אליהו
כשהכיר אותה לראשונה, הוא לא יכל לדעת או לדמיין מה יהיה הסוף.
השיחה הראשונה שלהם התחילה במקרה, כאשר המנהל שלו הוזמן לכנס מנהלים והציע לו, בתור עובד שנמצא בקשר טוב איתו והסגן הבלתי רשמי שלו, לבוא לכנס.
הוא הוחמא, "כן, בהחלט אבוא" לא שדחוף לו להיות באותו אולם עם עוד הרבה מנהלים, אבל שמח להיווכח שהבוס שלו יודע להעריך גם אנשים יוזמתיים ובטוחים בעצמם ולא רק את המרובעים שעובדים לפי ההוראות ולפי הספר...
בדרך לכנס, הוא שאל את עצמו למה בכלל הוא נוסע, לא מתאים לו להיות על תקן הסגן הנאמן...
כשהגיע, ראה את הבוס שלו משוחח עם אדם אחר, הוא לא הכיר אותו אבל הוא שידר סמכותיות וקצת שתלטנות, והיה נראה שהבוס שלו, שאף פעם לא היה חזק במיוחד, די מתקפל לידו.
קצת מאחורי האדם השני, שהתברר כמנהל של חברה מתחרה לשלהם, עמדה אישה צעירה, שעוד לפני שהוא שם לב איך היא נראית ומה היא לובשת, הוא שם לב למבט בעיניים שלה. היה לה מבט מעניין, מצד אחד היא שידרה ביטחון ומידי פעם זרקה הערות לשיחה שהעידו על הרבה הבנה, אבל במבט שני הוא זיהה שהיא משדרת קצת מבוכה ושהיא לא ממש יודעת מה היא עושה שם...
היא הייתה לבושה בטעם, היה אפשר לראות שהיא השקיעה במראה שלה אבל שיש עוד דברים שמעסיקים אותה חוץ מלבוש.
כשהבוסים של שניהם התחילו להתקדם לעבר אולם הכינוסים, הוא התקרב אליה, היא חייכה ואמרה לו "אז שנינו על תקן המייצגים של הבוסים שלנו.."
הוא החליט לזרוק לה אתגר, "נכון, אבל כל אחד מחפה על חסר אחר.."
עוד לפני שהיא ענתה הוא ראה שהיא מבינה למה הוא מתכוון, "ברור, הבוס שלי הביא אותי כי אחרת אף אחד לא יגש אליו, בקושי אנחנו מסתדרים איתו.. ואתה כאן בשביל היחסי ציבור..."
בינגו.
בסוף הכנס, הוא חיפש אותה במבטו, ושמח לראות שגם היא עומדת לא רגועה, כאילו מחכה למישהו... הם החליפו טלפונים, וכשהוא נסע הבייתה, הוא לא יכל שלא לקוות שהיא תיצור קשר.
*
בשיחות שלהם אף פעם לא הורגש פער הגילאים ביניהם. היא הייתה מספרת על החוויות שלה מהעבודה, על הקושי להשתלב כאישה חרדית צעירה בחברה גדולה, ועל איך היא רואה את היחסים בין העובדים ובין הבוס.
ולמרות שהוא כבר חווה את ההתאקלמות הזו מזמן, כשהוא היה שומע אותה זה היה לו חוויתי ומחדש, והוא אף פעם לא הרגיש כמו 'מדריך', איתה הוא היה חווה הכל מחדש כמו צעיר...
אחרי כמה שיחות, הוא הציע לה שאולי את השיחה הבאה הם יקיימו על כוס קפה ולא בטלפון.
ההיסוס שלה עבר גם בלי מילים, והוא שאל אותה למה היא כל כך מתלבטת, את הקרח הראשוני הם כבר שברו אז, בכנס.
היא צחקה, "אין לי בעיה עם להיפגש, אבל אני קצת חוששת שדברים שלא קיימים בשיחה, פתאום יצוצו בפגישה."
הוא שאל אותה למה היא בדיוק מתכוונת, היא התחמקה מלענות, להת ונהיה בקשר.
אבל למחרת היא שלחה לו הודעה, 'אולי שווה להיפגש ולגלות אם אני צודקת או אתה..."
"מעולה, קבענו".
*
הוא הגיע לאסוף אותה מהשכונה שלה. היא כבר חיכתה לו ליד הכביש, וכשהוא פתח את החלון והזמין אותה להיכנס לרכב, היא לקחה צעד אחורה, "חשבתי שנטייל, יש כאן פארק באיזור.."
הם טיילו לאורך השבילים בפארק, והוא גילה תוך כדי שיחה שבעצם רק הוא מדבר, והיא מגיבה מידי פעם אבל לא פעילה, בדיוק הפוך משיחות הטלפון שלהם...
"את במקום אחר היום"
היא הפנתה אליו מבט, "צר לי להגיד לך שכנראה אני צדקתי, וזה לא היה רעיון טוב להיפגש..."
הוא כיווץ גבות, "למה הגעת למסקנה הזו?"
היא נשמה עמוק, "כי כל הפערים שאנחנו יודעים להדחיק כל כך יפה בטלפון, כשנפגשים הם פשוט צפים"
הם סיימו את הפגישה באווירה מהורהרת וכבדה קצת, והוא קיווה שזו לא הפעם האחרונה שהוא שומע ממנה...
*
זו לא הייתה הפעם האחרונה.
באותו ערב הוא קיבל ממנה סמס, -אולי בכל זאת אתה צדקת...-
הוא קרא שוב, לוודא שהוא לא טועה. –מה גרם לך לשנות את דעתך?-
עברו כמה דקות עד שהמסך הואר והבהב – לא יודעת להגדיר בדיוק, כנראה שההבדלים הם בעיקר חיצוניים...-
הוא חייך והקליד תשובה במהירות...
אלישבע
היא רבצה על הספה, לידה ספר חדש שחיכה לה כבר שבועיים, כבר שבועיים שבלילה היא פותחת אותו, קוראת חצי עמוד ונרדמת.
ככה זה כשהחיים עצמם הופכים להיות פרק מרתק בספר בלתי ידוע, החוויות ממלאות הרבה יותר מדמויות דמיוניות...
מסך הפלאפון שלה הבהב בפעם השניה להערב, - משהו ששווה להמשיך ולבדוק... –
פרק חדש מתחיל.
*
מתי הייתה ההפסקה הראשונה?
היא לא זוכרת בדיוק, וגם לא זוכרת בדיוק מה היה הגורם.
היא רק זוכרת את התקופה שקדמה להפסקה הזו.
מעודה לא הרגישה תחושה כזו, כאילו הדנא שלה חי בתוך בנאדם אחר. כשהם היו מדברים, היא פשוט התענגה מההרגשה הזו, של להיות מובנת במאה אחוז, וכשהם היו שותקים, היא הייתה מרגישה איך ההבנה שביניהם חזקה יותר ממילים, הבנה לא של סיטואציה אלא של בנאדם, על כל המכלול שבו.
ואז בערב אחד הכל נגמר. היא קראה לעצמה אלף פעמים טיפשה שלא חשבה מראש שהרגע הזה יגיע, שלא התכוננה אליו, הוא היה הרי צפוי מראש.
כן, היא כן זוכרת. היא רצתה להתייעץ איתו בקשר לקידום במקום העבודה.
"אני מתלבטת איך להציג את זה, אם לבוא בצורה של בקשה או להודיע שאלו התנאים שלי.." הוא לא ענה, אבל היא יכלה לשמוע דרך הקו את חוסר הסבלנות שלו.
היא אמרה לו את זה.
הוא ענה תשובה שהמשיכה את מה ששידר לפני כן, שאין לו ממש סבלנות להתלבטויות מעשיות ואם היא רוצה לדבר על למה קשה לה עם הבוס, היא מוזמנת...
"למה אתה לא יכול לעזור לי בדרך שאני מבקשת?" היא לא יכלה להבין,
והשיחה הסתיימה בטעם מר של חוסר הבנה,
וכשבאותו ערב הוא שלח לה סמס של 'מה קורה', היא ענתה שהשיחה הזו גרמה לה לרצות לקחת פסק זמן למחשבה.
*
אליהו
אולי מעולם לא הרגיש בודד כל כך. עד אליה, התרגל לחיות עם אנשים שלא ממש מבינים, שלא ממש מתקשרים בשפה שלו, ולמד להתמלא מרגעים קטנים של תובנות וחוויות.
אבל עכשיו, אחרי שחווה חצי שנה מופלאה של שיתוף בכל תחומי החיים, פתאום הרגיש בודד כל כך.
הוא שלח לה כמה פעמים סמסים אבל אף פעם לא קיבל תשובה. הוא לא האמין ששכחה אותו, אבל החליט לתת לה את הקצב שלה.
ערב אחד, כשישב מול המחשב בשיטוט הקבוע, דרך אתרי המידע הקבועים שלו ועד לאתר שמעלה יצירות וסיפורים ולפעמים, לפעמים אפשר למצוא שם משפט מעניין או עמוק,
פתאום הבהב המסך, 'אולי קשה איתך אבל קשה יותר בלעדיך..'
בעודו מקליד לה תשובה, חלף במוחו ההרהור שהגל הזה אולי חלף, אבל בים שהם נמצאים בו עוד יגיעו עוד גלים....
*
הוא צדק.
בחמש השנים הבאות, מידי כמה חודשים הגיע איזה אירוע שגרם לכל אחד להתבצר בעמדתו, מבלי יכולת לבוא זה לקראת זה ולהבין.
הוא היה זה שלא מבין למה קשיים מעשיים כל כך מייאשים אותה, ולמה לפעמים המבט שלה על החיים כל כך פסימי,
והיא הייתה מטיחה בו שאין לו סבלנות לפרטים היומיומיים, ואם כך, אז מה שיש ביניהם הוא לא יותר מאשר קשר וירטואלי ולא אמיתי.
אבל תמיד, תמיד הם היו חוזרים.
בדיוק כמו הגלים.
*
אלי ואלי
לקח להם זמן ללמוד זה את זה.
אבל אחרי עוד פרידה ועוד אחת, ועוד תקופה ביחד ועוד שיחת כנות,
הם למדו להבין אחד את השני.
היא למדה להבין שבשונה מהגברים שהכירה, שהיו ממוקדים ביומיום כי לא היה להם מבט רחב יותר על החיים, והם התנהלו מפרט לפרט כמו תחנות שמעניקות להם יציבות, אבל הוא היה אחר, וחוסר הסבלנות שלו למחויבויות וליומיום נבע מהאופטימיות והמבט הבטוח שלו על החיים,
והוא למד להבין שהבדידות שהיא מרגישה לפעמים וה'היתקעות' בקשיים היומיומיים מבלי יכולת לזרום ולהחליק, התנהגות שהייתה שונה כל כך מהנשים שהכיר, שהיו מנהלות שיח קליל וזורם והחלק הדרמטי והרגשי שלהן בא לידי ביטוי רק בזמנים של התלהבות ואקשן. אצלה הדרמה הגיעה מחיבור פשוט טהור אל העומק והנשמה, חיבור חזק שקיים כל הזמן ולא רק כדי לספק את הצורך בריגוש ואקשן..
ובשנתיים האחרונות, כשהם למדו זה את זה, והבינו שזה באמת קיים ביניהם, הם הפסיקו לפתח ציפיות לעתיד ולמדו פשוט ליהנות מההווה המשותף, לחוות את מה שדומה ומה ששונה ביניהם, ולשלב אופטימיות עם מחויבות, רוך עם מרץ, ולהביא את כל מה שטוב ביניהם לרגעי קירבה בחושך.
וככה באו לעולם אלי ואלי, אליהו ואלישבע.
שנתיים הם כבר נשואים, ולפעמים הם מתלבטים אם זה שנתיים או שבע.
