הרמב"ם פתח כולל

לשם הבהרה. הובא בזו דעתו של הרמב"ם בלבד איך סבר ואיך עשה. וזה הנושא דנן (כפי שראיתי אני ברפרוף).
אולם ישנם רבים חולקים.
ציטוט מ'ויקיפדיה', ערך 'תורה לשמה':

לעומת זאת רוב הראשונים חלוקים על דברי הרמב"ם, ובתוכם הכסף משנה‏^[4] והרשב"ץ‏^[5], וכמותם נפםק בשולחן ערוך הרב‏^[6], והוא קובע כמותם, שהכלל שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מהעולם אמור רק למי ש"לומד כדי להתגדל ולהיות לו שם כשם הגדולים אשר בארץ או כדי להתפרנס במלמדות או דיינות והוראות, וגם זאת הוא מסייג בכלל ש"מי שאין בו יראת שמים לדבר לשמם אלא כדי להתגדל או להתפרנס מוטב שיעסוק בתורה שלא לשמה משיתבטל ויפרוש כי מתוך שלא לשמה יבא לשמה".

לעומת זאת, פוסקים אותם ראשונים - וכן נפסק בשולחן ערוך הרב, כאשר אדם למד שלא לשם פרנסה, אלא שלאחר שלמד לשמה ראה שאין לו שום אפשרות אחרת להתפרנס מלבד מלמדות או דיינות והוראות, ואם לא יעסוק במלמדות או דיינות לא יוכל ללמוד כלל, או שיוכל ללמוד רק בדרך עראי כשמלאכתו קבע ותורתו עראי, מותר לו להשתמש בכתר תורה, שכן גם זה הוא לצורך התורה עצמה ולימודה. אלא שמי שיכול להתפרנס ממעשי ידיו וגם לעשות תורתו קבע, יעשה כך למרות שימעט בלימודו על ידי שיעסוק בפרנסתו. בשולחן ערוך הרב מוסיף סייג נוסף: אלא אם כן רבים צריכים לו שאין במדינה גדול כמוהו והוא בורח מהגדולה וזו מחזרת אחריו, שאז עון בידו להימנע וחייב הוא להתמנות לרבנות.

אולם הרב יוסף רוזין^[7] סובר שכל ההיתר להתפרנס הוא רק בתחילת לימודו, כדי שיהיה לו יישוב הדעת ללמוד ולגדול כראוי, אולם לאחר זמן חובה עליו להתפרנס ממעשה ידיו, ולא להיות נטל על הציבור.

לדינא פסק הש"ך^[8] כי ודאי אין לאדם המתפרנס, וכן הראוי ללמוד פרנסה, לפרוק מלאכתו וליפול על הציבור, אולם אם אין מספיקו - כדי שיוכל ללמוד כראוי - חובה עליו ליטול, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך". וכן פסק הב"ח^[9]. וכן פסק המהרש"ל^[10] כי כיום כל הרוצה להתעסק בתורה רשאי לכתחלה להתפרנס מכך, מאחר שלולי כן כבר הייתה בטלה תורה מישראל, וגם אין לנו נשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורות ראשונים. וכתב הרב משה פיינשטיין^{[אג"מ יו"ד ח"ב קט"ז]} שאין להימנע מכך אפילו ממידת חסידות, כי הוא בוודאי עצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד וסופו שיעסוק רק במלאכה ומסחר.

ודבר שפתיים אך למחסור

מיר מירון,

הרמב"ם ידע שרבים יחלקו עליו, הוא מציין זאת בפירוש.
מן הסתם הוא גם הכיר היטב את טענותיהם.


זה ש"רבים " חלקו עליו, לא מעלה ולא מוריד כהוא זה. הרמב"ם הוא "רבים"  לא פחות מאותם רבים.
כי אחר הרמב"ם הלכו מאות ואלפים מחכמי ישראל, הגם שלא בהכרח העלו דבריהם על הכתב.
לפעמים דברים פשוטים אינם זקוקים לתשובות ארוכות ומפולפלות.

לכן, אין כאן דין יחיד מול רבים כלל. ( גם אילו נניח שקיים כזה מושג היכן שאין הרבנים יושבים במושב אחד פנים מול פנים. וראה לאחרונים מה שכתבו בזה )


לפיכך, לא יצא דבר מכלל מחלוקת, ובעיני היא מחלוקת שקולה.
כי הטענות האמיתיות הן הקובעות ולא ריבוי אותם הטוענים טענות.

ותדע את האמת לאמיתה, שהרמב"ם היה עמוד ההוראה בכל עדות המזרח והספרדים, ונהגו כדבריו כמעט תמיד ובכל מצב וגם בעניין זה. למעט מתי מעט בתי מדרש נער יספרם. ( טורקיה העותמאנית ) ורוב ככל יהודי המזרח עסקו בתורה ועבדו. וביניהם גם גדולי תורה.( גם כיום קיימים גדולי תורה , צנועים וענוותנים מאד שקמים כל בוקר לעבודה ).

ואף שזו מחלוקת , לדעתי יש  לספרדים כמעט חובה לחוש לדברי הרמב"ם בעניין זה, שבו הוא מתבטא בצורה חריפה ביותר ומאריך במילים, שכמעט ואין בנמצא דומה לה בחריפותה.

אכתוב משהו מהזכרון ומצטער אם אני טועה :

פעם אמר לי איזה זקן שכל דברי הרמב"ם לא אמורים אלא במי שזורק עצמו על הציבור, כלומר הוא עושה כן ללא הסכמת הציבור, אלא שהוא מחליט להיבטל ממלאכה וללמוד תורה , מתוך ביטחון שהקהילה תפרנס אותו.וכך דייק מלשונו.

אבל, כל מי שעושה כן בהסכמת הציבור ועל דעתם, אין בזה כל רע, ואדרבה על כיוצא בזה כתב הרמב"ם לגבי שבט לוי בדבריו הידועים.

לכן, כל היכא שיסכימו בקהילות לסבסד לומדי תורה, ועל דעת רובם יעשו כן, אף הרמב"ם יודה שזו מעלה ואין בזה כל חטא ועוון.

ואפשר שזה חילוק נכון ואמיתי.

עד כאן ממה שזכור לי

מוטי, מדוע אתה מנסה לסמוך על זכרונך ולא יושב לדקדק בלשונות רבינו? כך מוכח מדבריו בהלכות ת"ת 'מטיל עצמו על הצבור' לשונות של צדקה. אמנם דבריו בפירוש המשנה אבות ד,ו חריפים יותר, אך כאמור חזר בו ועידן את הדברים, ובמקום גישה מחמירה שדיברה על כך שאסור להנות מן הכסף, דיבר על כך שאסור לבקש כסף. והוא שינוי מבורך והעיד עליו בנו ר' אברהם בתשובה.

גרוס ,

יישר כח גדול !

אע"פ שכתבתי מה ששמעתי מן אותו זקן ( וגרוס סייע זאת מן הספרים ובנו של הרמב"ם ) בדעת הרמב"ם

מכל מקום אין הכרח לטעון מכך שהרמב"ם חזר בו או מיתן את דעתו ממה שכתב בפירוש המשנה. כי אפשר שהא והא איתא. שעניין אסור הוא ליהנות מכתרה של תורה ולהתפרנס מחמת עיסוקה, וזה אף אם ברצון ירצו לתת לו מנה. ובנוסף חמור ממנו וחילול השם גדול הוא למי שזורק עצמו על הציבור. כלומר שיש כאן שני דינים. האיסור העצמי לקבל תמורה על לימוד התורה וזה אף ברצון,שזה למעלת התורה. והאיסור החמור על האדם להיזדקק לכספי ציבור בגלל עסק התורה שהוא מחלל את השם בכך .

זה אי אפשר שכן מצאנו כבר בתקופה קדומה מאד קופות הצבור שהיו ממנות בעלי תפקידים דתיים, ראה בפרק 'שני דייני גזירות' בכתובות, ושם משמע שהקופה היתה מחלקת הרבה כספים לדיינים ומורי הוראה, ושם בפרק ניתנו היתרים לממן את מי שהציבור צריך לו, בממון או בשיטת 'אוקמי גברא אחריקאי'. על כל פנים לענ"ד מי שרוצה להרגיש טוב עם עצמו ראוי שיהיה לו מקצוע אחר 'בכיס' שלא יסמוך בפרנסתו רק על התורה, אלא שתהיה לו אלטרנטיוה.
הרמב"ם דיבר לענ"ד בחומרה רבה כנגד אלו שיבינו את דבריו בסוף הלכות שמטה ויובל בצורה עקומה, ויסברו שמה שהעניקה התורה לכהנים וללווים 'חלף עבודתם' הרוחנית קיים גם אצל כל מי שרוחו נדבה אותו. אך אין זה כך, ומי שרוצה להשקיע ביותר בתורה כפי שכתב עליו בהלכות ת"ת - עליו ועליו בלבד האחריות הכלכלית. אמנם ראשי הישיבות שרוצים שכולם יהיו בני מידה זו יש להם בעיה, כיון שאי אפשר לשכנע אדם לחיות חיי עוני, ולכן היו משיגים תמיכה כדי להרבות בתלמידים. ושמא זה קשור לטענת רבן גמליאל על מי שתוכו כברו ומה שהיה אחרי שהעבירוהו מהנשיאות שהתרבו הספסלים בכלים ריקים ואכמ"ל.
שמעתי פעם שגישתו הקיצונית של הרמב"ם מושפעת משיטתו של סוקרטס במאבקו נגד הסופיסטים, אולם לענ"ד זה דחוק, כיון שהרמב"ם לא החזיק מכתבי אפלטון, אלא רק מגישת ארסטו, ושם לא מצאנו כנ"ל.