יישוב הסתירות בעניין אריכות בתפלה בכמה היבטים

אפיקטוזין

צריך להבחין בין כמה נקודות.

א. תוכן התפילה. השם "תפילה" מעיקרו מכוון או למצות תפילה, כלומר לשוחח עם ה', להודות לו, לשבחו ולהתחנן לפניו, או אותה מסגרת תפילה שאנו קוראים לה "18". לא מעבר לזה.

השוואה בין התפילה כפי שיצאה מידי חז"ל וכפי שהיא מסוכמת ברמב"ם לבין מה שיש בסידור ונקרא אצלנו "תפילה" (כמו בשאלה "כבר התפללת? - רק התחלתי פסוקי דזמרה") תראה שאלו שני דברים שונים.

בתוך המסגרת הזו או מחוצה לה אפשר להוסיף. אפשר להוסיף בתוך כל ברכה וברכה מעניינה. ואפשר להוסיף אחרי התפילה באותו חלק שנקרא "תחנון" (לא קשור למה שאנו מכנים בשם זה אלא בעקיפי עקיפין, ובוודאי שאין לו נוסח קבוע אצל חכמים. זה המקום של תפילה פרטית בלשון הפרטית והצרכים הפרטיים של כל אחד ואחד. חז"ל תיקנו תפילה בנוסח כללי אך הותירו ואף השאירו חיוב כדי שכל אחד יוסיף משלו).

ב. המחשבה והריכוז בתכני התפילה כגון הידיעה שאני עומד עכשו לפני ה' ומדבר איתו. זה לא דבר שקל להשיג. והנסיון מעיד (לפחות אצלי). לפעמים, גם בימים הטובים ביותר, אנו רק מדקלמים את המילים והמחשבות עפות.

בזה יתבארו לנו תיאורים רבים מהסוג שהבאת. כאשר רבי עקיבא התפלל באריכות זה היה או מתוך תוספת פרטית בברכות של 18 או בתחנון שלו לאחריה. כך מסתבר לי.

כאשר חסידים הראשונים שהו לפני התפילה זה היה כדי לסדר מחשבותיהם על מה הם רוצים לבקש וכמסתבר להכין ליבם שלא תנדוד מחשבתם.

וכל כיוצא בזה.

ולפי דרכנו למדנו על מהותה של תפילה ועל העבודה העצמית שבה.

אפיקטוזין

עמך הסליחה. לא בחנתי את כל מקורותיך.

יש עוד ענין אחד שיש לו שני צדדים.

כאשר יש משהו שאנו מאד רוצים, שמאד חשוב לנו, ואנו רוצים להבטיח שהוא ייענה בחיוב, מה עלינו לעשות?

יש גישה שאין צורך ללמוד כי היא טבעית לנו. לבקש ולחזור לבקש. כפי שדרשו מן הפסוק "קוה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה' " שאדם יתפלל יום אחר יום ולא יתייאש (ולכן, "חזק ויאמץ ליבך" שלא יתייאש, כגון שלא יאמר לעצמו: רשע כמוני, איך יישמעו תפילותי. שהרי אין דבר העומד בפני התשובה. וכן הרבה).

אבל מתי זה לבקש ומתי זה "לנדנד"? מתי אנו עושים את ההשתדלות הראויה ומתי אנו מבקשים לכפות רצוננו על רצון של מעלה?

יש בדבר שיטות. אפשר לומר שיש בדבר מחלוקת ואפשר לומר שכל אחת מן המימרות מתארת מצב אחר.

וכמובן, יש פירושים שונים, אבל דומה שאין הוכחה מוחלטת לשום צד של פירוש והבוחר יבחר.

יש שאמרו כי אין להאריך בתפילה ועדיף ללמוד. ומדוע? אולי בגלל שזכות הלימוד גדולה יותר, ואולי בגלל שאדם צריך ללמוד לכבד את רצון ה' גם בשעה שיש לנו משאלות אחרות.

מבין קשת הדעות נראה שמי שאמר שאצל משה רבנו מצאנו תפילה ארוכה ותפילה קצרה בא לומר שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שליבו לשמים - הכל טוב. וכן מסתבר שראוי לנהוג. ונראה מעצמנו, שלפעמים ליבנו מושך אותנו להתפלל והתפילה רצה בפינו ובליבנו ולפעמים זה כמו לטפס על הר מלא סלעים, כל כך זה קשה.

מה עושים למעשה? נראה שהיו גישות שונות כבר אצל חז"ל. ולמרות שאמרו שתלמיד חכם שלמד כל העת פטור מתפילה מכל וכל אין הלכה כן אלא אנו מתפללים בשעת תפילה ולומדים בשעת לימוד.

כאשר יש לנו דבר להתפלל עליו, אז קודם כל מבקשים עליו בשעת תפילה. אם בברכה המתאימה ב18 ואם בשומע תפילה ואם בתחנון. ואם בבקשות פרטיות בשעות שונות שבהן זה כואב לנו מאד.

אבל אל לנו לנטוש חובת לימוד תורה בשעות הפנויות שיש לנו.

ואם קשה לנו להתרכז בלימוד בגלל הצער, אז אפשר להתפלל בקיצור (כעין תפילת משה על אחותו) וללמד את עצמנו לבטוח בה' (וזה קשה מאד לפעמים).

ה' ימלא כל משאלותינו ומשאלות עם ישראל לטובה.

אפיקטוזין

לא הבנתי במה אתה מסכים או לא. אני מעיר בקצרה.

א. אריכות נמדדת גם בכמות הזמן המוקדשת לנושא מן הנושאים. אם התפילה היא רק 18, אז מדובר בעשר דקות פלוס מינוס לאמירה איטית של המילים. אם התפילה היא שחרית כפי שהיא בסידורים ובבתי הכנסת שלנו, הזמן יכול לנוע בין חצי שעה לבין שעה וחצי, בלי הכנות ותוספות, רק מעצם אמירת המילים לאט!

חסידים הראשונים יכלו להשקיע יותר זמן מסביב לתפילה כיון שהתפילה עצמה לא היתה כה ארוכה.


ב. יש אריכות שהיא באה מחמת התוספות ויש מחמת המאמץ. אבל הגע בעצמך, כמה זמן צריך להשקיע כדי לומר כמה מילים? ואדרבה, ההתאמצות המרובה והזמן הרב מקשים על הכוונה. ובכלל, מהי כאן "כוונה" ומהו מאמץ מדומה של התרכזות?

זה נושא מאד מעניין ואני משתדל לנתחו יותר מכפי שחשבתי עליו בעבר. כלומר, לנסח במילים את מה שהיה ברור בלי שנוסח בצורה של טיעון מסודר לגמרי.

כוונה כוללת:

הכרת תוכן המילים (זה דבר סביל שקיים בפוטנציאל לפני התפילה).

התמקדות במילים ובתוכנן בשעה שאומרים או חושבים אותן.

מניעת בריחת המחשבות לנושאים אחרים.

כמה זמן זה יכול לקחת הכי הרבה?

כמובן, אפשר לעשות בתפילה עוד דברים רבים נוספים. אפשר לדמיין שעולים בשמים מהיכל להיכל ובכל מקום רואים דברים אחרים ואומרים דברים אחרים. היו תפילות (או לדעתי "תפילות") כאלו בהיסטוריה, צא וראה במתועד בספרות ההיכלות והמרכבה. אבל האם חסידים הראשונים עסקו בזה? לא ידוע לנו על תוכן תפילותיהם מאומה אז אפשר לפרש לכאורה כפי שעולה על הדעת. דעתי שלי היא שהתרכזו בתוכן התפילה ואם היו תוספות, הרי זה במקום שמותר להוסיף. (למשל, ב"רפאנו" להוסיף על חולה כזה או אחר, על מחלה כזו או אחרת וכיו"ב).

ג. המקור על שעה לפני, באמצע ואחרי יכול להתפרש בשני אופנים.

שעה במובן של זמן כללי. כמו "רגע" אצלנו, רק שרגע הוא קצר ושעה ארוך. לפי זה, גם אותן שלוש שעות של הכנה,  תפילה ולאחר התפילה לא היו 180 דקות שלנו. זה גם מסתבר לפי שהזמן אצלם לא נמדד בשעונים מפני שלא היו כאלו בימי הגמרא והמשנה. לפחות לא בכל בית ולא זמינים בתפילת מעריב. לפיכך חייבים לומר לדעתי ש"שעה" לאו דווקא אלא זמן מרובה יחסית לאחרים.

נכון שהגמרא עצמה לכאורה מבינה זאת כתשע שעות מתוך יממה שמוקדשות לתפילה. ולדעתי יש בכל זאת לדחוק ששעה לאו דווקא 60 דקות שלנו.

לגבי הרמב"ם, כאן אפשר לומר בדיוק אותם דברים שכתבתי על הגמרא. יתכן ששעונים היו רווחים יותר אצל הרמב"ם מאשר בימי הגמרא, אבל עדיין הדברים תמוהים.

ובכלל, אם הרמב"ם הבין את תפילת החסידים כתפילתו שלו, אזי באמת מה היתה תפילתו של הרמב"ם? האם הוא התרכז בבקשות או בהתבוננות כמו פילוסופית ואולי פיתוח חויה מיסטית (כמו אצל בנו הראב"ם ולהבדיל אצל הסופים?).

השאלה קשורה לכוונות בזמה"ז. עיין במשך חכמה חרבי וקשתי בפרשת ויחי.

מיימוני, תודה.

החסידים אומרים שצריך להתפלל מהר כדי שה'בעל דבר' לא יספיק לעלות על העגלה...
יתכן שעדיף מעט שלא בכונה מהרבה בכונה -מעורב עם מחשבות זרות שעל כך ח"ו נאמר 

אפיקטוזין

אלו הנחיות מעשיות חכמות. תודה.

אבל לא הבנתי מהי "כוונה עמוקה" לדבריך. אולי תדגים מהי כונה "פשוטה" ומהי "עמוקה".

כוונה עמוקה היא מעבר לכוונה שאנחנו מתכונים כשאנו משיחים אדם לחבירו

אפיקטויזין

אני זקוק להסבר מעבר למה שכתבת. האם התכוונת שהכוונות מחולקות לפי חשיבותן? שכוונה להבין דברי תורה חשובה מכוונה להתפרנס, ולהתפרנס חשוב מאכילת גלידה?

אולי תתן כמה דוגמאות כדי שאבין יותר.

אפיקטוזין
ישנה נקודה שהייתי מוסיף כאן, אני לא בטוח שהיא תפרש את כל המקורות שהבאת בשאלה שלך, אבל היא ודאי רלוונטית מאד לזמננו.
כיום נוצר מצב שמנסים "להשיג" דברים בתפילה. ואם לא הלך, אז מנסים עוד פעם, 40 יום כאן, ו-80 יום שם, והתחושה היא כאילו מנסים "לאלץ" את הקב"ה להיענות לבקשה.
לאור זאת, האריכות בתפילה היא לפעמים חסרון באמונה, או אמונה בתפילה כמכשיר עצמאי שפועל בזכות עצמו.
דברים אלו מפורשים ברש"י על הגמרא בברכות שהבאת:

מיימוני,
כשאתה מדבר עם מישהו ואתה אומר לו "שיהיה לך יום טוב" אתה לא עוצם עיניים וחושב לעצמך: שיהיה=שיקרה שיתבצע. לך=לגוף הזה שעומד מולי ולכל משפחתו. יום=24 שעות המורכבות מיום ולילה. וכו'....אלא כונה בסיסית של פירוש המילים.
בתפילה יש מעלה ומקום גם לכוונות יותר עמוקות למשל מהסוג הנ"ל שגורמות לך לחשוב על רבדים נוספים המילה ואכמ"ל.

ב"ה,
יש להבדיל בשיטותיהם של התנאים המוזכרים, שדברו בשני ענינים שונים, וכמאמר הזוהר פקודי רמד, ב: "אית סידורא דקיימא במילא ואית סדורא דקיימא ברעותא דלבא". ואם יתבונן אדם בשיטותיהם בתפלה וכן בשאר סוגיות לכל אורך הגמרא הרי ימצא מן המשותף לשיטותיהם, וכל אחד לא דיבר אלא כפי השגתו בענין אחד ובנקודה אחת, ודעתו וסברתו כפי שמובאת בגמרא אינה אלא תשקיף של אותה נקודה המתבטאת באותיות שונות.
ולא תמיד אריכות התפלה מתבטאת בהוספת תיבות לתפלה, אף שאפשר לומר כן וכנראה חלק מהתנאים דברו בשיטה זו, כי יש לומר שבתוך תיבות מועטות שבברכות מוסתרות כוונות עליונות, שגורמות לאריכות התפלה, והדיון בין התנאים הוא אם האריכות היא באחד משני אופנים אלו.
ולענין החסידים הראשונים הדברים נתבארו רבות בספרי החסידות, ובעיקר בשערי קדושה לרבי חיים ויטאל שכתב שהאריכות היתה בכוונתם ובאופן דביקותם בשורש נשמתם ואחרי כן באוא"ס, ובעולת התמיד דיבר באופן אחר מעט אך באותו כיוון.
ויש עוד להארך בזה.....