"חושב, על ---" מיהו ליטאי, ו70 שנה לשואה

שבעים שנה, בדיוק! לפרוץ קלגסי הנאצים את ליטא וביטול מדינה זו. [לפני כן היתה כשנה תחת כיבוש סובייטי, הישיבות נסגרו כמובן, לפחות רשמית, אבל היהודים חיו]. בעצם תאריך זה אומר, שהניצולים הבודדים ששרדו, [בעיקר במחבואים כשנטמעו למראית עין בין הגויים ולא נתפסו עד סוף המלחמה, או בבונקרים] הם כיום לפחות כבני שמונים, וגם כך בקושי יכולים לזכור – מילדותם בגיל עשר – את ליטא שלפני השואה. ליטא "בתפארתה".

מה היתה ליטא בתפארתה - ליטא מסמלת בעיני רבים 'יהדות תורנית'. והיא היתה אכן כזו.

ובאין יתומים ויורשים לאותה מורשת – ירושה ממשמשת ועולה עד יעקב אבינו.

כל יהודי יכול לירש משהו חיובי או תורני מאותה גולה מפוארת.

וביום זה צריך לזכור ולהזכיר – זכור את אשר עשה לך עמלק! - כי אם אנחנו לא נזכור, מי יזכור? הגווילים השרופים? האותיות שפרחו??

בתור "יזכור", יוגש בזאת מאמרי הדל, ובו יהיו תשובות לשאלות הבאות:

• מה מסמל יום כ"ז בסיוון??
• מתי נכחדו יהודי טלז וקלם?
• מה האפיונים של יהודי ליטא?
• מה ההבדל בין ליטוואק לליטווישער??
• מה הקשר בין "ליטא" ל"תורה"?
• ועוד נושאים כפי שיראו עיני הקוראים.

מיהו ליטאי

[המשך למאמר "מהו חרדי", בו כתבתי הנראה לעניות דעתי בניגוד למה שנפוץ כיום. שאת החרדיות כסטיגמה המציאה התקשורת החילונית, בת השקר ללא רגליים, רק בכדי שיהיה לה כינוי קליט להשמיצנו להכפישנו ולתלות בנו את כל הקלקלה שמתרחשת מפעם לפעם.

גם ליטאיות, אינה דבר אמיתי, אלא סטיגמה בלבד. והיא תולדת השקר מצד עצמה].

1.     אלו ארבע ישיבות מתוך הרשימה דלהלן היו במדינת ליטא, ואלו היו במדינת פולין? וולוז'ין / מיר / גרודנה / קמניץ / פוניביז / קלם / נובהרדוק / סלבודקה / ראדין / לומז'ה / טלז / לובלין.

2.     מה היתה עיר הבירה של ליטא? ורשא / קובנה / וילנה

3.     איך הוגים את השמות פוניביז וטלז?

4.     מה אומר התאריך כ"ז בסיון?

התשובות האמיתיות הן: 1. אם חשבת שוולוז'ין היא בליטא – טעית! אינך יודע מה והיכן היא ליטא. רק פוניביז, קלם, סלבודקה וטלז היו בליטא. השאר בפולניה! ומיעוטן ברוסיה הלבנה [כיום "בלורוס"]. 2. כמעט אמרת וילנה? אתה לא בר מושגים בכלל! הבירה היתה קובנה! 3. אם אתה אומר פונוביז' או פונוביץ' – טעית! לא שמעת מעולם היגוי ליטאי מהבית. אומרים פוניבז' [באיות אידישאי פאניוועדש], טלז' [טעלדש]. 4. פרוץ השואה בליטא, יום כיבושה תחת מגפי, טנקי ומטוסי הגרמנים ימ"ש, בשנת תש"א. [הוא היום שנקבע על ידי הניצולים והרב כהנמן מפוניביז בראשם כיום הזכרון הכללי למשפחותיהם שתאריך רציחתם לא נודע].

אחוז היודעים זאת מבית אבא, אפסי! גם מאלו הקוראים לעצמם ליטאים. אשר לפחות 70% מהם יוצאי הונגריה, והיתר משאר מדינות המלך.  

שהרי, רוב רובם של המגדירים עצמם ליטאים, אינם ממוצא כזה. אפילו לא רבע ליטאים אינם. פשוט אין כמעט ליטאים ילידי ליטא ששרדו את השואה האיומה. אותה יהדות נפלאה שפיכתה שם כמעיין הנובע וממשיך מימיו למעיינות – נשחטה ונורתה עד לאחד [כמעט].

האבדן הטוטאלי של יהדות ליטא שנמחתה ונמחקה מעל פני האדמה, חמור יותר מכל מה שקרה בפולניה, בשאר המדינות, ורוב הניצולים האירופיים [ובכללם כמעט כל אלו שיקראו לעצמם לימים "ליטאים"] הם יהודי הונגריה, שהשואה הגיעה לשם רק בתש"ד. בשנה האחרונה להשמדות.

בליטא לעומתם, תיכף לכיבוש הגרמני שחל ביום כ"ז סיון תש"א, החלו הוצאות היהודים במרוכז להורג מחוץ לערים. מעט קציני צבא גרמנים ארורים ימח שמם שפיקדו על הצבא המקומי, ועל אספסוף ליטאי גויי שהצטרף אליו, ניהלו את ההשמדה בצורה אכזרית ויעילה. בלי לאסוף את היהודים למחנות עבודה [כמעט], ובלי להגלותם לגיטאות [כמעט]. דברים אלו שבכל מקומות הכיבוש האריכו את חיי היהודים.

בימים י"ט כ' וכ"א בתמוז חוסלו בקבוצות כל יהודי טלז הקדושים, עד האחרון שבהם. ביום ה' באב חוסלה הקהילה הקדושה של קלם, כולל הישיבה (שנקראה "תלמוד תורה") שנוסדה על ידי הסבא מקלם. וכן הלאה.

וכה הם דברי שירתו – קינתו המזעזעת של בחור הישיבה הליטאי [באמת] בן התלמוד-תורה המפורסם דקלם, שחווה את עוצם הימים הנוראים ההם:

"השחיטה בליטא – עברה חיש,

מכ"ז סיון הבהול

ועד שלהי אלול

לא נותר יתום לקדיש".  

איזוהי ההגדרה? ובכן:

יש, ואלו הם רבים מאוד, אולי אפילו "רוב" המתבטאים בדיבוריהם במילה "ליטאי", שהכוונה שלהם להגדיר את בן שיחם או מישהו שעליו נסובים הדיבורים, יחידים או מוסד או קבוצה וכו' בכינוי שלילה מובנה ומובן. פשוט "ליטאי". אמרת ליטאי, אמרת הכל. (מה בעצם?).

ויש, ואלו גם כן לא מעטים, אני נפגש עם כאלו יותר ויותר – ובעיקר לאחרונה – שמזהים את עצמם בגאון כ"ליטאים". זו ההגדרה הכי מאפיינת שהם מצאו לאמץ על עצמם ולהתעטר בה. זה מגדיר אותם במה שהם חושבים שהם יוגדרו בצורה הכי טובה ומאפיינת. פשוט "ליטאי". (מה זה בעצם אומר?)

הצד השוה שבשניהם, שאינם מתכוונים כי אם לסטיגמה מסויימת. ישנה תבנית שלכאורה לפי השם שלה ניצוקה בליטא, או שהיא אמורה לחקות מישהו שנולד או פעל בליטא, והרי אנחנו חסידי ליטא.

בהקבלה לחסידות, כל אחד יכול להיות גיווארענער ולהתחיל להיות חסיד של רבי. יהיה חסיד נדבורנה, שאבא שלו היה חסיד סלונים, וסבא שלו היה דבוק דוקא ברב דושינסקיא.

חסיד מחסידות רומנית, לא חייב להיות צאצא להורים רומנים, הוא בהחלט יכול להיות מצד אחד הונגרי ומצד שני חצי יקה וחצי גאליציאנער. וכן כולם על זו הדרך.

אם כן, השאלה הנשאלת היא, מה נחשב ל"ליטאי". ומדוע בחרו דוקא את מדינת ליטא הקטנה (הפיצפונת) והשלווה (יחסית, לפני השואה), בתור "מותג". הרי היתה יהדות פורחת, פעילה, בכל אירופה. למה לא לטביה? אסטוניה? רוסיה? גרמניה? שכולן חולקות גבול אחד עם ליטא, וכולן איכלסו את היהדות המסורתית באותה רמה ומאותו חוג (כלומר, לא חסידים).

תאמרו, מתכוונים לאלו ששמו בראש מעיינם את התורה, שהיו בני תורה וכוללניקים. – זה לא נכון. אמנם היו ישיבות בליטא, כאמור, אבל בארבעתן יחד לא למדו כי אם כחמש מאות בחורים! ורוב בחורי מדינת ליטא היו לבעלי מלאכות שונות, ומיעוטם כבר יצאו לתרבות רעה ל"ע.

וכי גרע חלקם והשקפתם של כל שאר הישיבות הפולניות הנזכרות בפרוטרוט למעלה? גם שם למדו, ולא בפחות ריתחא דאורייתא. אז למה ליטאי?

והטעות המרכזית בשיוך ליטאיות ללימוד תורה, היא כמובן ההתעלמות הבלתי מוסברת – של אלו הגורסים שכך, בטעות – מהתורה שנלמדה ונלמדת בישיבות ובכוללים ובבתים החסידיים.

ואאריך מעט על זה להוציא מלב טועים:

החסידות כתנועה שהורתה ותחילת התפשטותה באוקראינה ומשם לסביבותיה, רוסיה הלבנה גאליציה ופולניה ועוד, שמה את דגש היהדות על "עבודת ה'". פרטי העבודה הן פנימיות והן חיצוניות, רבים מספור ולא נוכל להכניסם למאמר צר זה. די להזכיר את התפילה, שמירת הקדושה, השמחה, ועוד. חלילה לא זלזלה החסידות בתורה, אשר "תלמוד תורה כנגד כולם" מעל המצוות וגמילות החסדים, ואפילו מעל העבודה – עבודת ה'. אבל ההכנה הנפשית של כלי האדם, של הלב והמחשבה, תיקון המידות הטובות הראויות להכיל את התורה, הן הן הנקודות שהחסידות העצימה והדגישה.

כל גדולי החסידות, היו גם גדולים בתורה, הן בנגלה והן בנסתר. אולם, החסידות מתחילת דרכה לא העצימה את כבוד התורה ולומדיה על חשבון היהודים הפשוטים שלא זכו להיות למדנים. כי לפי ההסתכלות על נשמות היהודים ותיקונן, כל אחד במדרגה הייחודית שלו ראוי לכל הכבוד, ולהיות שרוי במלוא השמחה והרגשת השלמות.

ארון ספרי ההלכה והעיון היהודי מלא מספרי חסידים ואדמורי"ם. מחברים למדנים מעיינים ופוסקי הדור, לא פחות ואולי אף יותר ממחברים בני ליטא שנותרו ללא חידושה של החסידות.

גם היום, החסידות כזרם מרכזי ביהדות אינה דוגלת בשום שינוי – לא רעיוני ולא מעשי – מחיי תורה, מעולם הישיבות, מקיום המצוות, מהחזקת התורה ולומדיה, וכן הלאה. בדיוק כפי שהיה בין הליטאים וכל שאר היהודים שאינם חסידים! בחורי חמד מכל החסידויות לומדים בעיון ובקדושה, מחדשים חידושים, ומחברים "חבורות" וכן הלאה, מתוך סיפוק מושלם והרגשת מילוי יעוד האדם ותכלית ביאתו לעולם. כל עמלי היום הטרודים בחיי הפרנסה מפרישים מלחמם למען החזקת הישיבות, הכוללים, ושאר צרכי חיי התורה.

מי שיכנס לאחד ממאות הכוללים החסידיים, ימצא "ברען" [=אש] של תורה, לא פחות, ואפילו הרבה יותר, ממה שימצא בכל אחד מהכוללים ה"ליטאיים". ההסבר לזה פשוט. בכוללים החסידיים לומדים בעיקר כאלו שהקריבו עצמם רק למען התורה, והם המוכשרים לה במיוחד. או כאלו שיודעים שבעוד שנה או שנתיים יצאו לעולם המעשה, ועליהם לנצל כל רגע ולמלא את המצברים שלהם בתורה. בקיצור, בעצם לימוד התורה – אין כל הבדל בין החסידים ל"ליטאים".

ההבדל הוא בעיקר "מנטלי". בעוד אצל הציבור החסידי כמעט כל אחד מקיים את חובתו האנושית לעצמו ולמשפחתו להביא מזון לפי הטף, ולא רק אלו מביניהם שלא הצליחו להשיג מעלות בתורה כפי שנפוץ בין הנקראים "ליטאים". הרי שאצל יוצאי הישיבות הליטאיות – כמעט כל אחד מקיים את "חובתו" ללמוד בכולל או לקבל משרה תורנית, אלא אם כן הוא מוכרח לצאת לשוק הפרנסה. [ויצויין בהדגשה!! שהנהגה "ליטאית" זו החלה כאן בארץ ישראל, ולא היתה קיימת בליטא כלל!].  

דבר ראשון, אהבת תורה – גם בעלי בתים ועמי הארצות הגמורים בליטא, היו ספוגים בדרך ארץ לנער בישיבה קטנה, ומוקירים כל בן תורה, ומעריצים כל אברך. בניגוד למצוי בעם ישראל שעמי הארצות "לא סובלים" למדנים, ורואים אותם בעין לא מפרגנת, ואפילו באיבה כלשהי. אופי זה נשא המון אהבה ללא מיצרים לתורה בעצמה, יקר וגדולה, עד כדי ששעת לימוד היתה גולת כותרת, תלמיד בישיבה היה ממש מלך.

בדיוק כמו שרגילים לראות אנשים "מתחככים" עם שועי ארץ, עם פוליטיקאים וידועי שם כשעוברים לידם ברחוב. ומסתכלים עליהם בערגון לא מוסבר, או אפילו מנענעים להם בראש לשלום בדרך ארץ, ומי שיש לו אומץ אפילו ניגש ללחוץ יד... כך הערגון והחיבה הבלתי מוסתרת של עמי-הארצות הליטאים השורשיים כשהם רואים בן תורה.

פגשתי פעם את ניצול השואה מר טוביה בעל-שם [זכרו לברכה, נפטר היום כ"ו בסיוון תשע"א, אחרי כתיבת שורות אלו], שכיהן כיושב ראש איגוד יוצאי טלז-ליטא בישראל, והיה זה בתקופה שלמדתי תורה בכולל חסידי. עם הארץ גמור הוא, ובכלל הדברים ניתן לקרוא עליו את המשנה "זקני ע"ה כל זמן שמזקינין וכו'". אבל בראותו אותי השתפך לו בהערצה:

"סבא שלי, קראו לו ישראל-בינע [בנימין] והוא היה רב, היה לו בית מלא ספרים גדולים, אני זוכר אותו מילדותי, כל היום ישב ולמד! הוא היה תלמיד חכם גדול וכמובן רצה שאבא שלי ילך לישיבה ויהיה תלמיד חכם! אבל תיכף אחרי שאבא שלי נכנס ללמוד בישיבה פרצה מלחמת העולם הראשונה, והם התגלגלו מכאן לשם, ועברו חזית, וישיבות נסגרו או התרחקו, וכך עברו שנות הבחרות הטובות של אבי בלי שילמד כלום. ובהמשך, לא היתה פרנסה אבי היה חייב לעבוד בחנות. תמיד אבא שלי היה אומר לי בתור ילד קטן 'אני לא זכיתי להיות תלמיד חכם, אתה תלך לישיבה ותחזור תלמיד חכם ותלמד אותי!'. ומה קרה לבסוף? כשהגעתי אני לגיל של בר מצוה, ורציתי ללכת לישיבת טלז' המפורסמת בכל העולם, וכבר התקבלתי לישיבה לשנה הבאה, הנה פרצה מלחמת העולם השניה, והרוסים כבשו את ליטא, וסגרו את כל הישיבות. עבדתי בנתיים בחנות לממכר כלי נשק ברשיון. אחר כך החלו השחיטות והבריחות, את אבא שלי קברתי בידיים... הוא נפצע בהפגזה והתחבאנו ברפת, וכשנפטר לא ברחתי הלאה עד שהצלחתי להביאו לקבר ישראל. קברתי אותו בידיים. והמשכתי לבד... הייתי פרטיזן, אחרי זה נשארתי ברוסיה, למדתי בקולחוז לנהוג בטרקטור, וכשעליתי לארץ אחרי קום המדינה הייתי בקיבוץ היחיד שיודע היטב לנהוג בטרקטור... אז אני כבר לא תלמיד חכם. לא נורא, עוד מעט אני עולה לשמים, ואבא שלי שלא למד בחייו, כבר בטח למד שם את כל התורה שכל כך רצה לדעת בימי חייו, והוא ילמד אותי!"

הוי אומר, כמעט יוצאי כל הגלויות מתגאים ב"סבא שלי היה רב". אבל הליטאי יש לו תוספת, הוא מתגאה בכך שרצה ללמוד בישיבה, ושאבא שלו רצה ללמוד תורה בישיבה! האהבה לא נכזבה, וגם בגיל זקנה עודה יוקדת. 

הדבר השני, לבביות חמה – יש מושג שופע חום ותשוקה להיטיב ולרומם את מצבו של הזולת, ששמו "די וארעמע אידישע ליטווישע הארץ". מה שהנכם יכולים לתאר לעצמכם על אותה סבתא שיש לה בן יחיד אי שם במדינת הים, ויש לה ממנו נכד יחיד, נסיך יורש עצר. שפעם בכמה שנים בא לבקרה. כל מה שתדחוף לו בפה ואחר כך כשהתמלא – בכיסים, וכשהם מלאים אז בידיים... כך מתנהג אח ליטאי עם כל יהודי כשפוגש אותו. גם אם מעולם לא הכירו!

יהודי ליטאי לעולם לא יעבור לידך ברחוב ולא יאמר לך ברכת שלום חמה מכל הלב בפה מלא. שלא כנהוג במקומותינו...

הזן הזה נכחד.

כדגם מודל לליטאי, לקחתי לי דמות. שדומני שמי שהכירו יסכים עמי.

ר' משה פורטמן, יליד העיירה ניישטאט שאקי, ובן רבה, חניך הישיבות טעלז' פוניבעז' וקעלעם. היה "בעל-בית" במושגי ימינו. נוח לבריות וריע אוהב לכל יהודי, מאשכנזי ועד חסידי, ועד מזרחניק, ועד כולם בכלל.

לא היו לגביו מחיצות. אבל האהבת תורה שפיעמה בו, וכמה שהקדיש את חייו וגופו להאהיב תורה ולהגדיל עסקה ולימודיה, החיות שהאירה פניו לעומת כל דבר תורה, והמתיקות שהיתה לו בעיונה של תורה. במקרא, במשנה, בגמרא. זה מעל ומעבר לכל המצוי היום.

ועל הלבביות שלו, אוכל להעיד על מאור פנים לקראת כל יהודי, כשכל פניו מתקמטים מרוב חיוך. הביטוי "מאוזן לאוזן" היה אצלו למציאות עובדתית... והחיוך היה רק ממרחק רב, אחרי כן הגיעו החיבוק והנישוק, וכך התלווה לכל אחד כשהוא מחזיקו בכף ידו, בלי לעזוב. וכמים הפנים אל הפנים, היו נדבקים אליו יהודים מכל שדרות הציבור ומכל המגזרים. בכל הגילאים.

חיוכו היה קרוב להיות דומע, מרוב שפעת השמחה הלבבית הגואה על גדותיה. והיה, אם שמע על בשורה טובה, מיד החל לאחל ברכות בשפע כשדמעות אושר ממש זולגות ממנו. ללא הפוגות. כאילו הוא בעצמו בעל השמחה. וכן קרה רבות כששמע שמועה לא טובה ח"ו.  

אגב, אחד מאבות ה"ליטאים" הוא הרב שך זצ"ל. לפי שני הפרמטרים הנזכרים אני מניח שהעיירה השכוחה ואבוילניק בה נולד שייכת למדינת ליטא ולא לפולין שכנתה. כי היה גדול הרב שך מאוד במידת אהבת התורה, והריקודים שלו מול הרמב"ם שהתיישב לו פשט בו, היו לשם דבר, בין כשזה היה מול תלמידים בשיעור בישיבה, ובין כשזה התרחש בינו לבין עצמו בשעת לילה מאוחרת... וגם הלבביות שלו שהקנתה לו רגשות אבהיות לכל נכלם ונקלה, ופתח דלת לכל מך ודל. עודד וניחם והשתתף בצרת כל אדם מישראל, זה היה מעל גדרי הטבע.

אף ליטאי כשנשאל למוצאו לא אמר "איך בין ליטוואק". הוא אמר "א ליטווישער".

וזה כל ההבדל.

ליטוואק היה ונותר שם כינוי לא מפרגן, על אותם שלא נגה עליהם אור החסידות.

תולדת כינוי זה, מחילים פה בארץ על כל מי שאינו חסיד כינוי "ליטאי".

ולעומת זאת, רבים מאמצים לעצמם את הכינוי הזה, ככבוד. או כהגדרה מכבדת.

אם איני טועה, המושג "ליטאי" דרך כוכבו בארץ ישראל בשנים הראשונות להתפתחות הישוב הדתי והתורני. כלומר תיכף אחרי השואה הנוראה.

כאן בארץ הקודש, לא היו ישיבות. נקודה. לומז'ה [בת של ישיבת לומז'ה בפולניה] בפתח תקוה היתה מוסד מאוד "צולע" בלשון המעטה. ישיבה שנפתחה הכי הרבה פעמים בתקופה מאוד קצרה יחסית. היו גם שלושה ארבעה ישיבות "בית יוסף – נוברהדוק" [בנות ישיבת נובהרדוק בפינסק וברחבי רוסיה], בערים בני ברק, תל אביב, ירושלים. שמצבן לא היה מעולם טוב. מה כן התבסס? ישיבת חברון שהיא אחות של סלבודקה, ויש שיאמרו שחברון היא האחות הבכירה של סלבודקה, בפרט אחר שה"אלטער" [הסבא מסלבודקה]  בעצמו הגיע לחברון. וסלבודקה הרי היא ליטאית בהחלט בהיותה פרבר של העיר קובנה הבירה. הרי אחת. וישיבת פוניביז בבני ברק שיסדה הגאון הליטאי הרב כהנמן, פליט מליטא עצמה [בה כיהן כחבר ה"סיים" הליטאי], הרי שתים. וישיבת סלבודקה בבני ברק על ידי רבי אייזיק שער פליט מסלבודקה אשר במדינת ליטא וחתנו [רבי מרדכי שולמן], הרי שלוש.

שאר עולם התורה התפתח בשלב מאוחר יותר.

כמדומני שבתר הני תלתא "אבות" אזלי כל העולם שקורא לסגנון "ישיבתי" – "ליטאי".

אף שהתלמידים עצמם במשך כל השנים הם פי אלפים ורבבות מהרמי"ם הראשונים במספרם, וכל העולם של שומרי המצוות בכללו אינו ליטאי, וגם שמאז ועד הלום נפתחו כבר ישיבות מגוונות, באסכולות רבות ושונות, מכל מקום זכות הראשונים של אותם גאונים גרמה שקוראים לחניך ישיבה "ליטאי".

מכאן נובעת ההשקעה הגדולה בדיבורים אודות "נאר-תורה" במגזר המכונה "ליטאי", כלומר בישיבות שהיו ליטאיות ובבנותיהן.

לצערינו. אין הרבה "נהגו כבוד זה בזה" בין המגזרים. לכאורה נובע הדבר ממקום המפגש שלהם זה עם זה. בבתי המדרש פנימה לכל חוג יש את שלו, לא מתערבים, ולא רואים דוגמא זה בזה. היכן נפגשים – ברחוב. מחד גיסא, מה רואים "ליטאים"? מנהל רשת צרכניות חסידי, מכולתניק חסידי, מוכר רהיטים חסידי, טכנאי חסידי... וכן הלאה. איפה התורה של החסידים? וגאוותו בתור "ליטאי"- "גאוות יחידה" עולה לשמים. וכמובן מעלה את הזעם המוצדק של הצד השני. וכי התורה ניתנה לליטאים?!

מאידך גיסא, איזה "ליטאים" פוגשים החסידים ברחוב? לא את הלומדים, אלא את העובדים או המתבטלים. לא זו בלבד שאינם לומדים – הם עוד מתדמים לרחוב, ה' ישמור ויציל. בלי לבוש חסידי, בלי מקווה, בלי גארטל... וכי זה פלא שמסתכלים עליהם "מלמעלה למטה"? וכמובן המילה "ליטאי" אצל אלו, אינה מילה של כבוד.

לפי מה שכתבתי במאמר "מהו חרדי", הכללים להגדרות המגזריות הן: גארטל בתפילה = חסיד, בלי גארטל = ליטאי...

זה כמובן לא אומר כלום. כי רבים הורידו את הגארטל מאלף ואחת סיבות, ובלי השתייכות לליטא או מורשתה, ואפילו לא לעולם הישיבות הנזכר. אבל – כיוון שפרשו מעדת החסידים "מגיע להם" להיקרא ליטוואקעס.

את הקטגוריה על היחידים והציבור שאין בהם מכנה משותף מלבד היותם לא אוזרי אבנט לתפילה שופכים על ראש הליטאים.

לאור האמור, אין כל מכנה משותף בין הפרשנויות למילה ליטאי הננקטת לרוב בהקשרים שונים. מחד גיסא, המבטאים לעג כבוש בכינוי זה, כוונתם רק על זה איננו חסיד. [ולא בגלל שהוא שם בראש מעייניו תורה ומוסר בדרך ישיבות חברון פוניביז וסלבודקה]. ומאידך גיסא, הגאים במותג הזה לא גאים במה שאינם חסידים, אלא בדרך הישיבות הנזכרות.

ויצויין אגב, שעם רבות הישיבות בכל האסכולות, וחילוף דור הרמי"ם וראשי הישיבות, אין כל משמעות לליטא בסלבודקה, ולא לפולניה בישיבות חסידיות... והכינוי נותר בעינו.