אני יודעת שיש עוד שבוע שלם, ובכ"ז מפרסמת את זה כבר מהיום.
אשמח אם מנהלנו ינעץ את האשכול.
------------------
כשחלי התחילה להבין שהעסק הזה ששמו "ילדים" לא הולך להיות בעבורה קל,
היא היתה הלומה.
אם נסתכל על החיים של חלי עד לקטע הזה, נוכל להבין למה היא הרגישה כך.
בעבור חלי היה העולם מקום נחמד, מרתק ואהוב. היא אהבה את החיים.
לחלי היו הרבה חברות טובות, היא היתה חכמה ורגישה במידות הנכונות, והיא מצאה עניין רב בלימודים, כאשר היא משלבת כמה מקצועות ביחד, עד שנראה היה שהיא עושה את הבלתי אפשרי מבחינת הזמן והכוחות.
חלי באה מבית מבוסס, אף פעם לא חסר לה מאומה.
היא נישאה עוד לפני שהסתיימה השנה האחרונה בסמינר, והשתלבה בעבודה טובה מהר מאוד.
החיים המשיכו להאיר לה פנים, היא אהבה את הבית שלהם, את החיים בזוג, את העצמאות..
אבל כשמלאה שנה לנישואים, ועדיין ---
המחשבה שהיתה עמוק בתוכה יצאה פתאום החוצה בבת אחת והציפה את כל כולה.
באיזה שהוא מקום, חלי רצתה כבר להרות כדי לדעת שהיא צועדת בתלם.
היה מסביבה לחץ חברתי כזה, חברות שילדו את הילד הראשון וכבר נשאו את השני בבטנן, שכנות עייפות שירדו עם הילדים לגינה, חברות לעבודה היו מדברות במטבחון על לילות מנודדי שינה.
פתאום היא הרגישה מאחור, וההרגשה היתה לה זרה.
מעין התרסקות אל תהום החיים האמיתיים.
היא כבר פחות אהבה את העולם, וביום הנישואים השני שלהם, הרגשות שלה כבר התחילו לקבל מימד ממשי.
היו ההורים הלחוצים, היו המשחקים שלה על העולם שהכל טוב, שהיא רגועה ו...נו, בעזרת ה'..
נשים כבודות בחתונה שאיחלו לה מכל הלב והנשמה איחולים.
והיו, התחילו להיות, התייפחויות אל הכרית, בכל חודש שהביא עמו אכזבה.
----
אחר כך מאמצע השנה השלישית לנישואים, הגיעו פתאום ימים אדישים יותר, כמו השלמה דקה שקטה ועצובה עם המציאות, ועייפות גדולה.
חלי הלכה לבדיקות, היא ביקרה אצל מומחים והתייעצה עם כאלה שסחבו עימם סיפורי פוריות וסיפורי ציפיה של שנים.
אבל לא היתה סיבה רפואית ברורה לציפיה שלהם, שלא מתממשת.
לפעמים היא היתה לוחשת לעצמה, שאולי עדיף היה אילו היתה סיבה שאפשר היה לטפל בה ממש, משהו שיבואו ויגידו לה: הנה כך וכך מצאנו, ואלו הדרכים לפתרון.
אבל לא.
כשמלאו 3 שנים לבדיקות ולמעקבים, ולכל מיני נסיונות רפואיים להשיג את ההריון המיוחל, היתה לה היתקלות נוראית עם הרופאה המטפלת שלה.
היה ביניהן ויכוח מר ומיותר, שהוציא את חלי בוכיה ועלובה.
היא חזרה הביתה והודיעה שהיא לא הולכת יותר לבדיקות.
ביחד החליטו ללכת לשאול מה לעשות הלאה.
ניסחו שאלה לרעב חיים על הכתב, והבעל יצא לשאול.
אפשר לקרוא לזה פסק הלכה, אולי המלצה או עצה, אבל בסופו של דבר הם קיבלו הוראה כזו:
"אם בדקתם ונבדקתם, עשיתם את שלכם.
הרופאים לא יודעים מאומה".
עם התשובה הזו הלכה חלי בשקט חצי שנה.
היה לה רגוע מצד אחד, ומייאש מצד שני.
החיים החלו להיות שגרתיים מידי, עד כדי שגם לגוון אותם ביציאות מעניינות כבר היה מעייף.
פתאום התשוקה לתינוק הפכה עוצמתית כשהיתה שומעת את השכנה ממול משכיבה את ילדיה.
החשק לאחוז בילד ולדעת שהוא רק שלה, ללכת עם עגלה ברחוב, לקום עייפה ולהגיד בפנים מאירות בעבודה שלתינוק יוצאות שיניים, היה בעבורה צורך בסיסי ולא רק מענה ללחץ חברתי או למבטים חומלים...
הם החליטו להפנות את כל המשאבים והכוחות למאמצים מסוג אחר...
הגיעו ימים נוראים, ראש השנה הגיע, חלי התפללה כמו שלא התפללה מעודה.
היא הרגישה שהיא קרעה את השמים בתפילה, שבשנה הזו היא חייבת לראות את הישועה.
אבל בערב יום כיפור, הכתה בה האכזבה במלוא העוצמה.
ישובה על הספה, בוכיה, לא הצליחה למנוע מעצמה את השאלות של מה יהיה ושאלת השאלות למה??
אותו יום כיפור, היו התפילות שלה שבורות לבב והיא הרגישה שבורה ומחכה להיאסף ברחמים, לקבל חיבוק שמיימי, משהו, הארה, הודעה...
למחרת ערכו בר מצווה לאחד האחיינים של בעלה, כשהגיעו לאולם, היא גילתה את מה שהסתירו ממנה כל אותו הזמן, גם גיסתה השניה, אשת האח השני שנישא אחריהם מתעתדת לחבוק בקרוב ילד...
יצאה החוצה, לא יכולה לשבת לאכול, לא יכולה לכבוש את הדמעות.
לדבר על הכאב פירושו לפרוט אותו לחלקים קטנים שניתנים לעיכול.
הבעיה היא שלפעמים הדיבור מכאיב בעצמו...
חלי מצאה עצמה חושקת שפתיים ושותקת.
אבל בהחלט לא מתמודדת.
כמו כאב שהולך עמך לכל מקום, כחלק ממך, כמו חולשה אחת גדולה וחוסר אונים,
היה לה החסר.
גם השקט שבבית כבר החל לזעוק, והדממה היתה עונה לה לעצמה.
החגים שהגיעו הדגישו את החיסרון, את החידוד של זוג צעיר שהוא בעצם כבר לא זוג טרי, המפגשים המקריים והמכוונים היו לה לזרא.
היא הרגישה בודדה בודדה.
בתוך ים הכאב הזה, הגיע חודש תשרי לסיומו,
עבר חודש מיום הכיפורים, וגם חשוון היה מר בעבורה....
התאריך היה י' בחשוון, והיא שוב ישובה על הספה בביתה, בוכיה.
דמעות יבשות לא תמיד הן דמעות שיבשו, לעיתים הן דמעות שכבר לא יכלו לדמוע יותר....
ואז היא נזכרה...
כמה שנים קודם לכן, היתה חלי בחורה צעירה ומשוחררת כל עול, אבל גם אצל מי שחייו טובים ונוצצים באמת, יש רגעי משבר.
בדיוק באותו תאריך, 5 שנים לפני, היתה חלי באחד מן הרגעים הללו.
לא, אין זה משנה מה היה שם בדיוק, חלי גם לא ממש מספרת.
האמת שאם תשאלו אותה היא רק תגיד שהיו אלו ימים קשים בעבורה, של צער ושל בכי עמוק.
היא חוותה סוג של פגיעה עמוקה, שטלטל את עולמה הרגשי לחצי שבוע בערך.
ואותו חצי שבוע חל בדיוק בערב יום פטירתה של אמא רחל.
חלי הרגישה רצון לפרוק, והיא נסעה להתפלל.
וכשהגיעה שמה התפרצו הדמעות והיבבות מתוכה.
אבל היא הרגישה שהיא בוכה על הבל וריק, על פגיעה בכבודה, על רצון סתמי להרגיש עם עצמה בסדר.
והידיעה הזאת הציקה לה.
פתאום היא החליטה לנתב את כל התפילות והדמעות למקום אחר.
היא התפללה על דבר אחד בלבד, בעל צדיק, ירא שמים, שימָצא לה בקלות, בזמנה, שיקים יחד עימה בית של שלום ושלווה, שיקשור עימה קשר אמיתי ומוצלח.
חודשיים לאחר מכן, במוצאי י' בטבת, ליל י"א, היא פגשה אותו לראשונה.
חודש נוסף עבר ובי"א בשבט היה הווארט למזל ולברכה.
חלי החליטה ללכת גם עכשיו להתפלל אצל אמא רחל.
הם הלכו יחד, היא התפללה לנס.
"אמא רחל, שמי גם הוא רחל" היא לחשה לחישה רותחת ובוכיה.
"וגם אני מצפה כמוך כל כך לזכות בפרי בטן....
אנא העתירי בעדי, רחל בת חנה לזרע קודש בר קיימא במהרה"
כששבו הביתה משהו בתוכה נרגע.
בי"א בטבת היא ידעה כי משאלתה התמלאה.................
-----------
הסיפור האמיתי מוקדש לחלי ידידתי הקרובה ששיתפה אותי בסיפורה המפעים.
חלי הבטיחה לפרסם אם תיוושע, וזאת אחת מן הדרכים.
מוקדש גם, ליהונתן בן השנתיים.
