ברורי דברים ביחס למשנתו של הגר"ע יוסף

ומאידך בענין היתר גילוח במכונה כתב הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י') וזה לשונו, "ומש"כ עוד דאיכא משום בחוקותיהם לא תלכו, אמנם גם בשו"ת אמרי אש (יו"ד ס"ס נ"ה) כתב כן, אך המעיין היטב בבית יוסף (סי' קע"ח) יראה דלא חיישינן להכי. וכבר כתב בספר משנת חכמים, שאין איסור ובחוקותיהם לא תלכו נוהג אלא כשהוא מתכוון להתדמות אליהם, ולא דמי לפסיק רישיה שאסור אפי' בדבר שאינו מתכוון, דהכא מעיקרא לא נאסר כלל אלא באופן שכוונתו להתדמות אליהם. וכן העליתי בשו"ת יביע אומר חלק ג' (יו"ד סי' כ"ה אות ה'). והבאתי ראיה מדברי הב"ח (ס"ס קע"ח) שכתב, דהוא טעמא שהותר לישראל הקרוב למלכות ללבוש כמלבושיהם כו', אע"פ שאיסור זה הוא מן התורה, משום שלא נאסר מן התורה אלא כשעושה כן להדמות להם, וכלשון הספרי, שלא תאמר הואיל והם יוצאים בארגמן, אף אני אצא בארגמן, אבל מי שאינו עושה כדי להדמות להם, אלא שעושה כדי שלא יהיה לו גנאי אם לא ידמה להם, דבר זה לא אסרה תורה". עכ"ל.

ובהמשך הוסיף הרב שם, והוא העיקר, "ועוד י"ל ע"פ מש"כ בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' רל"ו), דלא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם, הא לאו הכי אין בו משום ובחוקותיהם לא תלכו. ע"ש. ועוד שהיום רוב ישראל כמעט מגלחים זקנם במספריים כעין תער, הלכך אין לחוש לאיסור זה כלל. וכ"כ בתשובות החדשות של החתם סופר (יו"ד סי' ל"ו), שאף שמראש מקדם שהורגלו האומות באירופה לגלח זקנם, המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם, שיש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, כל זה היה מאז ומעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים קלקלתינו תקנתינו, שכבר הורגלו רובא דרובא מישראל שבמדינתנו לגלח הזקן וא"כ אין כאן משום ובחוקותיהם לא תלכו". עכ"ל.

וזה סותר לכאורה את דברי הרב בענין פאה נכרית שאסורה משום בחוקותיהם לא תלכו, כי כל הטעמים שכתב לגבי גילוח שייכים בפאה, ויותר מכך, כי היום רוב החרדיות לובשות פאה, וחלק גדול מהם היו גם אמותיהן לובשות פאה מדורי דורות (עד לדורו של הש"ג שכתב "סמך לנשים היוצאות"), ומה שייך בזה מנהג גויים, וברור שאין כוונתן להידמות לגויים, אלא לקיים מצוות כיסוי הראש באופן שמכסה את כל השערות, ומאידך משמש גם כתכשיט המייפה את האשה. וכמו כן, אין עושים זאת משום אמונתם ועבודתם של הגויים. וכמו כן שייך בפאה מש"כ בשם החת"ס, שקלקלתן היא תקנתן, וכ"ש הכא שמלכתחילה רצו לקיים מצוות כיסוי הראש. וגילוח גרע הרבה יותר, שאין בכך שום מצוה ואדרבה ע"פ הסוד מקלקל הרבה כשמגלח את זקנו.

ועוד והוא העיקר, שרוב נשי הגויים כיום (וכן נשי דידן שאינן שומרות תורה ומצוות) לא לובשות פאה כלל, זולת מי שחולה במחלה קשה ונשרו שערותיה ל"ע, או לשם תחפושת וכדו' למי שדרוש לה, ואפי' אחת מאלף אינה הולכת בפאה בדרך קבע על שערותיה, כי הדבר מכביד ומחמם ומה לה ולצרה הזו. וגם זקנה מעדיפה לצבוע שערותיה ולא לצאת בשערות ילדה (כמשנה בשבת סד:) וללכת בפאה, וא"כ מה שייך מנהג גויים הכא, כשהגויים אינם נוהגים בזה כלל. וגם הפרוצות שבנשי הגויים אינן לובשות פאה באורח קבע כנשים החרדיות, ופשוט. ולכן פאה נכרית הפכה לסמל הנשים החרדיות. וכמש"כ הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א (קובץ אור ישראל ל"ז): "בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות".

ואם באנו לאסור פאה מטעם זה, הרי יש לאסור גם את כל סגנון הלבוש הנהוג היום, חצאיות וחולצות וכו', שכל זה הונהג ע"י אופנת הגויים, ולחזור ללבוש שנהגו אמותינו ללבוש בימי קדם, וכמש"כ מרן הגאון רבי שלום משאש: "גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד. האם נאסור להם?"

ב. בטעם "פריצות והרהורי עבירה": בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לגבי פאה נכרית בזה הלשון, "הואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בה לרה"ר, כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות", עכ"ל. וכן הביא עוד שם מדברי האוסרים משום פריצות והרהורי עבירה, ראה שם באריכות, ועיקר טעמו של הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א לאסור פאה הוא משום פריצות והרהורי עבירה.

ומאידך מצינו בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן, שכתב הרב בהיפך וזה לשונו: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות". עכ"ל.

ואח"כ כתב הרב עוד שם וז"ל, "יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה". ובהמשך כתב עוד, "ואמרתי להביא קצת סמך נוסף להנ"ל, ממ"ש הלבוש בסוף או"ח (מנהגים אות ל"ו), שאע"פ שכתב בספר חסידים שבכל מקום שאנשים ונשים רואים זא"ז בסעודת נישואין, אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקב"ה כשיש הרהורי עבירה, מ"מ אין נזהרין עכשיו בזה, וה"ט משום שעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים, ואין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כקאקי חיורי מרוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו. עכ"ל".

"ומכבר הבאתי סיוע לזה ממש"כ בספר לקט יושר (יו"ד עמ' ל"ז) בשם הגאון מהרא"י בעל תרומת הדשן וז"ל, עוד אמר שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין מוזהרים כ"כ מלילך אחר אשה. ע"כ. ונראה טעמו כמ"ש הלבוש, שבזה"ז מרוב הרגלן בינינו דמיין באפן כקאקי חיורי. וכיו"ב כתב בספר מחצית השקל על אה"ע (סי' כ"א), ע"ש. גם הגאון חיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן מ"ז) הביא דברי הלבוש הנ"ל. וכ"כ בס' חינא וחיסדא (דף קטז.) להסתמך ע"ד הלבוש הנ"ל. וכן בספר טהרת המים (מערכת ב' אות י"ח) הביא דברי הלבוש וכתב שאף בעיר ואם בישראל שאלוניקי לא נהגו לחוש לזה ע"ש".

"וכ"כ בשו"ת מנחם משיב ח"ב (סי' כ', עמוד ק') שגם באשכנז לא חששו לזה. ע"ש. ועיין בספר דרך פקודיך (מל"ת ל"ה) שהעיר על מה שאין נזהרים כ"כ במה שציוו חז"ל אל תרבה שיחה עם האשה, ובעירובין (נג:) כששאל ר' יוסי הגלילי לברוריה באיזו דרך נלך ללוד, ענתה לו: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה, היה לו לומר באיזו ללוד. ולא מצינו לת"ח יראי ה' שישקלו בפלס דבריהם שלא להרבות שיחה עם האשה, ונראה לי ע"פ מש"כ הלבוש, שבזה"ז שהנשים מורגלות בינינו אין כאן הרהורי עבירה כ"כ, דדמיין באפן כי קאקי חיורי".

"והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור, ומ"ש באשתו אמרו הוא משום גזירה וגדר לנשים אחרות, משא"כ בזה"ז. עכת"ד. ושו"ר כיו"ב לידידנו הגרא"י ולדינברג שליט"א בשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (סי' נ') שפירש בסו"ד מ"ש הלקט יושר הנ"ל עפ"ד הלבוש. והסכים עמו הגרש"ז אוירבך שליט"א, ע"ש. ומעתה י"ל שגם לענין ק"ש כנגד נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך. ושו"ר הלום להגאון מהר"ר משה פיינשטיין שליט"א בשו"ת אגרות משה (או"ח ס"ס ל"ט, בד"ה ולכן) שכתב, וכבר הורה זקן הגאון ערוך השלחן שבזה"ז מותר לברך ולהתפלל כנגד שיער נשים הרגילות לצאת פרועות ראש. ע"ש".

ואח"כ כתב הרב עוד, "והן עתה ראיתי להרה"ג ר"א פלאג'י בספר וימהר אברהם (מערכת ש' אות תקכ"ח) שכתב, לכאורה בעיירות שדרכן שהשערות מבחוץ וכל אפייא שוין לא יתגרה היצה"ר דכיון דדש דש, כמו רגל באשה במקום שהולכות בגלוי והורגלו בכך דלא חיישינן, אך לפי טעם המדרש תלפיות ששיער באשה ערוה משום דתמן שערא בישא דעשו דאיהו איש שעיר נראה שהשיער מצד עצמו מעורר יצה"ר וטומאה, וא"כ אינו מעלה ארוכה ומרפא. וברור שאפי' בפאה נכרית אסור וכו'. ע"ש. ואינו מוכרח להעמיד יסוד על דרך דרשות וסודות כאלה, וכעין מ"ש החת"ס (ס"ס נ"א) שהמערב דברי קבלה עם הלכות פסוקות יש בו משום זורע כלאים פן תקדש המלאה הזרע וכו', ע"ש. ועיין מש"כ עליו המנחת אלעזר ח"ב (סי' ע"ח). ובמש"כ בשו"ת שבט הלוי (או"ח סי' ב') להסביר היטב כוונת החת"ס, ע"ש. ובאמת שיש לנו סמוכין דקשוט להקל כסברת הרבנים בן איש חי וערוך השלחן וסיעתם, ע"פ מש"כ לעיל שכיון שהרי"ף והרמב"ם ס"ל להקל בכלל בדין שיער אשה לגבי ק"ש, אפי' דרכה לכסותו, ומצאנו להם חברים רבים ועצומים מגדולי הפוסקים, וגם מרן בב"י תפס מעיקר הדין כסברתם, אלא שבשו"ע חזר ואסר כדעת החולקים בשיער שדרכה לכסותו". ע"כ לשון הרב שם. 

מכל אריכות דברי קודשו בזה מוכח בבירור מעל לכל ספק שיש לחלק בין שיער לשאר איברים, ושיער היום אין בו פריצות כלל, וממילא פאה נכרית שדשו בה רבים ורוב הנשים החרדיות הצעירות הולכות בפאה נכרית, (ונוסף לכך רוב נשי העולם שאינן מכסות ראשן כלל), אין בה שום חשש להרהורי עבירה ואין בה פריצות, מקל וחומר שאפי' שיער עצמה אין בו פריצות מחמת ההרגל, וכנ"ל בדבריו באריכות שהמצב היום אינו כמו שהיה בעבר, דכל כבודה בת מלך פנימה. ובפרט באשה שבעודה פנויה הלכה בשערות פרועות כנהוג היום, ולאחר הנישואין לבשה פאה, מה נשתנה כעת שיהיה פריצות ויגרום הרהורי עבירה, וכדברי מרן הגאון רבי שלום משאש בשו"ת שמש ומגן. ונמצא שדבריו של הרב כאן, סותרים לכאורה את דבריו ביבי"א חלק ה' הנ"ל, שפאה נכרית מביאה לידי הרהור עבירה.

וכל זה הבאתי לרווחא דמילתא, להראות דאפי' שיער עצמה לא גורם הרהור לשיטת הרב שליט"א, אבל לגבי פאה יש לנו רמ"א מפורש בסי' ע"ה ס"ב, שמותר לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, וגם הרב שליט"א שסמך על דברי היעב"ץ וחסל"א שהם שיטה יחידאה להעמיד דברי הרמ"א רק לגבי ק"ש, נגד רוב האחרונים, מסכים שעכ"פ מותר לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית. והטעם לכך הוא מפני שפאה נכרית אינה גורמת הרהורי עבירה, כי כל דבר הגורם הרהור אסור לקרוא ק"ש כנגדו, כדמשמע בראשונים ברכות כ"ד, ובב"י סי' ע"ה. ואם פאה אינה גורמת הרהור ולכן מותר לקרוא ק"ש כנגדה, מדוע תיאסר ללבישה ברשות הרבים מחמת הרהור.

וזאת מלבד מה שיש להקשות, שהרי כתב הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') להתיר לאשה גרושה ואלמנה לכסות ראשה בפאה נכרית ברה"ר, וזה לשונו שם: "נראה שיש מקום להתיר לאלמנה וגרושה ללכת עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי הש"ג סוף פרק במה אשה (סד:) שנראה לו להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית וכדמוכח ממתני'... וכן כתב הרמ"א בדרכי משה או"ח ככל דברי הש"ג הנ"ל בשמו, ע"ש. והמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע... [ומסיק] עכ"פ כאן שגם בנשואות יש מקילים גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה". עכ"ל. ואם פאה נכרית גורמת להרהורי עבירה, מהיכי תיתי להתיר לגרושות ואלמנות לכסות ראשן בדבר הגורם הרהור, לצורך עבודה או פרנסה (שהרי אפי' לצורך שידוך אין היתר לאשה ללכת בפריצות). ומוכח שפאה נכרית לדעת הרב שליט"א אינה דבר הגורם הרהור, וסותר לכאורה לדבריו הנ"ל.

מנהג קדמונים שלא לרחוץ מר"ח אב, המנהג מוזכר בספר הרוקח סי' שיב' בשם רבינו קלונימוס איש רומי, ובספר פרדס הגדול סי' קנו', ובשבלי הלקט רסד'. ובמרדכי סוף תענית. ובראבי"ה ח"ג הל' תענית תתפב'. מהרי"ל תשו' טו', תרוה"ד קנ'. או"ז תיד'.

וגם אצל חכמי ספרד, מוזכר המנהג ברמב"ם, במאירי, וברא"ה תענית כט. ומוזכר המנהג בש"ע תקנא'.

נשאלת השאלה: מה יעשו הספרדים בזמננו? כתב בספר יחוה דעת ח"א לח': יש ספק במנהג ועל כן יש להורות לבני ספרד בא"י להקל, ע"כ.

ולא ידענא מקורו, אין שום ספק רק יש נוהגין כך ויש נוהגין כך וכמובא בש"ע שני המנהגים, ועל כן יעשה כל אחד כפי מנהגו ואין להורות היתר למי שנוהג לאסור ולא אסור למי שמתיר, ואם הבן איש חי כ' שיש מקומות בחו"ל שנהגו להחמיר ושכן מנהג בגדד א"כ בני אותם המקומות שבאו לא"י אם משמרים מנהגי מקומם ויש להם קהלה הרי חיבים להחמיר ומה ענין ספק לכאן.

לענין רחיצה בצונן כתב היבי"א: "אף שבלשון א"ז ומרדכי נראה שסוברים להחמיר אף בצונן מ"מ במקור דבריהם בראבי"ה מבואר שמותר בצונן", ע"כ.

משמעות הדברים: האו"ז והמרדכי  טעו בכוונת הראבי"ה, ולכן דעתם אינה נחשבת.

אמנם בדיקת הדברים מלמדת שהאו"ז והמרדכי לא טעו שום טעות, וז"ל ראבי"ה שם: "נהגו אבותינו שלא לרחוץ מראש חודש ועלינו לקיים משום אל  תטוש.. ולא מכח איסור התלמודים, דאף על גב דפסקינן הלכה כרבי מאיר דאמר אבל נוהג מראש חודש ועד התענית ואוקמינן בתרוייהו לקולא ואם כן לכל הפחות שבת שחל תשעה באב בתוכה לפניו נוהג אבילות, ואבל אסור בחמין, נראין הדברים דנוהג אבל דנקט לענין סיפור וכיבוס דוקא, דכי היכי דשרי בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה עד תשעה באב הכי נמי ברחיצה וסיכה".

הרי שלא הזכיר ראבי"ה ענין אבל אסור בחמין אלא כדי להקשות על דבריו דמדינא מותר והלא קי"ל שהוא משום אבלות ואבל אסור בחמין כו' ועז"א דלאו אבלות גמורה, אבל אין זה שייך למנהג שנהגו, [ועוד דגם דברי ראבי"ה בודאי ט"ס דהא אבל אסור בין בחמין בין בצונן ומציין ראבי"ה לתענית פ"ק ושם אי' דכל שהוא משום אבל כמו ט"ב אסור בין בחמין בין בצונן וכל שהוא משום תענוג כגון תענית אסור בחמין בצונן מותר, וכיון דקושיתו אזלא שיהי' אסור מדין אבלות ע"כ שבא לאסור בין בחמין בין בצונן].

מלבד האו"ז והמרדכי, כן מבואר הדבר במפורש במהרי"ל ורוקח ושבה"ל והפרדס דאסור כל רחיצה.

והנה גם לשון הרוקח (שיב, ומועתק ג"כ בשבה"ל) "אלו שאלות שאלתי אני יקר מרבינו קלונימוס איש רומי, מאימתי חייב אדם למנוע מלרחוץ וכו', והשיב: חייב אדם למנוע מלרחוץ מר"ח אב,  ובר"ח עצמו אסור, משום שנא' חגה חדשה ושבתה, אבל קודם ר"ח מותר לרחוץ. ועוד שאלתי אם יזדמן לאבל שישלימו לו ל' יום, יום או יומים אחר ר"ח אב וכו', והשיב שאסור לרחוץ עד שיעבור ט' באב, שאין לו אבלות גדולה מזו שחרב בית אלקינו. ודמי למ"ש (תענית יג) תכפוהו אבליו זא"ז  הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים, אלמא בחמין אסור".

 משמע להדיא דאף בצונן אסור שכ' מאימתי חייב לימנע מלרחוץ וכן מתקשה באבל ששלמו ימיו וכו' ומאי בעי הא ירחוץ בצונן וכי יש לו צורך דוקא בתענוג של חמין כעת, ומאי דמסיים "אלמא  בחמין  אסור" היינו דתכפוהו אבליו כגון שמתו לו ב' מתים מותר לרחוץ בצונן כמ"ש תענית שם אלמא האי אבל שלא שלם ימיו עד שנכנס אב בחמין אסור ובצונן הותר לו, ומבואר להדיא דבלאו הכי יהיה אסור בצונן.

אמנם ביבי"א כ' "בלשון הרוקח מבואר להדיא דרק בחמין אסור", והוא חוסר הבנה.

הרי להדיא דכל  הראשונים [א"ז מרדכי מהרי"ל רוקח שבה"ל ראבי"ה הפרדס רבינו קלונימוס] אסרי אף בצונן.

על כן תמיהני איך מתיר היבי"א ג"כ לבני אשכנז לרחוץ בצונן נגד פסק רמ"א ומ"ב ומג"א ומהרש"ל וב"ח ושל"ה ולבוש ופמ"ג ובאה"ט ושע"ת וא"ר ט"ז דה"ח וכן סותם הגר"א וכל שאר פוסקי אשכנז בלא שום טעמא [וגם אינו מזכיר להמ"ב ושוויי' כמאן דליתא]  אחר שהסכימו גדולי אשכנז על המנהג האוסר, ואפילו ביולדת החמירו.

אתמהה!!!

וגם חכמי ספרד לא התירו דבר זה בפרוש. אלא שסומך על דקדוק התרוה"ד מל' "מרחץ" דנקט הרמב"ם, שהכוונה רק לחמין. אבל קשה לקבוע עפ"ז הלכה נגד כל שאר הראשונים דאינהו רובא. ובקל אפשר לדחות דאורחא דמלתא נקט דלא שכיחי ביניהם נהרות כ"כ והדרך לרחוץ הי' במרחץ. [וכן כתוב במאירי שסוגרין בתי המטבחיים מר"ח וכי כוונתו דלא איתסר אלא שחיטה בבית המטבחיים לא בביתו, וגם המאירי כנראה כוונתו לדברי רמב"ם שיש נהגו לבטל השחיטה והינו נמי לסגור המטבחיים שזה פי' תיבת "לבטל"] או שמא מחלק בין רחיצה של תענוג דמרחץ לעדוני' הוא לבין מי שרוחץ בביתו שבסתם אדם הוא טרחא להביא מים ולשפוך וכו' דמסתמא יש לו צורך בזה. אבל בין צונן לחמין אם רצה יכול לחלק בהדיא חמין אסור צונן מותר וכדמחלקינן בכל דוכתא.

וגם התרוה"ד לא סמך על דקדוק זה, ואדרבה לא הבין החלוק ותמה דהא אי משום אבלות לא שמענו שום חלוק ביניהם, וגם השו"ע אינו סובר כדיוק זה שהרי שינה לשון הרמב"ם "ליכנס למרחץ" וכתב "לימנע מלרחוץ", הרי שאינו מבין שיש רמז בלשון רמב"ם הלזה וגם סותם ופוסק שאסור לרחוץ, ובצונן שמי' רחיצה מעליא.

ואמנם הגר"ח פלאג'י ושלחן גבוה מעידים על מנהג איזמיר ושלוניקי שהתירו בצונן, אין זה אלא בארץ טורקיה ואיך נולד מזה היתר לכל ארצות המזרח ואפריקה ואטו כולהו בחדא מחתא מתחינהו. וכל קהלה יש לה שרשיה ומנהגיה ואיך אפשר "להורות לבני ספרד להקל" כשלא מצאנו אלא עדות על מנהג טורקיה, וגם הגר"ח פלאג'י סותר דבריו שבספר מועד לכל חי י' כו' כתב דמי שרגיל בכל ע"ש לטבול מותר לו לטבול בע"ש חזון, הרי דאפי' טבילה שיכול בצונן וקודם השבת מחמיר, [ומובא דבריו ביבי"א], ואולי כוונתו לסתום לאסור לכלל הקהלות ומה שהביא שהתירו באזמיר הוא מנהג פרטי של אותו מקום וכאמור. והבן איש חי ומטה יהודה מעידים שנהגו לאסור ועדות הבן איש חי באופן כללי שנהגו הכל לאסור [וכ' שיש עוד אחרונים האוסרים, אלא שאינו מציין], ואין זה מחלוקת או ספק וכדו' כאמור אלא שיש כמה מנהגים וכל אחד צריך לעשות כמנהגו. ומש"כ דאין הבא"ח מחייב לנו דהכא אתרייהו דגאוני ספרד הנ"ל הרמב"ם והרמב"ן וה"ה והר"ן והמאירי אי אפשר להבינו, היכי הבא ממקום שנהגו לאסור לא"י יהיה מותר משום הני קמאי מאי שייטי' לאתר שבא לשם.

ומצאתי גם להרא"ה שהוא מחכמי ספרד שאוסר וכ' בחדושיו לתענית (כט') "ורחיצת גופו מותרת מן הדין בין בצונן בין  בחמין, ואפילו כל גופו, שלא אסרוה אלא בט' באב עצמו, אבל הצנועים נהגו איסור בדבר בעצמם באותה שבת" הרי שמנהג האסור בין בחמין בין בצונן [וביחוה דעת מעתיק ממנו "שלא להיכנס למרחץ" וצ"ע אי דוקא..].

והלשון דמסיים בי' ביבי"א ח"ה מא': "ומסתמא גם כאן בארץ הצבי מנהגינו כדעת גאוני ספרד להקל, שאילו היה מנהג להחמיר, היו גאוני ירושלים מודיעים אותנו כזאת", קשה לעמוד עליו דאם היו מודיעים כל דבר ה"ה אם הי' מנהג להקל היו מודיעים אותנו, אלא שלא נודע לנו דעתם, ובטענה זו נוכל להתיר כל ספקות שבתורה שאם היה אסור היו גאוני ירושלים מודיעים אותנו.

לגבי ע"ש חזון כותב היבי"א, כיון שהוא מצוה כדאמור בגמ' יש להתיר לרחוץ כל גופו.

אבל הוא מעשה לסתור דבגמ' לא איתמר אלא פניו ידיו ורגליו וכן בשו"ע לא נזכר אלא פניו ידיו ורגליו מצוה לרחוץ [וקבלנו הוראות מרן?] וכן היה ריב"א עושה. ומביא מגמ' הלל חייף רישי' בע"ש, וכיון שחש שהוא ג"כ מעשה לסתור, מביא ממ"ר ויקרא לד' דהלל בשעה שהלך למרחץ היה אומר אני הולך לעדות מצוה מה איקונין של מלכים אדם מורקן ושוטפן אני שנבראתי בצלם ודמות מצוה אעכ"ו, ואפשר דהתם נמי ע"ש היה, ע"כ, וכל רואה יראה דלא מיירי שם מע"ש שתלמידיו תמהו ואמרו לו מה מצוה היא זו והוצרך להאריך במשלים ולא אמר להם דבר פשוט וידוע שהוא מצוה לכבוד שבת. וכ' שבשאלתות כתוב שהיה הלל בבית המרחץ בע"ש, ואין לזה שום משמעות דודאי חפף ראשו בבית המרחץ ולא ברשות הרבים, [ולא היה להם מרחצאות בביתם, וע"כ אמר אותו אדם "מי כאן הלל" שהיו שם רבים] וגם לא כתוב כלל אם יש צורך בזה מן הדין רק המעשה שהיה בבית המרחץ וביקש להקניטו, עוד הביא משבת כה: נשיתי טובה זו רחיצת ידים ורגלים בחמין והוצרך להוסיף ע"ז "וה"ה לכל  גופו, דערבוביתא דגופא מתיא לשיחנא וכיבי. (וע' נדרים פא)" כדי לכלול כל גופו אבל מאי שייטי' להכא ולא מיירי ממונע רחיצה שבוע, עוד ראי' מביא "מאחר שאפילו כביסה שאיסורה בשבת ט"ב הוא מדינא דגמרא, אפ"ה כשחל ט"ב בע"ש  הותר לכבס בחמישי מפני כבוד השבת, כ"ש רחיצה שאינה מדין הגמ' ותלויה במנהג המקומות שמותרת לכבוד שבת" [כ' מדנפשי' ובאמת הוא קו' הרמ"א בדרכ"מ ומ"מ דחה קו' זו מחמת המנהג], ויש מקום לדחות דהתם שבת שאחר התענית לא חטאה ואין בה שום ענין אבלות ע"כ שרי לכבד לצרכה, ושבת דהכא בזמן אבלות היא ונוהגין בה מקצת דיני אבלות.

לא הייתי מאריך בראיות אלו אלא לפי שביחוה דעת ח"א לח' ביקש לנקוט לשון קצר וכתב "הנה נודע שמצוה להתרחץ בערב שבת לכבוד שבת, וכמבואר בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת בראשית), על פי הגמרא (שבת כה ע"ב), והמדרש  (ויקרא רבה פרשה ל"ד). וכן פסקו הטור והשלחן ערוך (בסי' ר"ס)" ואין אומר ואין דברים, אין מבואר בשאלתות על פי הגמרא דבר, ולא כתוב בשלחן ערוך, ואיך בא מכאן להתיר כל גופו? וגם מ"ש "הלכך יש להתיר במים ובסבון ללא כל הגבלה", הא מנא לי'?

אמנם מביא משו"ת מהר"י ברונא סי' יב' דמהר"ם מינץ היה חופף בחמין ואמר שמהרי"ל שהיה חופף בצונן מחמיר ע"ע היה, אבל זה צ"ע דמהרי"ל בעצמו קאמר "שאלתי רבותי ולא התירו אלא לחוף הראש בחמין וגם זה בקושי התירו לי" ואין החי מכחיש את החי. וגם טעמא דמהר"י ברונא אינו ברור להתיר, שכ' "רבים מקילים ליכנס לנהרות, ונ"ל שדייקו כן מלשון הרמב"ם דמשמע דדוקא ליכנס למרחץ  דהיינו בחמין אסור. ונ"ל דה"ט לפי שמרוב החום המצוי בחודש אב מתמלאים זיעה והוו להו כאיסטניס דשרי (בברכות טז: ובתוס' שם). ואע"פ שרב  האי כתב לא כל האומר איסטניס אני וכו', מ"מ כ' הרמב"ן שבאופן שאם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש שרי וה"ה בכה"ג, אע"ג דלא דמי ממש", הרי שאינו מסתפק בלהביא ראי' מר"מ דהלא אין חלוק בדין ביניהם וכאמור אלא שכ' דמצינו דין של אסטניס דשרי לי' אם יבא לידי מיחוש ה"נ מקלין כעין זה אע"פ דלא דמי ממש להאי מיחוש אלא רק מחמת חום, והיינו דמתיר מחמת הצורך וכיון דאפשר בצונן התיר רק בצונן אבל באמת אין חלוק דין ביניהו. 

אמנם גם לבני ספרד הא הב"י מעתיק דברי מהרי"ל האוסר בצונן נמי, ואף שקאי להמנהג לאסור מר"ח ולצורך זה מעתיק דין ע"ש, מ"מ מבואר מדבריו שסותם כדברי מהרי"ל דצונן נמי בלתא דהמנהג, וכן סתימת דבריו בש"ע כאמור.

ומה שמביא ביחו"ד מרש"ל סי' צב' "שאין המנהג נאות בעיניו אלא שכבר פשט להחמיר" נראה מזה כאלו כל מנהג אסור הרחיצה לא יפה בעיניו, וליתא אלא כ' שאין המנהג כנגד כבוד שבת.

ומה גם שמתיר ליכנס לים ולבריכה ודאי ליתי' דהוי כי להיכנס למרחץ והוא דבר תענוג בעלמא ולא גרע מחמין, וודאי לא היה כונת הרמב"ם שיסגרו המרחצאות הקטנים והמלוכלכים המצויים בתוך העיר אבל יפתחו המרחצאות המעולים בנהרות ובימים להתענג בהם בני אדם [וגם לא דקדק בלשונו שמתיר לבני אשכנז ומסיים וכן מותר לים ולבריכה, וזה ודאי לא יהיה מותר לבני אשכנז לכו"ע].

על כן ברור לדינא כדעת רוב המכריע דהפוסקים דאין שום חלוק בין חמין לצונן בין לבני ספרד בין לבני אשכנז, חוץ מהיכא דיש מנהג ידוע להתירא אין כח לאסור עליהם ממנהג של אחרים מאחר שאינו דין, ועי' בש"ע סי"א מביא תשובת הרשב"א כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגין בו אסור פורץ גדר ויישכנו נחש, ופשוט דה"ה לשאר הרחקות לפי המנהג.

וכל דבריו של בעל יבי"א בזה משובשין.

יש שלש הוכחות מדברי הרוקח שמדבר על צונן

1) הרוקח כתוב "מתי חייב אדם למנוע מלרחוץ" וכמובן שרחיצה אינה דוקא בחמין, שהרי לא היה להם דוד שמש בכל בית, וסתם רחיצה היתה בפושרין. ובכל אופן הוא מדבר על מניעה מלרחוץ.

2) וכן בהמשך הוא מסתפק מאבל ששלמו ימיו בט' באב, ומה הבעיה הגדולה, הרי יכול להתרחץ בפושרין. וכי הוא צריך דוקא חמין.

3) ומש"כ בסוף דבריו "בחמין אסור" הוא בנוגע לגמרא שהוא מצטט, תכפוהו אבליו שמותר לרחוץ בצונן, ומזה אומר אלמא בחמין הוא דאסור, הא בצונן מותר, ולכן מסתבר שיהיה מותר לו לרחוץ כאן. ומזה עצמו מוכח שהדיון היה על צונן, והראיה להתיר היא ממה שאסור רק בחמין.

לגבי שיטת הראבי"ה:

1) גם הוא כותב "נהגו אבותינו שלא לרחוץ מראש חודש". לא לרחוץ מתפרש כפשוטו, שלא רוחצים. וברור שלא היו רוחצים אז רק בחמין.

2) הראבי"ה רוצה שיהיה הדין בשבת שחל בו כאבל, ואבל אסור גם בצונן. ומה שכתוב "אבל אסור בחמין" הוא מנוגד להלכה. אבל אסור לרחוץ גם בצונן. ולכן לא נכון מה שכתבת "רחיצה בצונן לא תיסר אדעתין דאסור".  לא ידענא איך בדיוק רחיצה בצונן לא חשיבא רחיצה (כל אלו שרוחצין בנהרות וכו') אבל בודאי שהיא אסורה באבל, וזה מה שבא ראבי"ה לאסור.

לגבי שיטת הפסיקה של הרב יוסף, התנהל דיון מפורט כאן וכל דבריו בטלין ומשובשין.