חכמי הספרדים המתנגדים לשיטת הפסיקה של הגר"ע יוסף זצ"ל

אתמול יצא לי לעיין בספרו של החכם הספרדי הישיש הגאון רבי דויד שלוש שליט"א הנקרא שו"ת חמדה גנוזה חלק ב.

זהו ספר מפתיע לחלוטין לדעתי. עם דעות לחלוטין לא קונבנציונליות במחוזותינו ומרתקות.הוא מרבה לחלוק על מוסכמות ובין היתר גם על הרב עובדיה יוסף, ואינו מתיירא מאיש.

בין היתר הוא מערער אף על הקביעה שקיבלנו הוראות מרן. הוא טוען שמעולם לא נאספו חכמי ישראל והסכימו על זאת. אין למסורת זאת כל תוקף מחייב מבחינה הלכתית. וכל רב רשאי לפסוק כדעת פוסק אחר גם בניגוד לדעת מרן.

הוא גם לא מקבל את הקביעה שמרן הוא מרא דאתרא בארץ ישראל ומוכיח אחרת מכך. הוא גם דוחה את ההוראה שמי שהורה בהיפך מדעת מרן צריך לעשות תשובה, וטוען שמאחר ואין כאן שום עבירה, לפיכך אין צורך לשום תשובה וכפרה.

כמו כן הוא טוען שאין לקהילות לבטל מנהגן אחר עלייתם לארץ, אלא יחזיקו במנהגם גם כשהוא נגד דעת מרן.

לסיום הוא כותב כי הוא חשש לפרסם מאמר זה, כדי שלא ינצלו זאת לרעה, וינהגו בחוסר אחריות לפסוק כפוסק יחיד ולקולא, אבל זו דעתו ההלכתית.

( כל טענותיו מגובות כמובן בספרות ההלכה ממקורות השס והפוסקים ראשונים ואחרונים. )

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל  באור לציון חלק ב:

לא עושים ספק ספיקא בפוסקים ם נגד מרן היכן שמרן פוסק בתורת ודאי.

במקום מנהג - לא קיבלנו הוראות מרן.

יש לשמור על המנהג גם נגד דעת מרן ואפילו כשהמנהג הוא רק מתקופה מאוחרת.

זה שלא קיבלנו הוראות מרן נגד המנהג - זוהי הלכה מכח ודאי ולא בתורת ספק.

יש לבני ספרד ללכת אחרי הוראות הרמב"ם במקום שמרן לא גילה דעתו.

קבלת הוראות מרן הן מכח ספק חוץ מבדיני ממונות שהם בתורת ודאי, ואילו קבלת הוראות רבנו האר"י הם מכח ודאי.

אין אומרים "ספק ברכות להקל" נגד דעת רבנו האר"י.

במחלוקת האר"י ומרן - הלכה כדעת רבנו האר"י.

כשהדברים אינם מפורשים בהאר"י אך משמעותם כך מדבריו, יש לדברי האר"י דין של "רוב הפוסקים".

בעל תשובה יאחז במנהגי אבותיו גם כנגד דעת רבו, ואם אינו יודע מנהגם, יאחז במנהגי אבות אבותיו.

וכן עוד ועוד חכמי ישראל שלא כולם קיבלו את כללי ההוראה של הגר"ע יוסף זצ"ל ואינם מסכימים אותם בעיקרי ההלכות ובשיטתו. וזה משליך על כל ההלכות כולן ודרכי הפסיקה.

ביניהם :הגאון המקובל רבי יעקב הלל. הגאון רבי יעקב סופר מירושלים. הגאון רבי יצחק רצאבי מבני ברק. הגאון רבי יצחק ברדא בעהמ"ח שו"ת יצחק ירנן.

דומני שחשוב שגם דעתם תישמע ושיכירו שיש גם קולות אחרים ושיטה מנוגדת בפסיקת ההלכה  !

כולם אהובים כולם ברורים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, והאמת והשלום אהבו.

כל זאת בנוסף  לרבני האשכנזים שהם בכלל לא משנים מנהגם מפני דעת מרן, גם לא בארץ ישראל ולא פוסקים לפיו.

ולשיטת כמה מהם, אין יותר דין של מרא דאתרא לגבי מרן, כי העיירות חרבו וכו' ובטלו הקהילות ונוסדו מחדש, ואין יותר תוקף מחייב לפסיקת ההלכה דווקא על פיו. ( וזה אף לאותם שדווקא כן קיבלו הוראות מרן ).

מוטי

תודה על המקורות החשובים.

נראה שכדאי היה למיין אותם לא רק מצד האישים שאמרום, אלא מצד התוכן.

דומה שיש משותף לכולם: הם באים לקבוע הלכה לפי מסורת ולא לפי תוכן. שהרי יש שתי גישות שונות מן הקצה אל הקצה. האם לפסוק לפי הסברה הנראית מן התלמוד, או לפי התקבעות: מנהג, מרן, רוח הקודש (האר"י).

הגישה המשותפת לכאורה מדבריך לכל הפוסקים שהבאת, מהרב עובדיה ועד לאחרים, היא שאנו במצב של ספק מול קודמינו. ולכן אנו זקוקים לכללים מנחים. כגון האם דברי בעל השו"ע הם עיקר, או שיש מקום גם לשיטות אחרות. אבל באף אחת מהן לא מוזכר שיש גישה למקורות ולהכריע לפיהם.

גישה זו אופיינית לגר"א ולפוסקים אחרים, שמצהירים עליה. כמובן, הם אינם שייכים למגזר ה"ספרדי" אך מה בכך. גם החלוקה לספרדים ואשכנזים יכולה להחשב למאוחרת. שכן כולנו יהודים וכולנו קיבלנו תורה בסיני והיא קודמת לכל.

כל זה אודות ההצהרות כיצד יש לפסוק. בפועל, הרב עובדיה פסק גם לפי צרכי השואל. וזה, ההתחשבות בצרכי השואל, מבדילה לכאורה בין הפוסקים הגדולים לבין טכנאי ההלכה שסופרים קולות.

אני בא לומר שאין די לאסוף הצהרות הפזורות בין הפסקים, כמו "קיבלנו דעת מרן" למחצה לשליש ולרביע, לא בתחום של ברכות או לא נגד קבלה. אלא לבדוק את הדוגמאות לפסק. הפוסק החכם והרגיש, כדוגמת הרב עובדיה (לא שראוי לתת ציונים) יפסוק לפי קריטריונים נוספים, שכיניתי באשכולות אחרים "מטא הלכה" וביניהם - צרכי השואל ומנגד התרחקות מן הפן הפורמלי של "כך קיבלנו". דומה שהגישה העקרונית של הרב עובדיה לצרף פוסקים מרמות שונות כדי ליצור "ספק ספיקא" לא נועדה לשם עצמה אלא כדי לאפשר פסקים הומאניים יותר. זו טענה שיכולה להראות מרחיקת לכת, אבל דומה שהיא זו שאף חיבבה אותו מאד וגרמה להערכה רבה כלפיו - ובצדק.

ירושלמי: כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. פירש קרבן העדה: כלומר שלא קיבלה מרבותיו אינה תורה ואין לסמוך עליה ל"א כל תורה שאין לה עניין ודוגמא ממקום אחר. לפיכך, יש שתי שאלות:

א. האם רק קבלה מרבותיו הינה בגדר בית אב או שמא גם תורת אמך (מסורת ומנהגים).
ב. האם אפשר להביא ראיה רק מהתלמוד ומדברי פוסקים קודמים או שמא גם מסורת ומנהג הינם ראיה.

לענ"ד פסיקה אך ורק עפ"י קבלת רבותיו וראיות מהגמרא ומפוסקים קודמים קרובה יותר לדרכם של חז"ל וגדולי הראשונים. פסיקה המתחשבת במסורות ובמנהגים הינה תולדה של הגלות ומצויה יותר אצל האחרונים.