כל פעם מחדש

גשם התחיל לרדת, מתערבב בשטפון מחשבותיה. אוף. אוף. אוף. מסביב הקרוואן קופצים עכשיו בודאי דוד ויהונתן, מרימים ראש לשמים, שותים את הטיפות הצלולות. כאן, מתחבאים האנשים תחת מטריות, מבוססים באבק ובלכלוך, רוטנים.

המשיכה ללכת, מרוכזת, לא חשה בטיפות המלטפות את פניה, מתרפקות על גופה. היא לא הרגישה אותן, כי מעליה נפרשה מטריה גדולה, אפרפרה כסופה. המטריה שלו.

*

היא הביטה בו, לא מאמינה. "אתה... בטוח במה שאתה עושה?"

הוא חייך חיוך שובב. "ואם היית אחותי, הייתי נותן לך ללכת ככה, בגשם, עם כל השקיות שלך? תביאי לי כמה."

היא עפעפה, מנסה להסתיר את עיניה הזוהרות; לא מצליחה.

*

היא היתה מסוחררת.

הוא ביקש ממנה חצי רשימה, נתן לה את המטריה, וקבע איתה בעוד שעה, בסוף ר' עקיבא, בַּשקט שליד הסערה.

והיא רצה מחנות לחנות, קונה וקונה ומתבלבלת ומחליפה ומחזירה ומחליטה וקונה.

ואחרי שעה, היא נכנסה לחנות תכשיטים, ביקשה רשות להניח את השקיות ולהסתכל במראה, ואחרי שסידרה שוב את שערה ואת האיפור העדין, עמדה בחנות בחורה יפה במיוחד והעיניים שלה נצצו. ואז היא אספה את כל השקיות, אמרה יפה תודה למוכרת, והלכה הכי מהר שיכלה- אל סוף הרחוב.

ושם, הוא חיכה לה. ולידו היו מונחות בשורה המון שקיות.

היא התקרבה אליו, ורצתה מאד לומר לו תודה. אבל במקום 'תודה' יצאה לה מהפה השאלה הכי בסיסית בעולם. "איך קוראים לך?"

הוא הביט בה. "דוד. קוראים לי דוד." עיניו היו חולמות, כמו מביטות על ארץ לא נודעת, פרושה לרגליו.

"בברית שלי החזיק אותי אבא שלי חזק. הוא ניגש איתי אל כסאו של אליהו. ולחש לו:

"לך אליהו, לך אל משה רבינו, אבי הנביאים. ואמור לו- הנה נולד תינוק בציון. ורגליו ידרכו בארץ המובטחת, יתהלכו לאורכה ולרוחבה. והוא יאכל מפרותיה, וישבע מטובה.

לך אל דוד המלך, אליהו, ואמור לו- נולד ילד בירושלים, והוא נושא את שמך. והארץ מלאה את בניך, והם נקבצים ובאים. עוד מעט, דוד מלכנו. עוד מעט."

*

בסוף היא היתה חייבת לנסוע אל הבית שלה. הוא ליווה אותה לתחנה. כל הדרך היא לא הסירה ממנו את עיניה. הוא חייך ודיבר וצחק וסיפר, והיא הסתכלה עליו. והוא עליה.

וכשהגיע האוטובוס לתחנה, הוא העלה את השקיות בשבילה.

התקדם אל היציאה. נעצר.

הסתובב, לחש לה- "היה לי כל כך טוב איתך, מתי אני אראה אותך שוב?"

לבה נעצר. "ביום ראשון, טוב לך? אני לומדת עד תשע. ב...עצם"- חייכה חיוכון מסוים- "עד שש."

"איפה נוח לך?"

"אני לומדת בתל אביב". השפילה מבט. "א..ני מעדיפה שם. בסדר?"

הנהג צפר פעמיים. "נוסע או יורד?"

דוד ירד מדרגה."צ'רלס קלור?"

"מצוין." היא נופפה לו לשלום, התישבה ליד החלון, והסתכלה עליו צועד, עד שנעלם מעיניה.

*

אבא ואמא היו כל כך מאושרים והודו לה כל כך הרבה, וכל האחים שלה קפצו עליה בחיבוקים ענקיים. האוכל היה מגעיל במידה מספקת, אבל זה לא היה חשוב.

ובשבת אחר הצהריים, הם יצאו אל השדות. האויר היה גדוש בריח של אדמה רטובה ובערפל. באופק היתה רצועת הרים דקיקה, סגלגלה, צופנת סודות. תמר תלתה בהרים את מבטה. מה מסתתר מאחוריהם?

"מה יש שם?" היא הצביעה לכוונם.

"זה הרי החושך" טען יונתן. "לא כדאי ללכת לשם."

"שטויות, המשיח מחכה מאחוריהם, וכשכולם יצעקו בכל הכוח, בכל הגרון- משיח, בוא כבר- אז הוא ישמע ויבוא." עיניו של שלוימי היו גדולות ועמוקות, וקולו היה החלטי.

"מתוק אחד, אתה מקים אגודת צעקות?" תמר העבירה יד מלטפת על שלוימי.

אמא הביטה באבא במבט משועשע. "במקרה של שלוימי- ניצחת."

הוא הביט בה במבט רך. "שנינו."

ההורים שלה, וסביבם קבוצת גדיים מקפצים, וההרים הסגולים והשמש שהתחילה לשקוע- היו אחת התמונות היפות ביותר שראתה תמר אי פעם.

*

עד שהגיע הערב שלמחרת.

היא פסעה על הדשא בפארק התל אביבי. הוא היה ירוק ורענן. היא התכופפה, מביטה בחיוך באגל מים שנח על קצה גבעול. התרוממה, והמשיכה לפסוע. באופק נמתח הים. עמוק, אצילי, מהורהר. מהדשא עד לים ירד מצוק סלעים אפור.

 וכתם שחור לבן ישב על סלע, הים מאחוריו, והרוח משרטטת ללא הרף את פניו העדינים.

תמר מעולם לא התרגשה כל כך מהים.

היא שמטה את תיקה על הדשא, ורצה קדימה. רצה אליו.

כשהגיעה אל הסלעים, הוא סובב את ראשו, וראה אותה. חיוך האיר את פניו הרציניים. "חיכיתי כבר לראות אותך."

היא התישבה על הסלע לידו. "גם אני."

הוא הושיט ידו אל הסלע עליו ישבה.

היא נרעדה.

"רואה? בסלע הזה שקעו שכבות שכבות של צדפים. פעם הם השתובבו בים, שיחקו עם הדגים, נישאו על הגלים. חיו. חיו באמת. אחר כך הם התעייפו, ונפלטו אל החוף. והפכו לסלע."

היא השפילה מבט. "אני לא רוצה להיות צדף."

"אז אל תפחדי לחלום, ולהגשים חלומות. אף פעם."

תמר הסתכלה עליו. "אבא שלי כזה. בעל החלומות, אמא שלי קוראת לו בחיוך."

הוא נטל את כובעו, משחק בו בתנועות סיבוביות. "את לא נשמעת שמחה."

נשכה שפתיים. "דוד, זה... " שתקה.

הניח את הכובע. "מתנצל. אם תרצי לדבר על זה- אני כאן."

פתאום צחקה. "הכובע שלך התאבק לגמרי." לקחה אותו, וניקתה אותו בתנועות איטיות, מלטפות.

הניחה אותו על ברכיה.

רוח ים נשבה, מלוחה, קסומה, מסתורית.

*

כל היום ישבו אבא ואמא של תמר והמתינו לה.

על השולחן הקטן בקרוואן הקטן היתה פרושה מפה ירקרקה, ועליה היו מונחות צלחות צבעוניות, פרחוניות.

הילדים כבר יצאו לשחק בחוץ, הספיקו לבנות את חומת ירושלים מאבנים ומחול, כבר הגיעו הרומאים להרוס את הכל, כבר ישבו כולם סביב שלוימי שניגן בעצב פסוקי איכה, וכבר נעמדו כולם בשורה, מביטים אל ההרים, ממתינים לרגלי מבשר.

ותמר לא הגיעה.

אבא סיפר כבר לילדים את כל מעשה גדעון ומלחמתו במדיין, זימר איתם קריאת שמע, נשק על מצחם, ולחש להם לילה טוב.

ותמר לא הגיעה.

בחוץ התהלכה הרוח לפי תומה, שורקת שירי לכת ישנים. וכשהאשמורת הראשונה והשניה חלפו, הביטה אמא על אבא במבט שהוא הכיר.

הוא הרכין מעט את ראשו, ולחש - "אנחנו לימדנו אותה ללכת."

אבל לראשונה בחייו, הוא לא הרגיש את מה שאמר.

*

"תמר, מה נשמע? מתי את מגיעה?" דרך הטלפון היה קולה של נחמי... שונה. שונה מאד מהרגיל.

תמר הביטה על דוד.  "א... אני לא מגיעה. אני חוזרת הביתה היום."

דוד הצביע על ספסל בצד ולחש- "אני שם, את לא צריכה למהר."

הוא לא לחש מספיק בשקט.

ודרך הטלפון שמעה תמר את נחמי נושכת שפתיים. "אני לא רוצה להפריע לך, להתראות."

לבה של תמר נצבט. היא כל כך לא התכוונה שזה יקרה. אבל מה היא יכלה לעשות?

להפרד עכשיו מדוד ולחזור לנחמי? לא מסוגלת.

לא לחזור הביתה? היא חייבת לחזור. היא הגזימה הרבה, הרבה יותר מדי.

היא התקרבה אל הספסל. דוד ישב שם, בעיניו החומות מבט מהורהר.

"תבוא איתי?"

*

הוא דילג על המדרגות, ודפק פעמיים על הדלת הסגורה. היא נפתחה. בחורה עמדה שם. ובעיניה אכזבה גדולה וכמה דמעות קטנות.

"חשבת שזו תמר?" הוא שאל אותה בקול עדין- נזהר.

היא חייכה חיוכון קטן והנהנה.

"היא שלחה לך את זה"- הוא הושיט לה שקית נייר קטנה, ורודה. "ואת זה"- מכתב מגולגל- "ואלף חיבוקים."

החיוך שלה הפך לשמח. "תודה רבה." היא לחשה.

הוא הסתובב ויצא אל הרחוב.

כך ראתה נחמי לראשונה את דוד.

*

השביל היה שקט כמו השבלולים שזחלו בצידו. כמו שני האנשים שפסעו לאורכו, שותקים.

"אתה שותק מאד חזק". תמר הסתכלה על דוד.

הוא צחק. "זו הגדרה מתוקה."

היא רק הביטה בו.

"אני מנסה להגיד לך משהו." הוא התכופף אל האדמה. פרח קטן היה מונח עליה. סגול, בודד. הוא הרים אותו.

"ו...?" בתנועה בלתי מורגשת, תמר הניעה את ידה קדימה.

הוא הניח בידה את הפרח.

לרגע שתק.
"ספרתי להורים שלי."

הפרח נשמט מידיה. "מה??? איך????"

"מה? את האמת. איך? בעדינות."

היא רק הסתכלה עליו, עד  שהוא קרא- "די עם המבטים המעריצים האלה!"

"איך היה לך אומץ??"

הוא חייך. "אמרתי לאבא שלי ככה- מישהו שאני מכיר ואוהב נפגש עם בחורה. ואמר לי שהיא בדיוק בשבילי. מה דעתך? ואבא שלי שאל אותי אם אני סומך על המישהו הזה. אמרתי לו שכן. אז הוא אמר- קדימה, תפגש איתה. "

תמר פתחה את פיה לומר משהו, והתחרטה.

"ואז שאלתי אותו- אבא, עלי אתה סומך? והוא אמר שכן. "אז המישהו הזה הוא אני."

תמר חייכה חיוך ענק. "וזה עבד?"

"את רואה שאני כאן, איתך."

פתאום הסמיק.

תמר הפנתה מבט הצידה.

"ממש לא רציתי להגיד לך מה לעשות, אבל... נראה לי נכון שתספרי גם להורים שלך." דוד  העיף את המילים החוצה בתנופה, מקווה שהן ינחתו במקום הנכון.

"דוד, אני לא יכולה." השפילה מבט. אבל גם בלי לראות את העיניים שלה, דוד ידע שהיא בוכה.

בצד הדרך היה ספסל חום, פשוט. הוא פנה אליה בלחישה- "תמר, רוצה לשבת?"

היא הנהנה. והתישבה.

דוד התישב לידה, מניח את ידו על משענת הספסל.

הרימה אליו עיניים. יפות- יפות, עצובות- עצובות. "יש לי אח מעלי."

אח. דוד הרגיש את המילים שלה חודרות אל לבו, דוקרות. "אז למה את איתי?"

האויר היה מאובק פתאום, ודחוס. "דוד, זה לא ככה. אין לאלעזר בעיה שאני אתחתן לפניו. הוא לא מכיר במונח 'לעקוף'."

נשם עמוק. "אז מה בכל זאת?"

התכווצה. "ההורים שלי."

ידו היתה מונחת מאחוריה. הוא השתוקק שהיא תרגיש את החיבוק שהוא ניסה לשלוח לה מרחוק.

חייכה. הביטה בו. "הלואי שהיה לי את האומץ שלך יש."

"יש לך, המון." שתק לרגע. "יש לך אומץ לנסות, יש לך אומץ לחכות, יש לך אומץ להיות מאושרת."

*

הדרך הביתה היתה ארוכה ונמתחת ויבשושית כמו מסטיק שנגמר לו הטעם. וכשהאוטובוס נעצר- היא רק קיוותה שהוא ימשיך לנסוע לנצח.

לא, לא לנצח.

פסעה פסיעות קטנות וצפופות כמו אבני החצץ שהיו מפוזרות על האדמה. פתאום נעצרה.

לרגליה נסלל שביל. צידיו היו מסומנים בסלעים, ועשבים צעירים כבר התחילו למצוא להם דרך ביניהם. השביל הזה הגיע עד לקרוואן אפור אחד. הקרוואן של המשפחה שלה.

הדקה שפתיים.

עד מתי תלך בשביל שאחרים סללו למענה?

מתי כבר תפסע בשביל הזה, שרק היא תבחר היכן הוא יעבור?

היא והוא. הם.

בקפיצות מסלע אל סלע הגיעה תמר אל ביתה.

דפקה חצי פעם מהוססת, דחפה את הדלת בקצות האצבעות, נכנסה בצעדים זהירים, הסתובבה אל הדלת, סגרה אותה בעדינות, הסתובבה עוד פעם כדי לגלות את אבא ואמא עומדים מולה, שותקים.

הכל היה בשתיקה הזו. אכזבה- וכעס- וגעגוע- ולא- היה- לה מקום להכיל את כולם ביחד.

השפילה עיניים, מנסה לפרוש מעל עצמה מטריה בפני המטר שיבוא.

אבל שום מטריה לא יכלה לגשם הזה.

"אבל למה, תמר, למה?" העיניים של אמא ברַכות. גדולות, יפות, בוכות.

"תמרי, כל כך רע לך כאן?" העיניים של אבא אכזבה עמוקה.

שתיקה.

רצתה לפתוח את פיה, לומר משהו. אבל אם היתה פותחת את פיה- היו יוצאות רק דמעות.

או גרוע יותר- צעקות.

אבא שותק. אמא ותמר שותקות.

אחר כך היא מסתובבת שוב, ויוצאת.

מהקרוואן הקטן, האפור, נסלל שביל עד לאופק הרחוק, עד להרים הסגולים והערפל.

*

בהתחלה היא בכתה.

אחר כך היא בכתה.

בסוף היא בכתה.

כל הדרך לבני ברק ישבה תמר ובכתה.

ואחרי שהיא בכתה, היא חייגה בפלאפון מספר שהיא כבר זכרה בעל פה.

ספרה את הצלצולים, יודעת שאחרי חמישה הוא יענה. אחד- כדי לשמוע שמישהו מתקשר. שניים- כדי לזהות שזו היא. שלוש- כדי לסגור את הגמרא ולנשק אותה. ארבע וחמש- כדי לצאת מבית המדרש. ככה הוא הסביר לה פעם. והיא נשכה שפתיים ואמרה- בגללי אתה מפסיק ללמוד? אני לא מתקשרת יותר! והוא חייך ורשם לה בכתב מסודר מתי יש לו הפסקות.

אבל כשזה דחוף- תתקשרי. אני אענה.

אז היא מתקשרת. חמש פעמים חמשה צלצולים- והוא לא עונה.

אולי הוא הלך לישון.

דווקא כשהיא צריכה אותו, צריכה כל כך.

*

בשבע בבוקר העירה אותה המנגינה הכי מתוקה בעולם. המנגינה שלו.

"בוקר טוב, תמר. אני כל כך מצטער שלא עניתי לך אתמול"

היא לא יכלה שלא לחייך. "זה בסדר."

"בואי נפגש."

היא קפצה מהמיטה. "היום?"

"עכשיו, נו, בואי.."

היא צחקה. "מצחיק אחד. נפגשנו אתמול!"

דרך הטלפון היא שמעה את החיוך הקטן שלו, העדין תמיד. "אז מה?"

לא היתה לה תשובה. "אני מתלבשת ובאה."

בחיוך היא סגרה את הפלאפון, ונזכרה שהם לא קבעו מקום וזמן.

שוב ניגנה לה אותה מנגינה מתוקה.

השמש עוד מאירה, הרוח עדיין נושבת. הציפורים עוד שרות, מאושרות על היום החדש שמתחיל.

ובבוקר, ריק הפארק הבני ברקי, זה שאחר הצהרים יהיה מלא ורועש.

הם ישבו על הדשא, שטל עוד עיטר אותו בהמון נקודות חן קטנות.

תמר הביטה בדוד. "את האמת, הייתי צריכה אותך אתמול".

הוא הסתכל עליה. בעיניה היו נקודות טל קטנות. דמעות.

"מה קרה, ילדה עצובה וחמודה אחת?"

היא השפילה עיניים, נשמה עמוק, וכמו ברז בתוכה נפתח, המון מילים גלשו החוצה.

"חזרתי הביתה וההורים שלי כעסו ולא ידעתי מה לעשות  וברחתי והם היו כל כך מאוכזבים וה.."

הברז התחיל לטפטף.

"השביל..." דמעות. "הגשם..." עוד כמה. "השתיקה...."

תמר עצמה עיניה, וכשפתחה אותן, כמו אדמה אחרי גשם, נבטה שם תקווה.

השביל. שלנו.

דוד הביט בה ברוֹך. "היה לך קשה לחזור. ובכל זאת חזרת."

היא הנהנה.

"והיה לך קשה שהם לא הבינו כמה זה קשה לך."

היא חייכה. "אתה כל הזמן גורם לי לחייך, אפילו כשאני לא רוצה..."

הוא חייך אליה בחזרה. "אני אוהב לעשות אותך שמחה"

שתיקה. מתוקה.

דוד העביר ידו על הדשא, מלטף, משתדל לא להכאיב.

"תמר, את סומכת עלי?"

הביטה בעיניו החומות כמו אדמה אחרי גשם. המלאות תמיד בטחון והבנה. "תמיד"

"אז בבקשה, תתקשרי אליהם."

סימן שאלה גדול בעיניה של תמר.

"להורים שלך. הם אוהבים אותך, תמר. את אוהבת אותם. בבקשה תגידי להם את זה."

היא הוציאה מתיקה את הפלאפון.

0.

נשמה עמוק.

הביטה על דוד. הוא התרחק ממנה מעט, רגיש ומתחשב שכמותו.

חייגה. אצל אבא שלה אי אפשר לספור צלצולים. לפעמים הוא עונה בראשון, לפעמים בעשירי.

אבל תמיד הוא עונה.

לא עונה.

ניסתה שוב. ושוב. ושוב.

"דוד, אבא שלי לא עונה."

דוד לא הגיב. "דוד?"

הוא התנער. על פניו היה חיוך, בעיניו היה חלום.

דאגה וסקרנות נלחמו בתוכה. הדאגה ניצחה.

"דוד, הם לא עונים."

ניער את ראשו. יהיו לשניהם עוד שנים לדבר, לדמיין, להגשים חלומות. עכשיו צריך להתרכז בהווה."זה נדיר?"

"מאד."

"ננסה עוד מעט שוב. אם הם לא יענו- ניסע אליהם."

"ניסע?" לראשונה, גילה דוד את גומת החן בצחוקה של תמר.

הוא היה רציני."אני אחכה לך איפשהוא."

"לא רוצה, דוד. לא מסוגלת לנסוע לשם שוב."

מכיסו של דוד עלתה מנגינה. נשך שפתיים.

הביט בה במבט מתנצל. "זה אבא שלי."

"תענה, תענה."

"בוקר טוב, אבא." לפתע קדרו עיניו של דוד. כמו אדמה בבצורת.

הוא התרומם מהדשא, ותמר גילתה פתאום כמה הוא גבוה ואיתן.

הוא דיבר במשפטים קצרים ודאוגים שתמר לא הצליחה לפענח.

 אבל את המשפט האחרון היא הבינה. "אני מביא את תמר איתי."
מה???

הוא התקרב אליה. "בואי."
"דוד, לאן בדיוק אתה הולך איתי ועם אבא שלך?"

"מפנים מאחז. חייבים ללכת לעזור להם. לאבא שלי יש קשרים."

היא הביטה בו בחוסר אמון. "דוד, אתה יודע שזו נקודה רגישה אצלי."

"בואי איתי, בבקשה. אל תעשי שם כלום, רק תבואי."

תמר נשמה עמוק. הוא מעולם לא דיבר אליה כך. מבקש, כמעט מתחנן.

הרימה את התיק שלה. "הלכנו."

*

הרכב של אבא של דוד היה מצחיק. גדול, מגושם קצת.

"שיהיה מקום לכל מי שרוצה." הוא הסביר לה, כשנכנסה.

דוד התישב לצידה. מניח ביניהם את כובעו. "בשביל אבא שלי", קראה את עיניו.

דרך המראה הקדמית ראתה תמר בעיקר את עיניו של אביו של דוד. חומות, טובות, עמוקות. בדיוק כמו של דוד.

"אני שמח להכיר אותך, תמר. שמעתי עליך המון." כשאבא של דוד חייך, נוצרו קמטים קטנים ליד העיניים שלו.

הסמיקה קצת, וענתה בעדינות "גם אני, תודה."

דוד הסתכל על שניהם, כל כולו מחויך.

הפלאפון של אבא של דוד צלצל. "תענה אתה, דוד."

דוד רכן קדימה, והוציא את הפלאפון. "כן, אנחנו בדרך לשם. בטח, תבואו."

הוא סגר את הפלאפון. "אבא, גם יצחק והבנים שלו מגיעים."

"מצוין. אני חושב עכשיו את מי אנחנו מפעילים בחלונות הגבוהים, כדי לבטל- או לדחות את הפינוי."

"איך אפשר, אבא? זה מעשי בכלל?"

אביו חייך. "כשרוצים, הכל מעשי."

תמר לא התאפקה מלחייך. כל כך דומים.

*

הדרך פתאום היתה מוכרת. מוכרת מדי.

וכשתמר הסתכלה מהחלון, היא יכלה לומר מתי יהיה הר, ומתי יהיו שלושה עצי זית בצד ימין.

פתאום הרכב נעצר, פתאום דוד פתח לה את הדלת. פתאום הם מהרו שלושתם, לאורך שביל מוכר מדי, אל עבר קרוואן מוכר מדי.

הקרוואן שלהם.

דוד ואבא שלו רצים אליו. דוד עומד בפתח הקרוואן, וקורא לשוטרים משהו על זה שכולנו אחים.

אבא שלו כבר בשיחה עם מישהו חשוב מאד, ככל הנראה. הוא מסתובב במעגלים סביב עצמו, ומנופף בידו, ומנתק. ומחייג מיד שוב.

עוד רכב מגיע, ופורק גבר אחד וחמישה בחורים גבוהים ורחבים.

ערפל מוזר מכסה את עיניה.

דוד עומד ליד אבא שלה, והם ביחד מגינים על כמה פרצופים קטנים ומתוקים שנדחפים ברווח הצר של הדלת.

בטח שלוימי מסביר לכולם שככה זה בגאולה.

 כל פעם מחדש, ה' עוזר לנו לגלות כמה אנחנו באמת רוצים משהו. כל פעם.

היא ממצמצת. אבא מניח יד על כתפו של דוד, מביט בו בחיבה.

דוד מביט בה.

ומסמן לה בידו לבוא אליו.

כמו מתוך חלום היא פוסעת לכוונו, נעמדת לצידו. לצד אביה.

אביה מושיט את ידו אליה, מלטף את שערה. "תמר, תמר שלי."

עיניו של דוד גדולות ולא מאמינות. ואז הן מחייכות. חיוך הכי שמח בעולם.

*

אחרי שהשוטרים הלכו ואפילו התנצלו,

אחרי שכל הגברים נכנסו אל הקרוואן לשתות מים קרים, לתת ידיים לריקוד סוער במיוחד, ולשיר בקולות אדירים שהדהדו לכל מלוא האופק "א-לי אתה ואודך",

לקח דוד את תמר אל הגבעות.

והוא סיפר לה.

סיפר לה על הפעם הראשונה שראה אותה, אולי לפני מאה שנה, אולי לפני אלף, וידע שהם קשורים.

סיפר לה על הרגעים המתוקים והקסומים שהם חוו ביחד.

על הרגע בו הוא הבין, שאותה הוא חיפש כל חייו.

על כך שכמו כל פעם, ה' עזר לו לגלות כמה הוא באמת רוצה.

אותה.

הרוח פרעה את שערה הבהיר. עיניים תכולות כמו השמים, עיניים חומות כמו האדמה.

ולרגע הוא והיא נראים חלק מהנוף הרחב, הפתוח, האינסופי. מההרים הסגולים והערפל. והיא מסכימה. היא רוצה. זה מה שהיא רוצה.

מרחוק ניצבים אבא שלו ואבא שלה. מביטים בהם, ובליבם אושר גדול.

ומרחוק, שואל אותה אבא של דוד אם היא רוצה טרמפ לבני ברק.

היא מחייכת, ועונה- "מה פתאום? אני נשארת כאן."

 ודוד קורא אחריה- "אנחנו נשארים כאן."

*

שחר צחור ושקוף כמו הינומה נולד.

חופה קטיפתית היתה נטועה כבר עמוק- עמוק באדמה החומה, וגבעולים ירוקים הקיפו אותה במעגל מאושר.

והשמיים התכולים חיבקו הכל באהבה.

תמר יוצאת מהקרוואן הקטן, פוסעת קדימה.

מביטה אל האופק, אל ההרים הסגולים, אל האור שכבר מתחיל לזרוח מתוך הערפל.

שם, בקצה שביל העפר, מניח מנוף ענק בית חדש.

את הבית שלהם.