מאז ומעולם היתה מציצנית. היא מודעת לזה. כבר כשהיתה קטנה, בת ארבע בערך, תפסו אותה "על חם", בוהה במתיקות בחלונות לא לה. נפעמת מן העולם המרתק שמעבר להם.
ילדה סקרנית, עם רבדי עומק ושאלות פלספניות שאינן תואמות גיל.
אמא גערה, סבתא הרימה גבה, והדודה צקצקה בלשונה: "נו נו! זה ממש לא מנומס! הילדה זקוקה לסדנת חינוך!!!"
נימוסים, כמובן, היו, ועודם הדבר האחרון שמעניין אותה. הם סוגרים לה חלונות, ומשאירים את הכל מאחורי מסך של וילון כבד....
זה לא היה בשליטתה. זה פשוט ריתק אותה!
עולמות שלמים נגלו לעיניה דרך החלון, עולמות של צער ושמחה. של התלבטות ונחישות ועדינות ושעמום ו....
לא עזרו הגערות, בדבר טקט ונימוס. לא הועילו סדנאות החינוך למיניהן.
היא התאהבה בחלונות!
זה השתלם לה , הנחישות הזו, להציץ בחלונות. לא פעם ולא פעמיים, הבינה דיבורים שאחרים לא הבינו- בגלל התצפית המוקדמת שלה היא הטיבה להבין, לנתח ולהסיק מסקנות.
כי חלונות אינם משקרים.
כל העסק הזה, של הצצה בחלונות ריגש אותה. כל חלון מזמין- עורר בה רגשות לא מוכרים...
עם השנים היא השתכללה, ופתחה לעצמה אסטרטגיות הגיוניות יותר.
היא למדה "להציץ בנימוס", באגביות, מבלי להתפס...
זה לא נתון לבחירתה. אין לה בכלל שליטה על זה. היא פשוט נמשכת לאנשים עם חלונות פתוחים. וכשאנשים תלו וילון דק, מתנפנף זה היה מבחינתה טוב ומסקרן אפילו יותר...
כדי להציץ לאנשים עם חלונות פתוחים למחצה היא פיתחה מיומנות מיוחדת: הסט. הצץ. הסט....
היא נמשכת אל זה כמו פרפר לפרח. כמו דבורה לדבש. כמו....
אדם אל אדם, נפש אל נפש.
כבר שנים שהיא משתעשעת בינה לבין עצמה בכינוי"מציצנית". היא לא ממש זוכרת את הנקודה המדויקת ממנה החלו הריגושים הקטנים-גדולים האלה. פעם שמעה מן ביטוי כזה על העינים שהם חלונות לנפש, והתחברה. ממש התחברה. בכל פעם שהציצה לתוך עינים "טובות" היא דמינה את עצמה ילדה קטנה עומדת בהחבא, על קצות אצבעותיה ומציצה דרך החלון אל מסתרי בית זר. והריגוש הזה, המים הגנובים, מתקו לה.....
עינים. הצצות. מבטים. זה שם המשחק.
זו שפה. שפה בלי מילים ובלי מליצות. דקה שבדקות .
עינים, עינים...היא זוכרת תקופה בימי נערותה בה אספה באובססיביות תמונות פנים: עיתונים, ז'ורנלים, חסדיהם של שכנים טובים. שעות ישבה והביטה בעינים, בהבעות ובמבטים. לכל מרימי הגבות למיניהם הסבירה שהיא מתמחה כעת בציור פנים. וזו היתה כמעט האמת: זו היתה תקופת הסטאז' הטובה ביותר שלה . היא התמחתה בדמיון, שרטוט וציור פנים. פנים הנפש...
ובהצצותיה, הרבות מספור, היא ראתה, וקלטה, והרגישה, ועיבדה עשרות ואולי אף מאות שדרים שונים ומשונים. מהם מעציבים, מהם משמחים. מרגשים. ומאיצי דופק. ומסתוריים. ומרטיטי לב. ומפעימים.
והעיקר.... כאלו המשאירים מרחב רחב לדמיון הענוג....
"את מדמיינת" לעגו לה לא פעם. הזהירו אותה מתליית תקוות שווא, מאכזבות... ועדיין, היא ממשיכה. להציץ לכל מי שפותח לה חלון...
חלון מול חלון נפתח. מבטים מצטלבים ומעניקים חשיפה רגעית.
אל המעמקים....
