מאובנים ומתוקים
בס"ד
תוך כדי עלעול משמים, באחד מימי חוה"מ סוכות, בעיתון משמים עוד יותר משום מה, אני נתקלת במוסף הסיפורים במילים "רגעי שיתוף מתוקים".
אני מיטיבה את ראשי על משענת הספה, מחליפה בין רגלי המשוכלות מעדנות על שולחן הסלון ושוב מעלעלת והופכת בעיתון, עלעל והפוך כשעדיין לא ברור לי אם אני מעוניינת לקרוא או לא.
"רגעי שיתוף". "מתוקים". משהו במילים הללו מגרד לי את קצה האונה הימנית או השמאלית.
בסופן של כמה דק' רביצה לא מוגדרת, אני פותחת שוב את 'אסופת הסיפורים לחג' ואחרי מספר ניסיונות נפל להתרכז, אני מצליחה בפעם החמישית או השישית או השמונים שאני קוראת את השורה הראשונה של הסיפור אבל לא ממש מצליחה לתפעל את העיניים והמוח בעת ובעונה אחת, לקרוא את הסיפור. קריאה לשמה.
אחרי שהתאכזבתי מהאיכות הכללית של הכתיבה ומהסיום הדבילי, חזרתי מבלי משים למילים שמגנטו אותי מההתחלה והיוו חלק זניח ומרתק מסיפור משעמם להפליא. "רגעי השיתוף המתוקים".
"גיבור" הסיפור מתאר את המתיקות שציפתה רגעים מסויימים בתחילת נישואיו, בהם היה יושב עם רעייתו ומשתפה בדברים שברומו של עולמו. לימוד משלי יחדיו, התנצחויות מהנות, שיתוף חוויות מעמיקות מהווי הכולל וכו'.
בכמה משפטים נוספים, הוא מספר איך מבלי להתכוון או לשים לב, רגעי השיתוף המתוקים הללו נעלמו כליל במהלך השנים והטרדות. וכשהם חזרו כלעומת שנעלמו, לא היה בהם דבר פרט למידת הטיטולים, שלב המטרנה וכמה זה עולה...
והוא, כמובן, עורג למה שהיה ואיננו... ואני הצטרפתי לערגתו זו...
יותר נכון כמהתי.
כי לערוג אפשר רק למשהו שהיה ונגמר. לא לדבר עלום שלא קרה מעודו.
ולכן המילה הנכונה לתאר את הרגשתי באותו הרגע, היא: כמיהה.
כמיהה שנעה כמו על גל. עיתים היא צפה מעל פני המים בוהקת באורה של חמה, עיתים יעטפוה ערפילים נמוכי מעוף וקצף אדוות מלוח. אבל תמיד תמיד, היא תכה בי.
*
מוצאי חג שמחת תורה. באוויר מתערבלים שאריות של ריחות מנגל עם הדי מוזיקה קדושה לכדי תערובת לא ברורה. יש מי שיראה בה קודש וחול. יש מי שיחשוב שכולה קודש ולעומתו יהיה מי שיסבור שכולה חול. עניין של זווית ראיה ומקום עמידה....
התפוצצויות של זיקוקי דינור מכריעות את הכף עבורי ושמות קץ לדיון העקר שאני מנהלת עם עצמי תוך רחיצת הררי כלים.
פעמון הדלת מצלצל. עלם חמודות בחליפה ועניבה ממיטב האופנה נכנס לבית, מחייך ובטוח. מניח את המגבעת על השידה שבמבואה, ושואל לשלומי. אחי.
אני גורפת את המים ממשטחי השיש אל הכיורים, מעבירה מטלית ריחנית על הדלפק וידיות המקרר.
אחי יוצא מהפרוזדור המוביל את החדרים "הם לא בבית?"
"יצאו לחגוג" אני עונה תוך כדי שאני מכניסה לתנור לחימום חוזר מגש מאובנים שהכנתי בבוקר לסעודת החג. מנהג חביב שהפך להרגל חביב עוד יותר - כבר שש שנים שאחי הקטן עובר אלי בצאת חג שמחת תורה קודם חזרתו לישיבה.
אני מניחה על הדלפק בקבוק בירה לבנה קרה, בקבוק ספרייט ושני כוסות זכוכית גבוהות ומתיישבת על כסא הבר לשיחת אח אחות רגילה.
מהון להון, כשהוא אוכל ואני שותה, עולה הנושא. הבית וההורים שלא השתנו וההתמודדויות שרק לבשו צורה אחרת....
אני לא שואלת 'איך אתה מסתדר' כי הוא מסתדר בצורה יוצאת מן הכלל. "איך אתה עושה את זה?" אני שואלת...
בן העשרים ואחת, מחייך בפה גדוש וחתום. אני ממתינה בעת שהוא מסיים לאכול, ומוחה את פיו במפית נייר מפוספסת בשחור לבן. "כבר שכחת מה את אמרת לי כשהייתי בן חמש עשרה בערך? זו היית את שיעצת לי להרגיש את העומד מולי, "להיכנס" לדמות שלו ורק אז ליצור איתו קשר. שכחת שאמרת לי שמניסיונך, זו הדרך להיות אחד מכולם? שרק כך אוכל להנות מחברה מבלי להרגיש שונה? מבלי שהחברה תתייג אותי כשונה? זו את שציטטת אז את דוד המלך שאומר בתהילים: "עם חסיד תתחסד, עם גבר תמים תיתמם, עם נבר תתברר ועם עיקש תתפתל" והוספת ואמרת: ועם טיפש תיטפש, עם מטומטם תיטמטם ועם חמור תתחמר... אני התגלגלתי אז מצחוק ואת רק חייכת רבע חיוך.
"נו?" אני שואלת ומשקשקת בלבבות הקרח שצפות בכוס ה'שיינדי' תוצרת בית שלי.
כאילו אני לא יודעת את ההמשך.
"מה נו?" הוא אומר "כך שרדתי בתחילה. היום זו כבר לא הישרדות זו דרך חיים"
"מהנה ומספקת" – הוא מוסיף ליתר ביטחון. הוא מסתכל עלי במבט בוחן ואני תוהה האם הוא חושב עכשיו שזו סניליות שמתחילה לנגוס בי או סתם באגים חולפים, כהרגלנו...
כך או כך, "הגיע זמן המתוקים" הוא מכריז וברוטינה שנתית קבועה, הוא קם להכין לעצמו שוקו רותח.
תוך שהוא מתענג על חתיכת עוגת שכבות פריך-נוגט, אני חושבת.
הוא אורז בקופסת פלסטיק גדולה ריבועי עוגות חתוכות בקפידה הנתונות בעטרות נייר מוכספות ואני עדיין חושבת.
הוא חובש את המגבעת, מודה מקרב הלב, "ד"ש לילדים" הוא אומר.
קורי מחשבתי הנקטעים לשניונת בה אני עונה לו ומברכת אותו לשלום, שבים ועוטפים אותי ברגע שהדלת נסגרת ואני צונחת ברפיון מחשבתי על הכורסא הקרובה.
איך, לאלף אלפי עזאזל, עוד לא ניסיתי את ה'קסם' הזה על האיש אשר נתן ה' עימדי? איך??
*
ערב שבת של שעון חורף חלומי. ארוך וצופן צללים.
שולחן השבת כבר מסודר לאחר מלחמת סעודת השבת, כאילו לא עבר עלינו זה עתה שבוע של אכילה ואביסה ובליסה.
הילדים נפלו שדודים במיטותיהם. חוסר השינה שהפך לכרוני בחודש האחרון, הטביע בהם את חותמו וסוף סוף עשה משהו טוב עימהם ועימדי...
עברתי ביניהם ונשקתי לשקט, לתום ולטוהר שמפציעים ומתגלים במלוא יפי הדרם בעיקר בזמן שהם ישנים. אבל לא רק, ישמור לי ה' אותם.
יצאתי למרפסת כשהמחשבות שהתערבלו בתוכי קרוב לעשרים וארבע שעות הפכו לידי החלטה מוגמרת...
הוא ישב-שכב על אחד מכיסאות הנוח. השתרעתי מולו על כיסא הנדנדה והתבוננתי בשמיים. ציינתי לעצמי שהראות לא נקייה כי אני לא מצליחה לראות את העגלה הגדולה בשלמותה. את הקטנה לא ראיתי כלל. הצינה איימה להודפני כליל מהחלטתי דאמש. 'אני יכולה לעשות את זה' שחתי לכוכבים שכן ראיתי. 'זה קטן עלי' שכנעתי בעיקר את כוכב הצפון ששיגר לי נצנוצים חדים של אזהרה כמו מגדלור בלב ים. אבל לא שעיתי לו. בחרתי להתחיל בשיתוף קליל. חלום מעיק שחלמתי מסוג החלומות שהשפעתם משאירה טעם מריר במשך כל היום שאחרי. "אתה שומע?" אני מפנה את פני לכיוונו של בעלי. רגלי האחת מונחת על מסעד ספת הנדנדה והשנייה נוגעת לא נוגעת ברצפה, עוצרת מדי נדנוד את הנדנדה אולי תצליח להאט גם את לבי מעט.
הוא לא מגיב, אני ממשיכה. דבריו של דוד המלך עומדים לנגד עיניי. "חלמתי חלום, מה-זה מוזר" אין תגובה. "חלמתי שאני נמצאת באיזה מקום, כבולה, מישהו רוצה להזיק לי, ואני מנסה להשתחרר מהכבלים כדי לחייג למשטרה" המהום קל נשמע מכיוונו. "ועד שהצלחתי להתנתק מהחבלים ולחייג, אני שמה לב שאין קו, שהטלפון מת..." הוא משחרר צחוק קצר ושטחי: "איך זה יכול להיות שאין קו?"
הוא שואל וצוחק עוד קצת.
אני מתיישבת, הנדנדה נעצרת. מביטה בו ומזכירה לאט והכי ברור שאפשר: "סיפרתי לך ח ל ו ם".
"הבנתי" הוא עונה לי....
ואני לא הבנתי איך בכלל חשבתי שאצליח לעמוד בזה...
מה שכן הבנתי ש"רגעי שיתוף מתוקים" לא מנחלתי. רגעים מאובנים, כן.
מה רגעים? זמנים ארוכים ארוכים. משמימים ומאובנים.
תוקן על ידי ריקנות222 ב- 04/04/2013 23:55:31
יגעת ולא מצאת, -תאמין, תאמין....
