מהללאל מוחלף בכלב מאולף
הם נפגשו שניהם בחצר האחורית של בית הכנסת הכפרי. חרש חרש בדקו כי אין איש סביב, וכשנוכחו שכך נתקעו עיניו של הבוגר בריכוז בתכולת השק של אחיו השחרחר. לנגד עיניו המופתעות הוציא אחיו הצעיר שני חלוקי נחל ארוכים וחלקים למגע, וקערת עץ אחת שבורה בקָצַהּ העליון.
"מה הדבר הזה, מהללאל"?
מהללאל שתק, מסמן באצבעו על פיו. אחר הוציא מספר גרגרי חיטה קטנים, הכניס אותם אל הקערה, דופק עליהם בחלוק הנחל בארשת רצינות דקה. תוך מספר רגעים ניתן כבר היה לראות אבקה לבנבנה, דקה, מכסה בעדינות את שולי הקערה במעטה דק. לבסוף חפן מהללאל את האבקה בין אצבעותיו, מניח לקמח לנחות מעדנות בחזרה אל הקערה, וזורק את מוץ החיטים אל האדמה החשופה.
"כאן יהיה מקום המפגש שלנו. נטחן מלאי חיטים, ואת הקמח נוכל להערות אל אחד משקי הקמח הרבים", ביאר מהללאל, עיניו הכחולות זוהרות בתוך מסגרת ריסיו הכהים. "קמח, ועוד קמח, ובאופן בלתי מורגש ירוויח אבא מטבעות נוספות שבעזרתן ניתן יהיה לפרוע את חובותיו רבים!"
טוביה הביט במהללאל ובחפצים שבידו בהססנות מהולה בחשש. "אינך יכול לעשות זאת, מהללאל! אבא יכעס על גרגרי החיטה הנעלמים! כמה פעמים אומרת אמא כי כל ניסיון לעזור רק גורם נזקים?"
מהללאל נשא אליו עיניים שמבע עיקש החליף את הזוהר הקודם שהיה בהם. "אתה פחדן", סינן בזעף. "ידעתי שאי אפשר לשתף אותך בתוכניות. אף פעם לא הואלת להפגין אומץ רב מדי. לא לשווא הסתובבתי שעות בקרבת הנחל, לא סתם התיידדתי עם מוכר כלי המטבח! אעשה מה שאני חושב". והוא הפנה את גבו אליו בהחלטיות, מתרחק עם מכשירו וגרגריו.
"מהללאל, חכה!", טוביה רץ אחריו, מתנשף.
"גם לי חשוב לעזור להורינו המאמצים בחובות הכספיים שנפלו עליהם עם קניית הטחנה", התנצל תוך שהוא אוחז בכתפו הקשה של אחיו. "מבטיח לעזור! רק פוחד אני כי העזרה לא תביא תועלת".
מהללאל שתק, ורק סימן לטוביה בניד ראש זעוף וזעיר את הדרך חזרה. בחצר בית הכנסת האחורית התיישבו שניהם על האדמה, עובדים ושותקים.
§ § §
בין נופים בראשיתיים עוצרי נשימה, בנקודה קטנה ומרוחקת מרחק יום רכיבה מכל יישוב קרוב, שוכנת לה חווה קטנה. אדם שיקלע לאיזור יתפעם לראות סוגים מסוגים שונים של כלבים. בכל גודל, מכל צורה, לכל תפקיד.
אַבּוֹן, מאלפם, האדם הכמעט יחיד בין בעלי חיים אלו, השקיע בהם את נשמתו. ילדים לא היו לו, ואת כל מרצו השקיע בטיפוח היצורים המאולפים שנודעו בסביבה כולה באיכותם. ראני אשתו הייתה גם היא חביבה על בריות אלו, ועל טיפולה המסור בהם השיבו לה בשכשוכי זנבות, ליקוקי ידיים ושפשוף ראשים בין ברכיה. היא נהנתה מכך, יש לציין.
"ברוך השב, בעלי היקר! מיד אשפות כוס תה חמה להשיב את נפשך מעמל הדרך", מיהרה ראני בחריצות נרגשת להשביע את מבוקשו. אך דבר מה במבטו גרם לה לסוב על עקבותיה כשסיר המים החמים עודנו בין ידיה.
"מה ראית שם בעיר שהסעיר כל כך את רוחך?"
אַבּוֹן התנער משרעפיו, ממהר לשגר אליה חיוך מוטרד: "קיבלתי הזמנה נוספת".
"ומדוע לא תשמח בכך?" הבעת תימהון מתפשטת על פניה.
הוא נאנח אנחה עמוקה, מתאמץ לשוות לקולו גוון טבעי. "היו לו שניים. בני כמעט אותו הגיל, קטנים ופעלתניים. האחד שחרחר ורציני, והשני עדין, בעל עיניים חולמניות. מדוע הבריות לא יודעות להודות על מתנות כאלה, ראני?"
ראני נאנחה, משיבה לו בדו-שיח הידוע מראש: "החסר יוצר קרבה אל הבורא, ואנשים שלא חסר להם דבר, נוטים לשכוח אותו לעיתים".
עיניו נחו עליה למשך זמן מה, מהורהרות. אחר הוסיף חרש: "ובכל זאת, הפעם היה היחס אליהם מוגזם".
§ § §
בום!
דלת הבית נטרקה בחוזקה, מודיעה בקול על רגשותיו הסוערים של הסוגר אותה.
"איפה הם, הפרחחים!"
בוזית נחפזה אל דלת הבית, מבוהלת.
"מה ארע, משואל?"
"מה ארע, את שואלת! ואני שואל מה לא ארע! מדוע הייתי צריך את הצרות שהביאו עימם שני האסופים הללו?"
היא השפילה את עיניה, מקווה שגל הכעס יחלוף מעל ראשה מבלי להותיר סימן, אך משואל הסתובב נסער מצד לצד מבלי שנראה היה כי אי פעם יגיע סוף לדבריו.
"הם עוד יבריחו לי קונים! הם יהרסו את העסק שזה עתה קניתי! הם יורידו אותנו אל השאול! ואני עוד חשבתי לשלם את חובותיי לאופה בחודש זה!"
גלגלי מוחה נעו במהירות כשהיא מנסה לצרף פרטים קטנים לתמונה בהירה שתענה על התמיהות הרבות שהתרוצצו בין רקותיה. מה מלמל אתמול טוביה בנוגע לחובות?
"לייצר קמח הם ניסו, חשבו שהם טובים מן הטחנה! רק רגע היה חסר ומחלת מעיים הייתה תוקפת את כל לקוחותיו של האופה!"
בוזית המשיכה בשתיקתה, מתכווצת אל כסאה בפחד. מה יעשה משואל כעת? כעסו אף פעם לא נגמר בטוב, והיא קיוותה לנזקים מעטים ככל האפשר. בפעם האחרונה לא הורשה טוביה לאכול את ארוחת הערב במשך יומיים רצופים, ובפעם שלפניה אולץ מהללאל לעמוד נכלם במרכז השוק, גבו אל הנוכחים וידיו מורמות אל על. לולא התערב הרב היה נותר שם שעות נוספות, מוקף בילדי אלעזן הלועגים. הו, מהללאל. ליבה יצא אל הילדון בן השש בעל העיניים היפות, הרדופות. הילד חסר המזל מבין השניים. תמיד מצא עצמו במרכזן של התרחשויות. וליבו היה טוב כל כך! אך הרבה לא יכלה לעשות למענו, כל עוד היה משואל בסביבה. רגע, היכן הילדים?
נהמותיו של משואל שככו לרגע, והתחדשו כעבור רגע קצר מכיוון החדר הפנימי.
"הנה אתם, פרחחים! מה תסביר עכשיו, מהללאל?!", משואל קרב אליהם בתנועת גוף מאיימת.
"רצינו - - - רצינו לייצר קמח - - " גמגם מהללאל בפחד בולט, נדחק ביד גסה אל פינת החדר.
עיניו של משואל ירו זיקי זעם ברורים אל טוביה ואל מהללאל חליפות, תוך שהוא לופת את כתפיהם, דוחק אותם אל הקיר.
"זה לא אני, אבא - - זה, זה לא היה אני!" יבב טוביה נפחד, דמעותיו מכתימות את צווארון חולצתו.
"דבר", נבח לעברו.
"אני- - -" מיהר טוביה להצטדק, זונח את שיירי האחווה שפיעמו אי פעם בתוכו, "אני אמרתי לו להימנע מלעשות זאת, והוא התעקש", סיים מתנשף.
עיניו של מהללאל שקעו בארובותיהן, מפסיקות במרוצתן סביב ומעמיקות ראי בקצה הטלאי במכנסו הבלוי של טוביה. אין זו הפעם הראשונה שהוא נותן אמון, שהוא מחפש דרכים לעזור, שהוא מנסה לעשות טוב ולא עולה בידו. קטעים קטעים מן העבר עברו לנגד עיניו המושפלות, מורכבים מרסיסי כאב ועלבון.
"אתה, אתה! עוד תשלם על מעלליך, אסופי נבזה! רק צרות גרמת בחייך הקצרים, לו יכולתי להתפטר ממך, הייתי עושה זאת בזה הרגע!", צעק משואל לתוך אוזנו, מאלץ בכך את מהללאל להתעורר משרעפיו, שוב אל מציאות כואבת.
§ § §
מהללאל הכלוא בחדרו היה הראשון לראות דרך החלון את המרכבה הרתומה לסוס מוצק, בהיר שיער, עוצרת בשער החצר. בסקרנות שקטה עקב אחר אדם חביב, נמוך קומה, יורד ממושב הרכב כשאחריו מקפץ כלב גדל מימדים.
להפתעתו פנה האיש הישר אל דלת ביתם, דופק עליה ביד בטוחה.
"האיש של הכלב הגיע, אבא!", קרא טוביה, מחנחן מבט אל משואל.
"היכנס", הורה בתנועת יד מעוגלת ורחבה, עוקב אחר צעדיו של האורח בעיניים מכווצות.
האיש התיישב ליד השולחן העשוי עץ גס בנינוחות, מוציא מבין כליו קלף באורך בינוני, נוצת אווז איכותית וצנצנת דיו עשויה עץ משויף היטב.
"נסכם את עיקרי העסקה?"
משואל כחכך בגרונו, מציין ביובש את הפרטים הידועים, תוך שאבון, מוכר הכלב, מציין את הדברים בגיליון: "כלב שמירה אחד, מאולף זה שלוש שנים, מועבר לרשות משואל הטוחן תמורת - - - "
משואל העביר מבטו סביב במצוקה. הכלב היה יקר, יקר! אך לא הייתה לו ברירה אחרת. ההשקעה תוכיח את עצמה, וגם את התשלום יוכל לחלק לחודשים מספר. מבטו נח על מהללאל שעמד מצטנף בפתח חדרו, מתאמץ שלא לעבור במאום את המפתן, מציץ בעיניים כבויות בנעשה במרכז הבית. גל של כעס גאה בו. לולא הוא, הקושי לשלם את מחיר הכלב היה פוחת במחצית! את חובותיו לאופה היה משלם בכבוד, וגם גל השמועות שהפיץ הלה על איכות הקמח שלו לא היה נולד. רעיון מרושע הנץ במוחו, חובר לשמועה שהסתובבה בעיר על עקרותו של מאלף הכלבים, והוא השלים את המשפט באיטיות, מונע על ידי תחושת אין האונים שהסב לו מהללאל אך לפני יומיים: "תמורת ילד אסופי קטן, המתגורר כאן".
מבטו הפגוע של מהללאל רק הסב לו תחושת נקמה מתוקה. לא איש כמוהו ישמע את ליבו של מהללאל מתרסק ארצה בקול ניפוץ.
§ § §
הרבה מילים לא נאמרו בפרידה הזאת. רק אמא, שעמדה בדלת יחד עם טוביה שהביט לעבר מהללאל ובעיניו זיק של ספק רחמים, נופפה בידה לעברו כשעל פניה הבעת כאב. מהללאל סובב את ראשו בהחלטיות, מסרב לפגוש בעיניה ועונה בשלילה להצעתו של אַבּוֹן לשים את ידו בכפו המגוננת. כשמבטו מושפל כתפיו שחות וצעדיו מדודים, רופסים משהו, צעד כל הדרך אל עגלת הסוחרים.
אבון הניף את גופו הנוקשה של מהללאל הקטן אל מושב הרכב, לא נותן לו אפשרות נוספת מלבד ישיבה קרובה, לצידו. מכת שוט קטנה והסוס פורץ בדהרה, מתחיל בנסיעה המוזרה ביותר שידע אבון מעודו.
בעודו בוהה במהללאל המפנה מבטו הצידה, זוקר סנטר מעל ברכיים מקופלות וחובק אותן כאילו יוכל לשאוב מהם כח לחיים החדשים שלפניו, שרק אבון לעצמו מנגינה מהורהרת, מנסה לערוך סדר במחשבותיו.
הוא חוזר עכשיו הביתה עם ילד. ילד לראני הטובה. ראני שהתפללה כל כך תמיד, וכעת החליט הבורא להיענות לתפילותיה בדרך יצירתית. לולא היה בטוח כי הישארותו במקום מסוכנת ממש לנפשו הצעירה, לא נותן היה יד לרשעותו של הטוחן. עכשיו הוא אחרי הכל, מקווה שנהג נכון, ולידו נמצא כעת ילד קטן, חסר ישע ונבגד. האם יצליחו לטעת בו אמון כלפיהם וכלפי העולם?
שנים יגידו. ובינתיים לא נותר להם אלא להתפלל ולקוות שגם מתוך המהלומה הקשה אותה ספג כעת מהללאל הקטן תצמח טובה לילד, להם, ואולי אף לכוזר כולה.
תוקן על ידי אסתרק ב- 10/06/2014 18:45:15
