אשכול למבוגרים..

השיר (המילים) נכתב על ידי אדם "מבוגר" שמחפש את דרכו (לא בהתמדה) בעולם הכתיבה, והוא ישמח מאוד אם החברים המוכשרים והחברות המוכשרות יקחו את המילים ויעזרו להפוך אותו לשיר זורם.. ומנוסח היטב. הוא מעט ביקורתי אבל ח"ו לא אישי נגד אף אחד. 

אתם הכותבים הצעירים חווים בקלות ומיד את הדפים ממלאים

נכון, שלפעמים החוויות לא קלות ולפעמים גם כואבות מטלטלות

אבל כל זה נמחק כשהדף מתמלא בקישוטי מילים

והמחמאות כבר דופקות ואתכם עוטפות..

אצלנו המבוגרים הדברים נראים אחרת,

החוויות לא ממש מוציאות מהאדישות,

ואפילו כשמתוסכלים וכואבים מדבר איום שקרה

העולם המעשי והתובעני לא נותן לכם יותר מדקה

להרגיש את הכאב, לההתבוסס בתוך החוויה

ואם כבר הרגש אותך תפס עדיין בלי השלכה מעשית היא מיד תעלם.

וכשאנחנו מגיעים לדף, מנסים שהיא תשקף את החיים,

אבל אז יהיו גם שורות ריקות שורות של אדישות,

שורות של תהיה:

האם מה שכתבתי הוא אמיתי,

האם מה שתיארתי הוא כל מה שחוויתי

ואולי הגזמתי ובכלל זה לא היה יותר מרגע חולף

ואם גם לא ברור מה יצא מהכתיבה אז גם בכתיבה יתבטא חוסר הלהט וחוסר האמונה,

ואז כבר מי יקרא מי ימצא עניין..

אבל ציידי הכשרונות של עולם הספרות הם אנשים מנוסים, הם יודעים ש..

חוויות נערות כמו שהם מגיעות ככה הם נפוצות,

כתיבה מתלהבת מושכת את הקורא אבל אחרי חמש דפים הוא כבר לא יזדהה,

והתיאורים שנבנו במהירות ובכשרון משקפים רק את מה שהכותב הסכים לספר,

כל קורא מתמיד יבחין שחסרים פרטים שדילגו על רגעים

שהשיר נתון במבחן שאם הוא לא יהיה וואוו ואם לא יביא תוצאות הוא יושמד ולא יראה אור..

אבל זה לא צריך להיות ככה,

הקורא הנבון הוא קשוב יותר לחיים מאשר לחלום,

הוא יתחבר יותר לכאב של דילמה מאשר לכאב של אסון,

לאושר מספק שנפתר מאשר מנערה שמצאה את אביר חלומותיה,

ולרגע של עמידה על עיקרון אישי בעבודה מאשר על הקמת מפלגה..
 

וכן, זה כנראה נכתב גם מקנאה ומהערכה..

הקנאה,אוי,הקנאה.
זה בסדר.
זה מתפרץ לפעמים.
אני סולחת.(?!)