעשתה ע"י בנו, הרצי"ה קוק (בתוספת של 'אורות הקודש' שנערכה ע"י הרב דוד כהן - 'הנזיר'). הספרים האחרונים שהוציא, נערכו בעזרת כמה מתלמידיו. עריכה מהודקת הרבה פחות, מבחינה מקצועית. עובדה זו בנוסף למספר הרב של הידיים שנשלחו לעזבונו של הרב קוק, גרמו לקיפאון כמעט מוחלט בהוצאת כתבי הרב קוק. העובדה כי הרב שחר רחמני, בוגר 'מרכז הרב' נאלץ להוציא את ספרו בחסות אוניברסיטה, ולא במקום הטבעי ביותר להוצאת כתבי הרב קוק, מוכיחה זאת יותר מכל.
נראה שיש להרחיב גם ביחס לנקודה הכלכלית, אך שולית ביחס לעניין הנדון.
נשלח ב-6/6/2010 20:29
הנקודה הכלכלית מדוברת מעט יותר בתוספת שפורסמה לסקירה הנ"ל:
לפני כשבועיים, בסוף סיוון, עלה מן הדפוס ספר חדש של מכון הרצי"ה, 'פנקסי הראי"ה' חלק ב', המכיל שני חלקים: השני הוא פנקס רשימות ופיסקאות מתקופת ירושלים (תרפ"א-תרפ"ג), והראשון הינו החיבור אותו כבר הספקנו להכיר מאז דלף לאינטרנט לפני כחודשיים: חלק מתלמידיו של הראי"ה כינוהו בשם היומרני 'מורה נבוכים החדש', באותו קובץ שדלף הוא קרוי 'לנבוכי הדור', ואילו בספר החדש הוא מוגדר באופן סתמי, "פנקס מתקופת בויסק" (מעתה תיווצר כמובן בעיה בדרך ההתייחסות לחיבור; ובכל אופן, כיוון שהשאלה נפתחה, אני כשלעצמי סבור שהשם "לנבוכי התקופה" עדיף על "לנבוכי הדור", בשל האופי הטעון והקונקרטי מדי של המושג "הדור"). בהקדמה מציינים העורכים שמתוכן החיבור נראה שהוא נכתב במגמה "לקרב תועים לאורחא דמהימנותא", ובהתאם לדבריו החשובים במכתב לאדר"ת (שפורסם ב'גנזי ראי"ה' חוברת ג', ואשר כדוגמתם הוא גם כותב בחיבור עצמו, פרק ג'): "שמתי אל לב לראות מה יעשה ישראל ע"ד סערת הדעות הרעות, ההולכות המתרחבות... שבכל דור ודור שרבו דברי שטנה על תורת השי"ת ויסודי האמונה, נמצאו גדולי ישראל שיצאו בפרץ בדברי שכל והשיבו חרפת מחרפים אל חיקם... ע"כ דעתי העני' כי ראוי להשתדל להרחבי ספרים כתובים ע"ד כללי שמירת התורה והמצוה ברוח דעת ותבונה, וראוי להשתמש בכל דבר הממשיך את הלב לפי הזמן... כן עשה הרמב"ם בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם משמרת לתורת השי"ת, אע"פ שבהמשך הזמן בטל כל יסוד הפילוסופיא היונית, ודבר אלקינו יקום לעולם, מ"מ בזמנו הרבה נפשות הציל" העורכים מוסיפים כי "בהתאם לכך יש להבין את פרקי הקובץ לעומקם, כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וגו'". אולם כנראה שהם לא היו כה משוכנעים בישרותה של הדרך, שכן לאחר תיאורו של הפנקס מתקופת ירושלים, ומאמר נוסף מתקופת בויסק שצורף לספר, הם מוסיפים כי "במספר מקומות הדברים שבכת"י טעונים הסבר רחב מכבשונו של עולם, והם יודפסו בע"ה כשיושלם ביאורם". לא נאמר במפורש שהכוונה דווקא לחלק הראשון של הספר, כלומר לחיבור שבו אנו עוסקים, אך הדעת נותנת שהכוונה בעיקר אליו, וכפי שנרחיב מייד. באופן כללי, אין ספק שהקובץ שדלף והספר שלפנינו הריהם שתי עבודות שנעשו בנפרד ובאופן בלתי תלוי: יש לעיתים הבדלים בפענוח מילים או באופן תיקונן, לרוב אין חפיפה בין תכני ההערות, וישנם גם הבדלי פיסוק וחלוקת משפטים, ועוד. כמו כן, בגרסת הקובץ נפתחו כמעט כל ראשי התיבות (כפי שנעשה ב'שמונה קבצים' והבאים אחריו), ובגרסת הספר על פי רוב לא נעשה כך. הבדל משמעותי אחד, לטובת הספר הנדפס, הוא חלוקת הפיסקאות העקבית והמפורטת שנעשתה בו – בניגוד לקובץ שדלף, שעריכתו לא הושלמה, ולפיכך יש בו לעיתים עמודים שלמים של גושי טקסט ללא כל קיטוע. הבדל בולט אחר, הוא שבשונה מכל ספר אחר של הראי"ה שנדפס אי פעם (במהדורה ראשונה מכת"י), בספר שלפנינו יש לא מעט הערות, הסברים וביאורים על הגליון ממש (ראו למשל ההערה הארוכה בעמ' צ"ב, כ-15 שורות!) – דבר המדגיש את היחס הבעייתי שהקנו עורכי הספר כלפי החיבור, עד כדי שסברו שלא תמיד אפשר לתת לדברים לעמוד לבדם.
עתה להשוואת התוכן: כאמור, כפי שהצהירו אנשי מכון הרצי"ה, הם בחרו להשמיט תכנים "במספר מקומות", ולטענתם הם מתכננים לפרסמם בעתיד בתוספת ביאור. אכן, כפי שיוצג להלן, הספר הנדפס עבר מסכת צנזור חסרת תקדים בהיקפה, שתי וערב, כשהיקף התוכן המושמט מגיע לעשרות (!) עמודים בקירוב. לא פעם הושמטו פרקים שלמים, דבר שהביא לשינוי המספור של סדר הפרקים; לעיתים הושמטו פיסקאות מסויימות מתוך פרק; ולעיתים נדירות יותר הושמטו משפטים קצרים באמצע פיסקה (דבר המציב באור בעייתי את הטענה האמורה בדבר הפרסום העתידי, שכן שני סוגי-ההשמטות האחרונים אינם מאפשרים זאת). את מגמות ההשמטה לא קשה לנחש: הלא אין זו פעם ראשונה שמכון הרצי"ה מתנהל בצורה שכזו, ומפורסם הוא מקרהו של 'פנקס י"ג', שיצא על ידי המכון בתשס"ד בהשמטת כמה פיסקאות שנחשבו כנראה לרדיקליות (ואשר הושלמו בתשס"ו במהדורת 'קבצים מכתב יד קדשו'). במקרה הנוכחי, חלק ניכר מן ההשמטות כולל את רוב-ככל המקומות בהם עסק הראי"ה במקומן ותפקידן של הדתות האחרות, ואף האליליות, בעולם; חלק אחר של ההשמטות כולל דעות בעלות אופי רדיקלי לכאורה, ועלולות אפוא להיות מנוצלות לרעה, אם לימין ואם לשמאל; במקרים אחדים הושמטו דברים כנראה מפני שאינם נחשבים כיום למקובלים בחוג המצומצם של עורכי הספר; ובמקומות מעטים ההשמטה נראית תמוהה וחסרת פשר. להלן אציג את ההשמטות לפי קטגוריות טכניות, כאשר לגבי חלקן אעיר הערות נצרכות כאלה ואחרות. לשם הנוחות, אכנה את הנוסח הנדפס כ"פנקס" ואת הנוסח הדיגיטלי כ"קובץ"; וכשאנקוט מספר פרק בסתם, כוונתי תהא למספר שבקובץ (שכן כאמור, השמטת פרקים הביאה להיעדר חפיפה בין מספור הפרקים בשני הנוסחים)
א. פרקים שהושמטו: 1. פרק י"ג, העוסק באופן שבו תיוסד מחדש הסנהדרין בלשכת הגזית ובהשלכת הדבר על התורה שבעל פה. 2. פרק י"ד1, העוסק במקומן של הדתות בעולם ויחסה של היהדות כלפיהן. את שני הפרקים הללו כבר הזכרתי (בטור הראשון שפרסמתי בנושא) כחדשניים ביותר בספר. 3. פרק י"ח, המדבר בגנות הצמצום בלימוד הלכות בלבד ומיעוט העיסוק בדעות ובחכמות: "סבה גדולה להתפקרות היא מניעת ההכנה להציץ בחוג יותר רחב מחוג למוד גמרא והלכות. כי לפי הנהוג היה מורגל לחשוב שאין שום חכמה בעולם יותר עליונה וחשובה מלימוד ההלכות...". ואני תמה, הלא זוהי הביקורת של עולם הישיבות הדתי-לאומי על הישיבות החרדיות, שאינן עוסקות בלימוד אמונות ודעות? 4. פרק ל', המדבר על השתלשלות הדתות ועל יסודות חיוביים בהן. 5. פרק ל"ט1, בו נאמר כי כל ההתקוממויות שבאו על יסודות האמונה, כולן לטובה וכדי לצרף הסיגים; וכן נמצא בו דיבור נרחב נוסף על מקום הדתות האחרות בעולם, כולל האליליות, וישנה רמיזה מפורשת המקנה מידה חיובית בדיעבד לפעולת יש"ו בעולם (עמ' קס"ג בקובץ: "ואם לאדם שכל כך חפץ להועיל לאנשים רבים, ועלתה בידו בכמה ענינים, מיחסים לו שם של אלהות, אי אפשר כלל שיהיה מתקבל בציור אחר [=כלומר, על ידי אופן אחר במציאות] אור כל כך מאיר בלב עמים, שהם מצד עצמם מוכשרים לאלילות, ודוקא באופן כזה מושפע עליהם הטוב המוסרי. ולכשיתרוממו ביותר ויכירו כמה נשגב ונעלה הוא כבוד אלהים מליחסו לאדם, אפילו יהיה חמדת אהבת הטוב בתכלית [=ואינו כך בהכרח], אז יהיו הציורים הקנויים שלהם מצדם הטוב עומדים על כנם, והדעות יתרוממו כלפי השכלת דעת ד', ויהיו מעלין בקודש ולא מורידין". על אף הסנצסיוניות שבה עשויים הדברים להיקרא, למעשה הם אינם אלא הרחבה של דברי הרמב"ם הידועים על כך שאפילו לנצרות היתה פעולה חיובית בעולם, בכך שהפיצה את האמונה בא-ל אחד, והורדתם למישור האישי). 6. פרק מ"ה, העוסק בדרכים בהן יש להחזיר למוטב את צעירי הדור שהתקלקלו – וכאן ייתכן שההשמטה, או לפחות חלק ממנה, נבעה מסיבה עניינית (בשל מגבלות המקום, אסתפק בהפניית הקורא להשוות זאת עם האמור באותו עניין בפרק מ"ג). 7. פרק נ"ב, העוסק בעניינים רוחניים שבהם השלילה מביאה לעולם תיקון יותר מאשר החיוב (כדברי הרמב"ם על השגת ה', האפשרית רק על דרך השלילה), ונושאים נוספים, ובסופם התייחסות למעשה בראשית מול "המחקרים הנסיוניים".
ב. פיסקאות שהושמטו: 1. בפרק ו1 הושמט רוב תוכן הפרק, למעט שתי הפיסקאות הראשונות. הדבר תמוה, מאחר שהרעיון העיקרי שבפרק – קבלת האומה כיסוד התורה – נשנה על ידי הראי"ה ב'אדר היקר' פרק ד' (ואכמ"ל). 2. בפרק ח' הושמטו כמה עמודים באמצע הפרק (השוו עמ' מ' בפנקס מול עמ' ל"א-ל"ג בקובץ), בעניין מקומן של הדתות האחרות והעבודה הזרה בעולם, ורק השאירו שורה אחת מתוך אחת הפיסקאות. 3. בפרק י' הושמט הדיון בביטול הקרבנות לעתיד לבוא (השוו עמ' נ"ג בפנקס מול עמ' מ"ו בקובץ). ושוב הדבר תמוה, מאחר שדיון זה נדפס גם ב'אפיקים בנגב' בשנת תרס"ב, ומשם נלקח ל'חזון הצמחונות והשלום' (ואולי, שמא, השמטה זו כמו חברתה שבפרק ו1, נעשתה דווקא מפני שהדברים בעיקרם כבר פורסמו?). 4. בפרק י"ד (עמ' ס"ה בפנקס, עמ' ס"ט בקובץ) הושמטה פיסקה המדברת באופן ניטרלי על כך שכדי להתאים לרוח הזמן כבר נמצאו פתחי היתר להעברת הזקן בסם ובמספרים וכיו"ב. אילולי ידענו מי העוסקים במלאכה, היינו עשויים לסבור שהמשמיטים זאת הריהם צאצאיהם של קנאי ירושלים, שהתנגדו לבחורי ישיבת חברון ומרכז הרב והופעתם המגולחת! 5. בפרק ט"ז (עמ' ע"א בפנקס, עמ' פ"א בספר) הושמטו שתי פיסקאות, הדנות בשלוש מטרות החורזות בכלל התורה והמצוות (שמירת הצביון הלאומי למטרת עומק היושר שבזה, עילוי ההטבה האנושית הכוללת, והיחס של הפרטים האנושיים אל הכלל העומד להתענג על חסד עליון). לא ברור מדוע דווקא התוכן הזה נתפס על ידי העורכים, לפי גישתם, כדרוש השמטה יותר מאחרים. 6. בפרק כ"ט (עמ' ק"י בפנקס, עמ' קכ"ד בקובץ) הושמט השליש האחרון של הפרק, בו דובר על המציאות המנוולת של הכפירה, ונאמר כי דווקא מי שהוא גדול בדעת באמת, יכיר את קדושת האמונה דווקא כשיחקור דרישה חופשית ללא הגבלות.
ג. השמטות מורכבות: 1. בפרק ל"ח (עמ' קל"ב בפנקס, עמ' קנ"ו בקובץ) נעשו השמטות מילים בתוך פיסקה, כשהראי"ה מדבר על אנשים ה"רואים את הציורים הנמצאים אצל רוב היראים, והנם שפלים ומטושטשים" – שלוש מילים אחרונות אלה נמחקו. וכך מייד בהמשך, "אורח החיים היוצא מתמציתם הוא חושך ואפל ומלא שגיאות וחלישות כוח" – הושמטו המילים "מלא חושך ואפל". המשותף להן הוא הביקורת על הווייתם השגרתית של יהודי הדור. על פניו לא זיהיתי מקרים נוספים של השמטת מילים באמצע משפט, אך השוואה מדוקדקת יותר עשויה להעלות עוד כאלה. 2. בפרק מ"ו (עמ' קנ"ב בפנקס, עמ' קפ"ח-ק"צ בקובץ) הושמטה קבוצה ארוכה של פיסקאות העוסקת באמונה מול כפירה ובמקומן בעולם. בהמשך הפרק (עמ' קנ"ד בפנקס, קצ"ב-קצ"ג בקובץ) נעשתה שוב השמטה נוספת, בהיקף דומה, בדברים הדנים בחופש הרוח. ושוב בהמשך, בסוף פיסקה (עמ' קנ"ה בפנקס, קצ"ה בקובץ) הושמטו כשלוש שורות – באופן הנראה על פניו כחסר פשר. ושוב בהמשך (עמ' קנ"ז בפנקס, קצ"ו-קצ"ז בקובץ) הושמטה פיסקה שלמה העוסקת בהשפעת ביקורת המקרא על נטעים זרים המתבססים על התורה, דוגמת הקראים, הנוצרים והמוסלמים. ולסיום, הרבע האחרון של הפרק (עמ' קצ"ז-ר' בקובץ), החוזר ועוסק שוב – בפעם החמישית בערך – בדתות האחרות וביחסי הגומלין שלהן עם היהדות, ועניינים נוספים, הושמט במלואו. יצויין כי בחלק מהמקרים, על מנת לבצע השמטה "חלקה" שלא תהיה ניכרת, הגיעו העורכים עד כדי שינוי סדר של משפטים, העברת מילה ממקום למקום, הוספה או הורדה של ו' החיבור, וכדומה.
בסיכום הדברים, לא נותר אלא להצטער על כך שעורכי הספר 'פנקסי הראי"ה' חלק ב' בחרו לשלוח יד בתוך דברי הראי"ה, ולצפות להופעה-בדפוס של המהדורה השלמה, כפי שבוודאי יקרה (ומן הסתם ייעשה הדבר באופן מקצועי ואיכותי, דוגמת 'קבצים מכתב יד קדשו'). יש לתהות גם, מתי תחדל התנהלות שכזו תחדל מלאפיין את 'מכון הרצי"ה'? כפי המסתבר, מלאכת ההשמטות שתוארה לעיל נעשתה על ידי העורכים עוד בטרם הופץ קובץ של החיבור באינטרנט על ידי צד שלישי, ולכשהופץ קובץ זה כבר היה הזמן סמוך מדי להדפסה מכדי לשוב ולשנות את הדברים, ולכן פורסמו כפי שפורסמו, על אף שאלפי אנשים המחזיקים כיום בקובץ יכולים להשוות בין שני הנוסחים. אולם אף אם לא היה הקובץ מופץ בטרם ההדפסה, כיום אין ספק שכל מסכת-צנזור דוגמת זו שנעשתה עתה הריהי כירייה עצמית ברגל, שכן לאחר שההשמטות נחשפות – וההיסטוריה כבר הוכיחה שדינן להיחשף בכל מקרה, אם לטוב ואם למוטב, בנסיבות שתהיינה כאשר תהיינה – הרי שתשומת הלב הציבורית עתידה מעתה להתמקד דווקא בהן, באופן בלתי פרופורציונלי ובלתי-מוצדק לעומת שאר תכניו החשובים של החיבור, ובין כך ובין כך התוצאה המתקבלת הפוכה ממה שרצו המשמיטים עצמם, וחבל.
נשלח ב-1/7/2010 09:23
דברים נכוחים וברורים כתב ר' איתם הנקין, ותענוג לקרוא אותם כולם. בזכותם מתחוורת כתיבתו של הרב קוק ומעתה איננו עוד נבוכי הראי"ה.
נשלח ב-11/7/2010 13:46
יש קישור שעדיין עובד, להורדת הספר?
כתבה בנושא
2. הכתבה הטעונה ביותר
במוסף המקומון 'ירושלים' של 'ידיעות אחרונות' נמצאת השבת הכתבה המכילה את הכמות הגדולה ביותר של 'חומר נפץ' רווי ומרוכז.
שלומי בוחניק מספר בה על כתב יד גנוז של ספר שכתב הרב קוק לפני למעלה ממאה שנה שנחשף לאחרונה, ובו דעות השונות בתכלית מאלו שמוצגות בשמו. הספר גורם לויכוחים עזים בקרב מורי הדרך של הציונות הדתית בת ימינו. בעוד הרב שרלו סבור כי "לא ייתכן שמאה שנים אחרי כתיבת הספר עוד נשקול את השאלה אם לצנזר את כתבי הרב קוק" מדבר הרב שלמה אבינר כאילו בשמו של הרב קוק עצמו ואומר: "הרב קוק עצמו לא היה מעוניין שהספר יתפרסם. מדובר בספר בוסרי שלו, וזהו עלבון לרב אם נפרסם כתבים מוקדמים שלו בזמן שקיימים כתבים מאוחרים ובשלים הרבה יותר".
על מה הפולמוס הגדול? בעיקר על כך שבין השאר הרב קוק אינו פוסל בחיבור הזה, את האפשרות להקים מושבה יהודית מחוץ לארץ ישראל "בכל מקום שימצא לנו כיון שאין ארץ ישראל עדיין מוכנת לנו".
החוקרים החילונים רוצים לראות באמירה הזו הזדהות עם תוכניתו של הרצל לישוב יהודים
ב...אוגנדה, אבל נראה שהחשש שיזהו את דעותיו אז דווקא עם עמדת סאטמר, מטרידה את ראשי הציונות הדתית הרבה יותר.
http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=18249&cat_id=3
תוקן על ידי עםעולם ב- 11/07/2010 13:48:00
נשלח ב-12/7/2010 22:11
יצא לאור.
ראוי לציין שיצא זה עתה, בימים האחרונים, פנקסי הראי"ה חלק ב' ובהם מופיע לנבוכי הדור עם עוד פנקס ירושלים. לנבוכי הדור מצונזר על פי העורכים עד שיבארו את הפיסקאות כל צרכם. ניתן לומר שלא יתפרסמו עד שיעלה ברצונם. אם מי מיושבי הפורום כבר הספיק לראות מה צונזר אשמח אם יוכל לכתוב כאן.
אין זאת אלא שבמרתפי ישיבת "מרכז הרב" גנוזים עד היום כתבי יד שונים של הראי"ה, שהאפוטרופסים שמינו עצמם לשמרם לא מעוניינים לחשוף. לא קשה לנחש למה: בתור מקור ראשי של סמכות, כל חיבור של הרב מאפשר פרשנות נוספת של כוונותיו, ואותם רבנים מעוניינים לצמצם כמה שיותר את מנעד הפרשנויות. וזאת כלל בלי לציין עד כמה מהפכני ונועז היה הרב קוק בכתיבתו.
ובכן, זה נאום הגבר כנגד האקדמיה (או אולי "האקדמיה"), ולכן מעניינת במיוחד תגובתו של הרב קלנר לחשיפתו הנוכחית של אותו חיבור קוקי. קלנר טוען שהראי"ה עצמו החליט שלא להוציאו לאור מפני ש-א) כנגד הגישה של הרב בספר, המדגישה את המוסר, יוצא הרב מאוחר יותר בכתביו האחרים; ב) הוא מגלה גישה "פייסנית" (לדברי קלנר) כלפי דתות אחרות, שאחר כך, בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הבין שלא ראוי להציגה; ג) "עוצמת הגילויים וההופעות הנוראות של רוח ד' שביצירותיו של הרב עם בואו לארץ ישראל שהתגבשו מאז אותה תקופה לשיטתו הרוחנית שבאורות ואורות הקודש – מציבות בצל את סגנון יצירתו שבלנבוכי הדור, כיצירה בוסרית. בבחינת 'דברי חכמה' הבטלים כשרגא בטיהרא לעומת 'אור הנבואה'" – כלומר הספר הוא "יצירה בוסרית" שאורה בטל בשישים אל מול יצירותיו המאוחרות יותר של הרב.
