בבית האבל, וכל צרה שלא תהיה מנחמים בנוסח: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
כמה מבינינו נפרדו מיקירים שעברו לעולם העליון, ומצפים שהם יפעלו עברונו תחת כסא הכבוד, שיזרזו את המשיח, שיפגשו את מי שצריך ויעשו משהו...
זו הרגשה טבעית, שנובעת מנקודת החלל הפעור בנשמה. מההעדר של אותו נפטר קרוב. מהאמונה שהכל לטובה, וכי יתכן שיהיה טוב יותר. והטוב ביותר הרי זו הגאולה השלמה שתפתור את הצרות עד האחרונה – ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.
אפשר לדמיין מעט את התוצאות של הניחומים המרובים. כמה אלפי אבלים שמעו בשנים האחרונות – כל אחד מפי אלפי מנחמים – את המשפט הזה, את הברכה, האיחול, התפילה. התקווה.
בשמים לא שקט. תפילה עושה הרבה מאוד. ובפרט אלו שאיחלו באמת מכל הלב, בלב שלם, או בלב שבור. עומדים הכן רבבות מלאכי נחמה שנוצרו מהתפילות, ובידיהם דליים של נחמה, עידוד, ישועה. הם ממתינים לשניה שתהיה להם הזכות למלא את שליחותם ולהוריק אלינו את השפע הזה.
[משל דומה לזה – ידוע מהחפץ חיים על ברכת אהבת עולם בשחרית].
מה חסר?
הם מחפשים את התנאי הקודם למעשה – איפה הם "שאר אבלי ציון וירושלים"???
הבה נתעורר להתאבל על ירושלים. לזכור את החורבן, להצטער בצער שכינתא בגלותא – עד כדי אבילות. אמיתית. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ומיד נזכה גם לנחמות וישועות על הצרות הפרטיות שלנו שהמלאכים ממתינים כבר למלא את ייעודם ולנחמינו בכפליים.
