ב"ה
לפני כחודש וחצי הם חזרו הביתה. בעצם, לא הביתה, הם חזרו לארמון. בלי אבא, בלי האישה שהיתה לה לאם במשך שנים ארוכות, טור לא יכלה לקרוא לזה בית. חצר הארמון, הספסל עליו ישבה, הכל היה מוכר וקרוב כל כך, אבל שונה ומכאיב כל כך.
היא הביטה באחיה. יקוואל השובב מלמד את בנימין לטפס על עץ. ליסיה מנסה להצטרף וסופג גערות מאחיו הגדול. כאילו כלום לא קרה. כאילו לא הפכו אותם בן רגע ליתומים עגולים. נסיכים אומללים.
רק אונמר, שמעולם לא היתה ממש ילדה, יושבת על הדשא הרך, רחוק מכולם, וחולמת.
בדרך כלל, כשהיתה מוצאת אותה כך, היתה טור ממהרת אליה, מנסה לדובב אותה, אבל הפעם, משום מה, התעוררו בה געגועים רבים מדי ולא מצאה את הכוחות לעשות את זה.
אבל אונמר לא נשארה לבד זמן רב מדי. הלה הגיעה פתאום אל כר הדשא עליו ישבה, וטור יכלה לראות מרחוק איך הן מתחילות לשוחח. לאחר דו שיח קצר, אונמר קמה ממקומה ופסעה לצידה של המלכה אל הארמון.
טעם חמצמץ עלה בפיה של טור. מהיום שחלתה המלכה שרה, היא היתה ה'אמא' של אחיה הקטנים. מאז שאסתרק חזר מן השבי, היא כבר לא היתה היחידה.
די, אמרה לעצמה. עובדה, את לא מצליחה לחדור לליבה של אונמר, והן, הלה ואמה, כן. הילדים לא אמורים לסבול בגלל רגשי נחיתות של אחותם הגדולה. ובכלל, במוקדם או במאוחר היא תצטרך להקים את ביתה, וטוב שכאן, בבית הזה, יהיה מי שיאהב אותם.
להקים את ביתה. להיכן לוקחות אותה היום מחשבותיה... אולי עדיף שלא לחשוב.
"הוד נסיכותך, הוד מלכותו קורא לך".
"מיד", היא משיבה למשרת, וממהרת אל הארמון.
***
"קראת לי, איסתרק?"
"כן, טור, שבי". פניו של אחיה הבכור מתוחות מאוד. היא מתיישבת בשתיקה.
"טור, כשנפלתי בשבי, ביקשתי שהחתונה שלך תיערך בזמנה, למרות היעדרותי. זה לא קרה, ואת מבינה טוב ממני את השתלשלות העניינים שגרמו לכך. את היית כאן."
טור מהנהנת. זיכרון הימים ההם מציף כל תא במוחה.
"משואל מן הגי, אביו של חתנך, שוחח איתי היום. אם את מוכנה, החתונה תוכל להתקיים בעוד חודשיים, כשבוע לאחר שמיכאל ישוב ממסע ההסברה".
בום.
"טור?"
היא עוד שותקת.
"את עדיין חוששת?", הוא שואל באהדה, "את הלא יודעת שבמהלך החודש האחרון, עמל צוות מיוחד על חקירת המאורעות שאירעו כאן בשנה האחרונה. לא הייתי מציע לך זאת אם לא הייתי בטוח במאת האחוזים שאין לו כל קשר לבגידה".
"לא, את זה הבנתי מזמן", היא אומרת בשקט, "פשוט... החיים השתנו כל כך, איסתרק. להתחתן עכשיו?? כל כך מהר??", את המילים האחרונות היא כבר ממש לחשה.
"כן, טור. התייעצתי עם הרב לפני שקראתי לך. אבל, כמובן, ההחלטה היא שלך. חשבי על כך, והחזירי לי תשובה".
***
טור ישבה בחדרה, לבושה בשמלת הכלה הצחורה. בעוד מספר דקות היא תלך אל האולם, אבל קודם, בקשה לקרוא לאחיה הנרגשים לחדרה. לא יודעת מה לומר להם, אבל רוצה לראות אותם בלי כל האורחים.
חיבוק לליסיה ובנימין. לאונמר הוסיפה גם מילה אחת- תודה. לטיפה על הלחי ליקוואל, שמחייך אליה בהתרגשות. מבט אוהב אל מיכאל, שאומר "מזל טוב" בכובד ראש.
הם יוצאים, היא קצת אחריהם, מלווה במשרתות. בלובי הארמון פגשה את איסתרק והלה. איסתרק לא מסתיר את התרגשותו.
"איסתרק", היא אומרת בקול חנוק, "גם אמא כאן, נכון?" היא מרגישה ילדה קטנה.
הוא מהנהן.
הלה מושיטה את ידה ללחיצה חמה. הבזק פתאומי עובר בראשה של טור. בחתונתה של הלה עמדו לידה זוג הורים, והיא לא בטוחה שהיתה זו חתונה שמחה יותר משלה.
לצליליה המרגשים של התזמורת, מובל החתן ע"י אביו והאביר דיליאבר אל כסא הכלה, לכסות את פניה. רגע לפני שהם פונים אל החופה, ברגע בו היה אמור המלך רעואל לברך את ביתו, עוצר אלרנן, ומברך בשקט את אחייניתו.
מתחת לחופה, כשהמלך מברך את שבע הברכות, הוא לא רואה דבר מלבד דמותו הקורנת של אביו. כל אבירי כוזר ואציליה עומדים מסביב, מחפשים בו את המלך. אחיו עומדים סמוך, מחפשים בו את האב. אבל הוא, מצליח להרגיש רק ילד.
הוא לא סיפר לאיש, גם לא להלה, שהיום הוא מנסה להשלים את מה שלא הרגיש בחתונתו שלו.
תוקן על ידי אסתרק ב- 12/06/2014 11:23:32
