פרופ' שנרב היקר, ושאר חבורה קדישא.
כמי שעסק – בצער רב – בנושא הסילוף התורני, לא מעט בעת האחרונה (לדוגמה, ראה כאן, כאן, כאן וכאן – באחד האשכולות ציינו מאמרים של הרב פרופ' ברויאר זצ"ל ויב"ל הרב סבתו), משנפתח אשכול זה רק נעשיתי סקרן מרגע לרגע. למותר לציין ששמחתי על כך שכבר אינני יחיד בחשד זה, אך עדיין לא שלמה שמחתי, כי כמה פרטים לא התבהרו לי.
ראשית, אינני קורא אנגלית ונאלצתי להסתפק בתרגומים אינטרנטיים שונים למאמריו של פרופ' שפירו. הם אמנם נראים רציניים וחשובים, בפרט אם נושאים הם מגוון הוכחות ומקורות באופן שאינו משתמע לשני פנים (כדוגמת הראיה מתורת היולדת, שבהחלט מרצדת בין המגחיך להזוי). הייתי מבקש מהקוראים לנסות לתרגם את העקרונות והחידושים שבמאמר (ואולי מעבר לזה, מתוך הספר).
שנית, מכיון שעיקר מטרתו של שפירו, לכאורה, לפענח את שרשי תורת השקר – כמי שרואה בה עובדה מוגמרת, ואולי אפילו ראויה לדיון ליגיטימי – בעוד אם הבנתי נכונה, גם נדב לא חולק על פרט זה, אלא שבאופן אישי תומך בצד השני, ע"פ ראיות שונות (שבהחלט אפשר להתווכח איתן, כדלהלן). ובכן, הייתי שמח לשמוע ולהבין כיצד ניתן לראות את תורת השקר כליגיטימית? האם ישנם אנשים פשוטים, שאינם חלק מהשקרנים, שתומכים – או מסוגלים לתמוך – בעמדה כזו? איזו תחושה חיובית יכולה ללוות תורה כזו? כיצד תאוריה כזו מתיישבת על הלב?
ומכאן לדעתי העניה, בכללות נושא זה:
א. נושא השקר והאמת שבתורה, בניגוד למאמרו של נדב, איננו ראוי לדיון הלכתי בעל מקורות תלמודיים. את הראיות של נדב, מהוראת בי"ד – ניתן לדחות בקלות, שכשהותר לשקר, היתה הכוונה לשקר מכוון ובעל מטרה, ולא למרבה הבזיון – לשקר בטעות... (אכן יש לחקור אם תורת השקר פוטרת אדם מלגלות שטעה).
נושא הדרשות מן התורה (שצויין בתוך המאמר), קשה מאוד בפני עצמו. השיטה הדוגלת בניתוק הפסוק מההלכה, סוברת שישנו מישור אחר בו עוסקת ההלכה – ואולי לא רק. אין ספק שמישור זה הוא אמפירי ברמה הראויה לו, כגון קבלה מדורות קודמים – לפני שניתן היה לכתוב דברי תורה; או עקרונות הלכתיים והוראות שרק המסקנה שלהן הייתה ידועה לאמורא הדורש. וכדו'. איש לא חשב שחז"ל המציאו גם הלכות וגם לוגיקה. בפרט אם נניח שמותר לסלף מהיסוד, היה יותר פשוט מבחינתם לטעון שמדובר בהלכות למשה מסיני, ושאר מונחים שאין לנו עסק בהם. או פשוט להגיד המצאנו, ומי שרואה בזה שיטה ליגיטימית, לא ייבהל בכלל...
מאידך, המושג 'אמת לא כתובה' הוא הבסיס לכל תורת האגדה, לפי חכמים רבים (בפרט תומכי 'אגדה זו איני מאמין בה') – והיא מפורשת בפירוט רב בהקדמת ספר 'בעלי ברית אברם' מאת ר' אברהם אזולאי זצ"ל. וגם כאן יש מקום לדון בשתי הזוויות, אם אין אמת, אין תועלת במציאתה ברמזי כתובים, אך אם יש אמת שאינה כתובה – מהו הבסיס שלה?
אולם כמובן שהשאלה הגדולה באמת, החופפת את כל רמות השקר התורני, שאם אין בכלל הנחה אמיתית בהוראת התורה – על איזו אמת ניתן בכלל לבסס משהו בדת? הרי יתכן שאנשים שיקרו שהייתה גלות מצרים ויציאה ממנה, וכן משה רבינו שיקר בנבואותיו וביים את מעמד הר סיני – בהנחה שהיה מעמד כזה (ולאף אחד לא היה אכפת, כי מותר לשקר), וכן כל הנביאים והשופטים היו שקרנים – אם היו בכלל – וכל ההוראות והפסיקות הן גיבובי רמאויות, ומי מדבר בכלל על מסכת עדויות, שנשענת על סיפורים והוראות ענייניות, שאם המעידים לא שיקרו – אולי היו אינטרסים לעוות ולפנטז בכל מיני הוראות ספיציפיות שעליהן ניתנו עדויות?
או בשפה פשוטה יותר: "לשקר אין רגליים".
ב. מכיון שבאופן אישי, אם ישנה הנחה שאין כל בסיס אמיתי בדת, אינני מבין מי היה המושחת שייסד אותה, ומי המטומטמים שמודעים לדת הזו ונשארים בה. אבחר בדרך אחרת, מעט מקילה ומעט מטה לחסד.
יתכן שחלק מהרבנים חושבים ש"דרך התורה" חשובה מהתורה עצמה, שזה בעצם ניסוח רפורמי לחלוטין – הרואה את המסורת והתרבות הדתית כמשמעותיות יותר מהתוכן – ולכן הם מעדיפים לברוח משאלות עקרוניות, כי יותר חשוב ה"מה לעשות" באופן המיתולוגי והרומנטי, עם ניחוחות אירופה הנהדרת, מלעסוק בזוטות כמו "מנין" ו"למה", שעלולות לפתח כנות אינטלקטואלית – שאין דת שלא מפחדת ממנה. (ובנימה אישית, אין דת שמפחדת ממנה ואני מוכן להשתייך אליה, ואני לא מרגיש בודד)
כמובן שכאן מגיע הגולם וקם על יוצרו. הרבנים כבר אינם אומרים אפילו את חזון "דרך התורה" שלהם, וממילא כל אינטרס מספיק להפר את הנטל האווילי הזה – האמת, שלמרות קיומה קיבלנו את התורה – ואם יבוא כל פוליטיקאי זוטר, או סתם מאפיונר, ויאיים או יסביר יפה למה חייבים עכשיו מהר להגיד משפט מסלף ומנוול כמו "כל מי שלומד גמרא יודע שעונש על כניסה להר הבית הוא כרת" (מי יכול בכלל לספור את כמות השקרים והעיוותים במשפט הזה, שצוטט ב'בקהילה' לפני הבחירות האחרונות, בשם רב תימני בן 90 מב"ב) – אז למה ייגרע כוח הפוליטיקאי המחייך מכוח הנסיבות הרפומטוריות וכדו'? ועדיין מישהו מתפלא על משפטים שצוטטו, מפי "גדולי הדור" לכאורה, על "תורת המלך"? (ישנן שאלות אחרות, כגון האם היה צריך להדפיס ספר כזה, למה הוא הודפס, האם ומהי רמת הסיכון שעלולה לנבוע ממנו – וכמובן, למי – ועל כולנה, איך הוא הגיע לידי השלטונות; אבל לאחר שנדפס, אינני יודע איך אפשר לעמוד ולהלחם במחבר, באופן שמצהיר על כנות הספר, לכאורה, מחד – ואיסור לכתוב אותו, מאידך?!)
אולם, אין ספק שהמלחמה בשקר התורני תביא חתרנות בכל הקשור למסורת והתרבות, כלומר: חלק גדול מהשקר נועד להעלים דעות כדי ליצור עמדה אחת – גם אם באופן לא ליגיטמי. המלחמה מאידך, תיצור רמת כפרנות וחרדה מכל דבר תורה שלא ניתן לבסס באופן ישיר ומוחלט. אין זה מצדיק כמובן כניעה לשקר, אך יש להתחשב בזה.
ג. פרט נוסף וחשוב מאוד לענ"ד, בנסיבות שגרמו להיווצרות אידיאולוגיה התומכת בשקר, הוא התחושה הרווחת בדורינו כאילו "כולם" בעצם ילדים קטנים שחייבים אמא-צמודה ואם לא הם לא יידעו אם ללכת מחר לבית כנסת, או שפתאום נתחיל לשמוע על פרשת "החרש היה ליבם". כי האפשרות היחידה לקיום התורה בדור היא כמובן הישיבות – שכל עלם בן 16 הלומד בישיבה, הרי הוא ככוהן גדול של ההשקפה – ומה יותר משפיע ממנה על ההלכה?!
מימדי התופעה ומקורותיה הן שניים לדעתי, ויש בהן מעט נאיביות מצטדקת של ראשית שנות הת"ש בתוספת צביעות שרכשו חלק מנאמניה בשנים האחרונות (לא יודע ממי). החלק הנאיבי הוא התחושה כאילו מקור כל התורה הוא עולם הישיבות (אינני חושב שיש ליטאי שיתעקש שזה שקר מוחלט, אך תכף נתייחס לשאלה זו). היווצרות התחושה היא כשהיו מייסדי הישיבות המודרניות צריכים תלמידים, בדור בו הציבור לא רגיל לשליחה מרובה לישיבות. וכן ישיבות שנצרכו למימון, דאגו לספר שבלעדיהן העולם היה נחרב. כמין יומרה שהייתה מתאימה לויכוחי רבי חייא ורבי חנינא, מבלי להכנס לשאלה האם ניתן לראות את עולם הישיבות המודרני כהמשך של שיטת רבי חייא (לדעתי אם כבר, הוא הרבה יותר דומה לרבי חנינא).
מכאן קצרה הדרך לכל בר בי רב שגסה רוחו, או סתם שרלטן שחייב להוכיח שהוא לבדו הוא ואין בלתו וכו', להשתמש בכתרה של תורה ולהדחף בכל מקום בטענה, שרק עולם הישיבות ראוי לקיום התורה. סתם מעניין לראות, איך עולם הישיבות הפך לשיטת "ישיבה לכל", בניגוד מוחלט לאידיאולוגיה של המייסדים (כפי שניתן לראות בכתבי הנצי"ב, לדוגמה העמק דבר על "ועתה ישראל מה ד' אלוקיך שואל ממך" ופרשת מעשר שני "למען תלמד ליראה", וכן בשו"ת משיב דבר ח"א סימן מד ועוד הרבה), שנקטו בגישת "צריך גם ישיבות", וברור שלא ראו בזה אפילו אפשרות יחידה לצעיר המתלמד (ברור במקורות הנ"ל, שישנה שיטת לימוד ליגיטימית, שמצריכה חכמה חיצונית ומקצוע וכו'). אבל מה זה משנה מה המקור, אם, כאמור, מותר לשקר?
כמובן שכאן נולד הצורך בגדויילים, כי אם יש הכרח בלתי אופרציונאלי בישיבות לכל עניין דתי, בהכרח שצריך גם אמא שתגיד מה לעשות, כי אחרת כל בוגר ישיבה יחליט לעצמו – כמו שהיו שחשבו על כל אדם באשר הוא – ואחריתו, לבעלי ההשקפה, מי ישורנו? ומאז הגדויילים אומרים מה שבא להם, כי מה זה משנה בכלל מה אמר רש"י או השולחן ערוך, הרי בשביל ללמוד אותם לא צריך גדויילים ולא ישיבות ולא השקופע, ובעצם כל האמיץ-דולניקרים שנולדו בעיקבות ה"צורך" להעביר את המסורה ושרביט ההיתר לקרוא בתורה לדור הבא, יבוטל, חלילה...
ושוב ניתן לראות איך הבעיה מולידה בעיה. אנשים פיתחו דור של צעירים חמומים שתפקידם ללמוד בישיבה תוך הטפה על היותם חשובים מכל ונתמכים בצידוק קיום העולם. מקביל, עם כל הכבוד, הרבה ידע לא יספיק העלם להשיג עד גיל 20, בוודאי לא במושגים של פסיקה או הוראה לכל. אז מה הפלא שהצעירים, מחד, לקחו על עצמם להסביר את התורה לפי השגתם, כשלא פעם הם מוציאים בשגגה דברים מהקשרם ומגלים פנים בתורה? ומה הפלא שהתעוררו שרלטנים רבים, שדאגו לחמם את ליבות הצעירים מבלי לגלות את סוד העניינים בתורה אליבא דאמת? (אין דוגמה יותר טובה מהבלאגן של הגיור בימים אלו. ישנם שני צדדים חשובים ויש שאלה איך להתנהג, אני מבין שכל צד נהג בצורה בעייתית עד שהגענו למצב זה על חילול השם הנורא שבו – שגם בו שותפים פעילים שני הצדדים. אך אינני מסוגל להבין איך אנשים שבקושי בקיאים ב"אשרי יושבי ביתיך" כבר יודעים מה ההלכה ומי מסלף וכו' – כשהנושא עצמו באמת מורכב ולא מבורר כלל...)
במקרה הזה (כפי שרמז נדב), ישנה אפילו תולדה מעניינת ומשמעותית של התולדה הזו, והיא יצירת ההגמוניה הדתית האמיתית סביב השקר. אנשים שאינם מעוניינים לשווק את האמת, מצליחים במידה רבה לייחצן את מה שיש להם, עד שהעומד מן הצד אומר: אם הצעירים בטוחים שאלו ה'גדולים' ו'גדולים' בטוחים שאלו הדור הבא-הממשיך, כנראה שמדובר בתנועה סיבובית חשובה, שלא ניתן כמעט להיות דתי חוץ ממנה. כך קל לדחוק הצידה את מי שיותר מדי כנה, וככה אותם הכנים נמצאים בסוף מתכופפים ומקבלים מרות מאותם אלימים שהוציאו אותם מן המעגל. ככה השקרנים לא רק מתמחרים וקובעים בשקר, אלא אפילו מנהלים את האמת.
ד. פרט נוסף שעורר נדב הוא עיוותים שמקורם בחוסר אמונה. במאמר הם אמנם מיוחסים למגזר הליבראלי, אבל לדעתי הם חלק חשוב מההוואי השמרני. במאמר שכתבתי באגודה אחת, שהפניתי אליו לעיל, הזכרתי את האימה של הציבור השמרני מפני מי שעלול "לאיים" על בלעדיותו, כלומר מי שמחמיר במה שלא חשבו עליו השמרנים. או אז נמצא צידוקים תמוהים למה השמרנות היא בעצם לא להחמיר, ואדרבה, דווקא החומרא הזו היא קולא וכו'.
ואני הקטן נזכרתי בצמד פסוקים מפרשת השבוע שעבר: "כִּי יַכְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדָם מִפָּנֶיךָ וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי: לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לַד' אֱלֹהֶיךָ כִּי כָל תּוֹעֲבַת ד' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:" (דברים יב,כט-יג-א). צמד זה מעורר הרבה תמיהות מבחינת ההקשר, כי מה הקשר בין החיפוש אחר עבודה זרה לבין המחקרים ההיסטורים-תרבותיים, ומה אמור לגרום לאדם לרצות לשרוף את זרעו עד שמעורר הבורא חוסר המוסריות הכרוכה בזה, ועל כולנה, ההקשר עם "בל תוסיף ובל תגרע" – מצוות הטעונות הסבר מצד עצמן – לא ברור.
לדעתי הנושא הוא הוא שאנו עוסקים בו. כי כשאדם יודע מה צריך לעשות, איננו זקוק לחיפוש תרבות, היסטוריה או סתם תוספת מוגזמת על תפקידו. החיפוש והנסיון להרבות מעבר למעבר למצופה, הם נחלת מי שאינו עומד בסוד הנדרש ממנו. ודווקא כאן יחשוב שאדם שככל שיעשה מעשה קשה – לפעמים אלים ואכזרי מעבר למסוגלות – או אז יהפוך להיות נזר הבריאה, ככל שיעסוק בשבירת המידות יתגדל, ולא ככל שיכנס בסוד העניינים באופן היותר אינטקלטואלי (ברעיון צמח אטלס מול המחזה אברהם). למעשה, ככל שיקטן הידע ולא תהיה שאיפה להשלים אותו, יגדלו עשבים שוטים, כמו נטיה אחרי פרומקייט, ליברליזם וכדו'; הקונפליקט של ליברליות מול שמרנות, מוכרח במסגרת שהציות אינו נר לרגליה.
תוקן על ידי אחרחוק ב- 19/08/2015 21:52:04
