צריכה עזרה של "תולעי ספרים" (לא תורני)

מקווה שזה בסדר ההודעה שלי כאן.

אני צריכה הפניות לספרי סיפורים (גם של ילדים וגם של נוער ומבוגרים) שמתואר שם מריבה - קטטה בין ילדים.

אם עברתי על הכללים אשמח אם בכל זאת תשאירו את האשכול לכמה ימים, המידע מאד חשוב לי

בתודה מראש
א

תודה.
אשמח לעוד הרבה ספרים...

  אריך קסטנר - הכיתה המעופפת (לא תורני)

אסתי

ברוכה הבאה לפורום!

לא ציינת אם את חרדית. אם כן, את בוודאי יודעת שבסיפורת החרדית אין תיאור של דמויות שליליות, רק סטראוטיפים. הסיבה פשוטה מאד. אם מתארים דמות מקרוב, זה נותן מקום לאפשרות שאדם טוב יכול לעשות מעשה רע. וזה אסור, לפי הקונצנזוס, כי זה מוציא שם רע לציבור ופותח את האפשרות בפני הקוראים הילדים.

עם זאת, זכורני שהיה סיפור, כלומר ספר, על ילד שהוריו נסעו לאמריקה, לטיפול רפואי, ואומץ אצל דודים, והיה מתוסכל מאד. ופעם קרע חולצה או משהו כזה כדי שיקנו גם לו בגד חדש. אולי קראו לו "חזקי", או "יחזקאל"?

בסיפורים הראשונים של "ילדי שי" שהיו "נורמליים" אכן היתה איזו מריבה בין הבנים לבנות במשפחה. ועוד פעם מריבה בין שני חברים טובים (נדמה לי, זה היה מזמן מזמן שקראתי).

נסי גם בספרים של ולדר, "ילדים מספרים על עצמם". יש שם הרבה תיאורים של קשיים של ילדים, אז אולי גם תיאור של מריבות.

ילדי שי וסיפורי ולדר אינם חינוכיים בעניין זה שהם מתארים התנהגויות גרועות על כל פרטיהם ונותנים רעיונות לילדים.
לא שהכל צריך להיות טוב ולהסתיים בהפי אנד, אבל ספרים שמתארים מעשים רעים, משפיעים רע.

כי

הרשה לי לא להסכים איתך.

הם מתארים התנהגויות נורמליות, מה שמכנים "נורמטיביות". זה נורמלי שילדים יריבו, יכעסו, יקנאו. שים לב שחומש בראשית כולו מלא בקנאת אחים. זה טבעי.

לולדר יש גם סיפורים  קיצוניים, זה נכון.

המעלה שלהם היא שהם מלמדים את הילד דרך הסיפור איך להתמודד. לקבל את עצמו שזה לא  טוב אבל טבעי, שזו עבודה עצמית.

יש איזה גבול שאם חוצים אותו זה באמת מלמד רע. עד כמה שאני זוכר, הסיפורים של ילדי שי וילדים מספרים על עצמם הם בתוך הגבול (יש עם זאת לולדר כמה סיפורים שלדעתי כבר לא היה צריך לפרסם, אבל זה כבר נושא אחר - למשל סיפור על ילדה שחברתה נדמה לי נפטרה. קשה מדי לילד).

מי שרוצה נוסטלגיה אמיתית יכול לעיין בספרו של בן ציון גרשוני 'בין תלמידים'

ארתח

תודה.

לגבי הספר "יחזקאל" באמת קראתי מזמן, אבל אני זוכר אותו בספר מודפס. אני זוכר שהתיאור של ההרס של החולצה היה מאד חי, ולא רק במה שעשה אלא בפרטי פרטים של הנזק ומדוע עשה אותו. חשתי בשעתו שזה יותר מדי.

לעומת זאת, ספריו של ולך, שחתם בשם אחר, הם נפלאים, ו"מבצע אלול" זכור לי לטובה. אבל בניגוד לך איני זוכר ממש מריבות. יש שם אח מקניט שמנסה לספר לשון הרע, ואבא שם לו גבול מהר מאד.

את ספרי נעמה איני מכיר. .

אני משער שכוונת השואלת היתה לקבל תיאור ארוך שמהווה חלק משמעותי בעלילה. אולי כזה שמראה איך יכולה להיות מריבה בבית חרדי, או כדי להשתמש בזה לצרכי חינוך (וזו אמורה להיות המטרה של ספרות חרדית, וזה לדעתי מה שמבדיל בין ספרות חרדית, ולכן ולדר עדיין בפנים, לבין ספרות חרדי-לונית, שהיא חסמבה, קופיקו או אליסטיר מקלין עם כיפה. אבל באמת איני מכיר היום את כל מה שיוצא, ויש הרבה וחלק כנראה טוב, לפי עדות הילדים בבית).

בעל זבוב (מאוד לא תורני)

ר' מיימוני. הבעיה שלך עם הסיפור הקיצוני של וולדר, היא הבעיה עם שאר סיפוריו. סיפור על ילדה שנפטרה, למשל, צריך להנתן לקריאה לילדים המתמודדים עם הבעיה, ובפיקוח הורים. כנ"ל על ילד שנדרס, עבר הצקה חמורה, נהיה חולה וכדו'.  
ואין כאן קשר לדת או לא, ילד לא צריך להחשף ללא בקרה למקרים קיצוניים וחריגים, שאינם מתאימים כעת לגילו ולמצבו.

אני ממש ממש לא בקי בספרות, אבל "מחניים" של פרנץ מולנר ו"בעל זבוב" של גולדינג הם א-ב לעניין זה. ומדאתינן לספרים לא תורניים, גם אני זקוק לעזרה: מישהו יודע איפה אפשר להשיג במחיר סביר את 'מסע לאירופה הפראית' של אביגדור המאירי?