ידוע המעשה, שבעצם היה משל, והנמשל מתרחש בכל דור בצורה אחרת:
אותו יהודי שליח בלדר נודד של העשיר הגדול במדינה שהלך ביער עם צרור הכסף, ותקפו לסטים מזויין שודד חמוש ודרש את כל הצרור, ואם לא... אמר השליח רצוני בחיים, ורצונך בכסף. קח לך הכסף ושחררני, אבל מי יעמוד לי מול העשיר הגדול שיחשוד שחמדתי את כספו? מה איכפת לך תירה בכובעי כדור אחד למען תהיה לי ראיה שנשדדתי בעל כרחי, הרי טובה חינם אני עושה לך בנתני לך את כל הכסף.
הסכים החמסן, ובטוב ליבו ירה כדור בכובע. והיהודי, נצלן כמו יהודי; חכם כמו יהודי... הסיר השליח כובע מעיל והניח תרמיל, בראותו את טוב הלב והאדיבות של השודד ניצל אותו ואת "תום ליבו" עד תום, וביקש ראיות נכוחות ל'קרב קשה' שכביכול ניהל עם השודד לפני שהסכים לתת לו את צרור הכסף. השודד שיתף פעולה עם המזימה, ורוקן את אשפתו וירה את הכדורים אחד לאחד, וכשכבר לא נותר כדור לפליטה מהקנה, ואמר השודד "מצטער, אזלה התחמושת"... 'הצטער' עמו השליח ביותר, עד שפג פחדו ממנו ביודעו שכעת מאיים הוא באקדח ריקן, התנפל עליו ושחרר ממנו את הצרור, בתוספת מכה הגונה על אשר הפחיד אותו.
וילך ממנו שמח ובטוח.
זה היה יכול לקרות אצל היהודי הנודד בגלותיותו. לא אצל מדינתנו הנאורה שפשטה את מדי הנוודות מעליה, והיא אחת ממשפחת העמים עם כל כלליהם. אם מבטיחים לשודד את הכסף, משאירים אותו אצלו גם כשאזלה וכלתה תחמושתו. יושרה, הגינות. למופת...
עלולים ועשויים מנהיגינו לחתום על "הפסקת אש" אחרי שברור שלחמאס אזלה התחמושת.
ואנו קוראים להנהגה: עכשיו?! כבר לא לחתום כלום. לעשות בהם שפטים, או לדחות זאת לעת הכושר, אבל חתימה על שום מה? לכבול ידי עצמינו כשהצד השני כבר מאיים באקדח ריקני?!