ד' מן התורה מנין?

בעניין זה אם יורשה לי להוסיף מה שלא הבנתי ואשמח לשמוע הסבר בדבר

לכאורה נראה ברור שאיסור המחיקה של אותיות המרמזות על שם השם הוא חומרא ואינו מן הדין כלל. שלא נאסרה אלא מחיקת השם. אם זכרוני אינו מטעני, לפ"ד המנחת שי ( המדקדק)  על התורה, יש ליזהר מלמחוק כל תיבה שמרמזת על שם השם, אפילו כמו תיבת "שלמה" בשיר השירים. ( וזה ודאי חומרא טפי ). התינח אם כן ששינו משם ה' לצירוף אותיות ( כמו ג יודין ) המרמזין על שמו, שבזה סברו שהאיסור רק על שם השם ולא על אותיות המרמזים עליו, אבל אלו הנזהרים לשנות מאות הא לאות דלת מאי טעמייהו ? שאם נזהרים הם מלכתוב רק שם השם ממש כמו שנהגו הקדמונים ולכן שינו לאות אחרת לרמז, מאי איכא בין דלת לאות הא ותלת יודי"ן ? שהרי לדעתם אין הבדל ברמיזה כלל,ששתיהם מורות באצבע על רמיזה על שמו ואם כן דין דל"ת ודין ה"א שווה. ואם מותר, מותר בכל, ואם אסור אסור בכל אלו. אם כן לא תמצא רמיזת שמו באף ספר. אלא לכאורה נראה שסברו שאות הא מרמזת על שמו יותר מתלת יודין ויותר מדלת מפני איזה מדרש שמצאו ( דומני יש במדרש אותיות דרבי עקיבא שאות הא היא שמו של הקב"ה ) או מפני שהיא אחת מאותיות שם השם. ואם כן לדידם עדיף לכתוב בתלת יודין מאשר באות הא לבדה. כי תלת יודין אינה אות  אחת לבדה והפכה למילה חסרת משמעות בה יש תלת יודין ולא אכפת לן יותר שיוד היא אחת מאותיות שמו, כי אם באמת היתה אחת מאותיות שמו גם כאן, היה לה להיות אות יוד אחת לבדה.לכן נראה שטעמם הוא שמתוך ששינו ועברו מתלת יודין לאות הא, נעשתה כאן גריעותא למעשה, ואחר שלא חזרו לתלת יודין, עברו כבר לרמוז באות ד. אז אין הכי נמי שמבחינת הרמיזה ודאי שאין הבדל, והחושש מכתיבה מרומזת מחשש מחיקה, לעולם לא ירמוז שם השם לא באות ולא בשום צורה, אך באות הא יש חומרא מיוחדת או מפני שהיא אחת מאותיות השם וגם מרמזת, או מפני שהיא רמז מפורש לשמו.

ואכן אם לא היו משנים מה שנהגו הקדמונים לרמוז לשמו בתלת יודין, לא היינו מגיעים לכל הבלגן הזה, כי תלת יודין עדיפא מאות הא, וכמדומני שכך נהגו אצל הסופרים התימנים בכתבי יד שראיתי שלא רמזו באות הא ולא באות ד,אלא בתרין ותלת יודין כמו שנהגו הקדמונים.

שמא יש להוסיף כי כתיבת "ה" היא תולדה של כתיבת שלשה יודי"ן, והיינו שכתבו שני יודי"ן כסדרן
 ויו"ד אחד שוכבת על גביהן, ונמצא שיש כאן צורה הדומה לאות ה', כמו כן גם אלו שכתבו י"י או י'י זה ודאי שינוי של שלשה יודי"ן כאשר היו"ד האמצעית הפוכה (כך מסתבר לי מדברים שאמר לי אחד החברים כאן הבקי בדפוסים קדמונים ובכ"י)

יישר כח,

אם הבנתי את כת"ר נכון אז כך הם פני הדברים:

שבתחילה התלת יודין נעשו כעין צורת הא, ( ולא שיש נפק"מ להלכה בין תלת לתרין יודין, אלא שרצו הקדמונים עוד יותר לרמז על שם השם, שיהיה גם יודין וגם בצורת הא. ואני ראיתי בכתבי יד שהיו אפילו מנקדים את היודין כפי ניקוד שם השם. וכל זאת שהראשונים דווקא כן רצו לרמז ככל הניתן על שם השם, ואילו האחרונים מנסים להרחיק את הרמיזה ככל הניתן. ). ואחר כך שעברו מכתבי היד לצורך קלות ההדפסה, הפכו את התלת יודין הנראין כה"א לאות הא ממש. ואחר באו האחרונים וחששו שאות הא מפורשת מאד, ולכן שינו לאות ד. אלא השתא אין יותר טעם לכתוב באות הא או דלת, ופשוט גם בהדפסה יש לכתוב בתלת יודי"ן כפי שנהגו הקדמונים, גם ללא יוד תלויה על גבי השתיים.

אלא שמי שידפיס כך ספר מודרני (ולא העתקה של הקדמונים) הרי שיהיה מן המתמיהים
אגב החומרא להדפיס ד' ולא ה' - היא קדומה מאד ומראשית ימי הדפוס

אכן, בטח יחשבו ההמון שיש זילותא כלפי שמיא בכתיבת התלת יודין.

אבל זה תימה איך התהפכו היוצרות כל כך, שהראשונים רצו לרמז את שמו בכתיבתם יותר ויותר ( תלת יודין בצורת הא , וחלקם גם עם ניקוד שם הוי"ה ), ואילו האחרונים מתרחקים ככל הניתן מכל רמיזת שמו?

ולדעתי הדבר נוגע ביחס לספרים מאז המצאת הדפוס, שנעשה זול ונפוץ על פני תבל ואין מקפידים יותר בקדושת הספרים כמו בימי קדם שהכל היה יקר מתוך כתיבת יד, שאז היה היחס לספרים יחס של כבוד וקדושה ואף בעל שיווי כספי רב. לכן אז לא חששו לבזיון הספרים כל כך, וכיוונו לרמז את שם השם כמה שיותר, כפי שבאמת ראוי, מאחר ובכתבי הקדש שמו בא במפורש וכשנחתינן דרגא לרמוז, אז עושים הרמיזה קרובה ככל הניתן למקור. אבל עכשיו בספרי הדפוס ששכיח זילותא גבייהו, תו חיישינן אף מלרמז.

( ומה שבחרו המדפיסים באות ד, נראה מפני שצורתה כמו ה"א שניטלה רגלה )

תוקן על ידי מוטיבןשלום ב- 29/08/2012 15:09:11