רשימת הזוכים

מקום ראשון:

נשלח ע"י הלם חמודות

אח יקר

אח יקר,

איך טרקת דלת זעזעת סף

איך אטמת אוזן מקריאתי.

איך ערלת לב שנכסוף נכסף

את ביתך נטשת, את ביתי.

ובבית,

דומייה זועקת מן הכתלים

ענפים סחופים אחר שלכת

מנגינה זועפת כבשדה קטלים

איך העזת כך פתאום ללכת.

ואבא,

הוא כעס, נכון, אך ליבו שותת

יגונו טובע בספרים בלים

המבצר שעמל תכן ושרטט

נידף ברוח עם העלים.

ואימא,

ליבה שוקע עם חמה מול נרות

דמעותיה לא פסקו להתחנן

מייסרת את ליבה במסמרות

לב של אמא לא פועם בלא בן.

ואני,

אותיר לעד חרך פתוח עבורך

וכשינעלו, אני אוציא את המפתח.

לנצח  את כפי אושיט, פתוחה

ואאחוז בך אחי, אני מבטיח.

מקום שני:

נשלח ע"י האורחת

עצמי 

רגלי רצות כבר מעצמן

מוחי בסחרחרה

ובמרדף המטורף אחר הזמן

לא אדע אחר פשרה

ובסופו של יום אברח

אל תוך הלילה המזמין

ואז פתאום ארעד כל כך

כי לא אמצא שם את עצמי

עצמי אבד לי מימים ימימה

ולא מצאתי זמן להשיבו

ובליל כשאציץ אלי פנימה

לא אדע לאן לבוא

עוד לבי טרוף הנשימה

רגלי עוד מעצמן רצות

ואין לי מי ואין לי מה

לרְצות.

מקום שלישי:
נשלח ע"י רחלוש

יאר ה'

ועם צרוב הכאב, עד לבלתי נשוא,

ועם גלוש הדמעה על הלחי,

ואין בך כוחות, גם לא לנסות

לטשטש את עקבות הבכי.

ועם חמוק התקווה, ועם סלע ענק

הלוחץ, לא מרפה מן הלב

כבר אין לך מילים, גרונך כמו נחנק

האופק צבוע כאב.

עם שברי חלומך, עם שברי לבבך

עם יגון לא ניתן לתאר

עוד תחושי ידו האוחזת כפך

עוד ימתיק ופנים לך יאר

מקום רביעי:

נשלח ע"י מוטציה

מחרוזת של דגים

(לַחֲרוֹז שני דגים,

זו משימה קשה.

שאלו את הדייגים,

יְפָרטו הם בבושה:)

סלומון הוא אשכנזיסט,

את בקלה לא יקבל.

קר-ציון הוא מזרחיסט,

ביום העצמאות יהלל.

אמנון חוזר בתשובה,

עליו כל דג יצחק.

גם בורי ועם הארץ,

מרשימת השידוכים נמחק.

געפילטע-איש מגוּשׁ גורש,

כיפה כתומה לו על קדקוד.

דג הזברה טרם נואש,

פח אשפה מבעיר הוא עוד.

סרדינים רזים - טונה שמנים,

בהיר מאוד ההליבוט.

ואיה הם המושלמים,

נעשה בהם שיבוט.

קשה הזיווג כקריעת ים סוף,

או לפחות כנסיכת הנילוס.

אם דג זהב לא יצוף,

עוד תיכנסי למינוס...

***

ומספר מוסר עתיק

כדאי תמיד להעתיק:

מה יהיה, דגה מנין?

ישועת ה' כהרף עין!  

מקום חמישי:

נשלח ע"י בנש"ק

שיר הגלגל 

ילד חמד בחיידר חשוב,

שחונך והודרך ושמע שוב ושוב,

על הבל היופי ושקר החן,

מול גדלות התורה הסיגוף והכן,

על כמה שהעולם הזה הוא שקרי,

ושנגד כל "מודרנה" יש ללחום כארי.. 
 

קינן בו תמיד רגש הקנאה,

באותם ילדים, "בעלי המאה",

שבבית שלהם יש מנוי על עיתון,

ושכל לבושם מקרין ומדיף ניקיון,

השער מסורק, יש כמעט שם בלורית,

ואבא לפעמים מביא אותם במכונית.. 
 

ובימי נערות עם קנאות הילדות,

התחיל לגלות קצת יותר "עצמאות":

התספורת התארכה והפכה לבלורית,

במאמצים מרובים גם למד האנגלית,

רכש השכלה בעשרות של תחומים,

התערה בין דגיגים וכרישים... 
  

עם רשיון ביד גם עלה ברמה,

טייל, ואכל עם ידידים במסעדות יוקרה.

פיצה את עצמו על כל מה שלא היה,

ובכל דבר חיפש רק חוויה.

כבחור משכיל מודרני וחביב

הגיע עם חברים אף ל"בילויי תל אביב".. 
  

התחתן עם בחורה שאביה עובד,

מסמינר מודרני ובכלל לא "כבד",

החל לחיות חיים של איכות,

כשהבית נבנה על אדני הפתיחות. 

טיילו ,הסתובבו, הרחיבו אופקים,

רכשו ידידים, וקראו עיתונים,

שוחחו שיחות, העמיקו חשוב,

דנו, התפתחו, שאפו עוד ועוד...

עם חלוף השנים הפכו משפחה,

וילדים, כידוע, זו הרבה שמחה!

הם נולדו לאב מהזן החדש,

אצלו- זמן איכות לבילוי, זו חובה של ממש! 

העיתון- דרך קבע שוכן בתיבה,

ובאוטו נוסעים (גם אם זו כמעט מרכבה...)

גם דוגמא אישית יש, מרוצים המורים,

אבא חושב, ורציני, "איש של ספרים"! 
  

וילדי החמד, שגדלו לכל זאת,

התפתחו, ופיתחו זמירות חדשות:

עתונים וספרים - "בבקשה להחביא", ורק:

מחפשים הזקן, ואפילו הפראק... 
  
ו"אבא, אם עם אוטו אתה בא,

תחנה בבקשה, ברחוב הבא..."

ו"למה אין כולל? והחולצה כה קצרה...

מה יאמר הרבה? מה תאמר המורה?..." 
 

איך סובב לו גלגל, עולה מעלה,

וחוזר, בהפוכה, לנקודת ההתחלה 

מקום שישי:

נשלח ע"י צ.מ. (2)

שבע בבוקר

שבע בבוקר, יצאתי לכיוון בית הכנסת כמידי שבת בשבתה. צעדתי בשביל המרוצף לשער החצר, ושם ראיתי אותו.

גם הוא ישב שם כמידי שבת בשבתה, אבל ידעתי בביטחון שהפעם זה לא יסתיים טוב.

"הוא" התורן, זהו ילד בהיר ותכול עיניים כבן שבע. אולי אפילו שש. פיאות מסולסלות סדורות משני צדעיו, ומספר אפס לקח אליו את שאר חלקי הראש. מכנס עם קפלים מגוהצים ואפודה שבתית תואמת, מעל חולצה צחה כשלג, מסגירים ילד חסידי מבית טוב, עם אמא מסורה ודואגת ואבא שלוקח אותו לבית הכנסת.

בית הכנסת החסידי הצמוד לביתנו, מפורסם בשמו "השטיבלאך". הוא שייך לחסידיות מאוד מסויימת,  וכל חסידי אותה חסידות מהשכונה הגדולה, מגיעים להתפלל דווקא שם. רובם גם ביום וגם בלילה, והמתגוררים בריחוק מקום, מקפידים להגיע לפחות ביום.

"הוא", או שמא נקרא לו שמחה'לה, למרות שאין לי מושג ובאותה מידה ייתכן ששמו שימע'לה או שרוליק, היה מגיע עם אביו מידי שבת בבוקר.

ומידי שבת, בשלב כלשהו של תפילת בית הכנסת, הוא היה כאן בחצר שלנו. שאר בני גילו השתובבו סביב בית הכנסת, אבל הוא נמשך תמיד לכאן. אני חושב שכבר שנה שהוא בחצר מידי שבת. בהקפדה ובדביקות. אני לא חושב שהוא בעצמו ידע להגדיר לעצמו מדוע. אני ידעתי.

***

שכנים לנו צמודים, דלת ליד דלת. וחצר אחת משותפת גדולה ומוקפת בגדרות גבוהים, ששער בסופה. ביום חמישי האחרון הם עברו דירה בפתאומיות. לאופקים או ליפרח או לנתיבות. לא ייחסתי לזה חשיבות מרובה. לא היו בינינו יותר מידי קשרים. הלוואת חלב פה ושם, ובכיות התינוק שלהם בשתיים בלילה. לא בירכנו "שפטרנו" כשהם עזבו, אך גם לא נראה לי שנתגעגע יותר מידי.

בשבת בבוקר, עת כולם בבית הכנסת, הייתה ילדת השכנים, גם היא כבת שבע, יוצאת לשחק בחצר. לא זמן רב אחרי שהיא הייתה יוצאת, היה גם שמחה'לה מופיע שם. כנראה שיש איזה חלון בבית הכנסת שרואים ממנו את החצר שלנו. הם היו משחקים יחד.

אמא של שמחה'לה, כנראה, שמחה מאוד לראות כל שבת בבוקר כיצד הוא קופץ מהמיטה ושש ללכת עם אביו את המרחק הרב עד לבית הכנסת. בתמורה וכעידוד היא הייתה מכינה לשמחה'לה הצדיק שלה "פעקאלע" – שקית ממתקים גדושה בכל טוב הארץ בהשגחת הבד"צ העדה החרדית. לא היה לה שום צל של ידיעה על כך שהממתקים המשובחים באמת מתוך השקית, מגיעים דווקא לפיה של אַיָלִי, בת השכנים, משום שלא היה לה כלל מושג על קיומה של אותה איילי, ובודאי שלא על המקום שהיא תופסת בעולמו הטהור של שמחה'לה שלה.

וכעת, הוא הסתובב שם בחצר כארי בסוגר. מידי פעם שלח מבטים מצפים, שמעט ייאוש כבר מתערב בהם לכיוון הדלת הנעולה והחלונות הסגורים.  מידי כמה פעמים ירד במורד הרחוב לבדוק אולי איילי השכימה הפעם, וכבר ירדה עם אחיותיה הקטנות לגינת המשחקים שבמורד. בסופו של סיבוב, הוא היה שוב בחצר שלנו. ממתין, מצפה, מייחל.

כשפתחתי את הדלת לצאת לתפילה, הוא זינק ממקומו בתקווה. אבל אז הוא ראה שהדלת שנפתחת היא דלתנו ולא הדלת הצמודה לה, והוא התקפל חזרה לתוך עצמו. מבטו עצוב.

***

כשחזרתי מבית הכנסת, הוא עדיין היה שם. מאריכים החסידים, זה ודאי.

הוא ישב על האסקופה עם אותו מבט עצוב. האם ידע מה מציק לו? אני לא בטוח. אבל בודאי שכנע את עצמו כי הם בסך הכל נסעו לשבת, ויחזרו בשבת הבאה. דבר שלא קרה אף לו פעם אחת בשנה האחרונה.

היה בעיניו יגון שלא השתלב עם דמותו. באותו רגע הוא נמשל בעייני לאותו גור חתולי רחוב, שאמו נדרסה אל מול עיניו הכלות. אי אפשר שלא לרחם על גור כזה. לא כל שכן על ילד עם נפש שלמה.

לא יכולתי לשאת יותר בצערו. ניגשתי אליו.

- "צדיק, שבת שלום".

- "גוט שבס" הוא השיב אוטומטית. ילד מחונך. ללא ספק.

- "צדיק", שניתי, "הם עברו דירה למקום רחוק. הם לא יהיו פה יותר אף פעם".

- "אה". פלט הילד, והעצב שבעיניו העמיק עוד יותר.

ואז פתאום התמלאו לחייו סומק כמי שנתפס בקלקלתו. פיקחות הילד הירושלמי התעוררה סוף סוף. קצת מאוחר מידי.

- "מה אכפת לי!" הוא הוסיף מיד.

- "פשוט חשבתי שאתה מחפש את השָׁכֵן, סעדון". נתתי לו מוצא של כבוד.

- "לא. אני.. אני סתם מסתובב פה בחצר".

הוא נתן מבט אחרון של פרידה בדלת הפלדלת הנעולה, ספק משלים וספק לא מאמין, ופנה להסתובב. בצעד שפוף הוא התקדם קדורנית אל רחבת בית הכנסת המרוצפת, שם שיחקו בני גילו וחבריהם בחמש אבנים.

מקום שביעי:

נשלח ע"י יערת הגשם

"לחופש נולדת"

 
כמו במידרון חלקלק

בו היית רץ

בלי נשימה או אמונה

תועה תוהה וחוזר

כפוף ראש

נטול כח

ובידיים מורמות אל על

כבולות

חזרה אל בית הכלא

חזרה לסלע התלול שבראש ההר.

כמה היה טוב

לו חשבת אז לרגע

שהדרך הארוכה

האיטית והמפותלת

היא זו שתדריך אותך

אל עמק בטוח

לא תוכל אמנם לדהור

אבל גם לא לחזור

להמשיך בהצלחה

ולהתקדם

לא לסגת בכל פעם

לנקודה רחוקה יותר

רק צריך קצת

אמונה

בעצמך.

כי לחופש נולדת.

מקום שמיני:

נשלח ע"י סיהרא

בסערת נפש

בסערת נפש מאיימת להטביע 
בהמיית הגלים שבנפש בוכים 
בשברון לבבי, כי לא אומר יביע 
בפגעי מצפוני הבאים והולכים 
  
כי מאסתי בכל והבט לא אוכל 
כי רחקתי נפשי ואסלוד מכל אלה 
כי בתוך לבבי התרוקן ההיכל 
נשמתי המייחלת- לפלא.. לפלא... 
  
ואיני בגלעד, אף צרי לא יותן לי 
ופצעי מי יחבוש, וכולי חבורה 
וחטאי הגדול מי יחשוב כקטן לי 
על כי נפש נותרה חבוטה ושבורה 
  
האם יש בכח ימים שיבואו 
לטשטש ראשונות וחטאת נעורים 
וגואל לנפשי הישוב ויבוא הוא 
לנקות ולחבוש בי פצעים פעורים 
  
הייתום לבבי היחזור ויִשְלַם 
היש עוד מזור ותקווה ותוחלת 
האחדול מלנוע, לנוד בעולם 
שכולו משרפה ואש מאכלת 
  
וצורבים הנימים ועיני יורדה מים 
וקרבי ההומים אלי א-ל בתפילה 
שמעני, חייני היום מיומיים 
ברכני בדעת עוצמת המחילה