ב"ה
השינה נדדה מעיניה של רנה, מחשבותיה נעות לקצב נשימותיו של וילוק הישן לצידה. בקרוב היא תהיה כבר אם לשניים, והדאגה היחידה שמעסיקה אותה היא מה יקרה אם שוב יהיה זה בן.
כשוילוק נולד, היה כאן העבד הבבלי, אך לפני חודשיים הוא חלה, והם הרגו אותו כאילו היה סוס חולה המזהם את האורווה. לא היתה לה אפילו אפשרות לקבור את האדם שגמל איתה חסד כה רב, בקבר ישראל.
אם תלד בן, לא תהיה ברירה. יהיה עליה להשתמש בידע שרכשה מהבבלי באותו טקס מפחיד.
לא רק מקאה היא פוחדת. היא לא מיומנת, והיא עלולה, במו ידיה, לפגוע בבנה. אם תתפלל שתהיה זו בת, האם זו תפילת שווא?
***
רנה כרעה מאחורי מיטתה, בנה הפצפון שוכב מתחתיה. ביד רועדת היא מחזיקה את הסכין, שכמעט ונדבק לידה המזיעה מהתרגשות. בלחש מלמלה את הברכה, כשהיא שומעת לחרדתה צעדים מוכרים מתקרבים אל האוהל.
לא. אלוקים.
הוא יבין מיד מה קורה כאן. היא לא תספיק להעלים ראיות. לא תהיה הזדמנות נוספת, עכשיו, או לעולם לא.
ידיה פעלו בצורה מכנית, מוחה משותק מאימה. "קומי, אישה", נוהם קולו של בעלה, והיא לא קמה. היא חובשת את מקום החתך.
קאה שותק, וכבר נעמד מאחוריה. היא מכירה טוב מדי את השקט הזה, שלפני הסערה.
את השאגה שהשמיע, זכרה עוד זמן רב אחר כך. מכות שכאלו עוד לא קיבלה, למרות שכבר הספיקה לספוג ממנו.
"הילד... שלי...! הילד... שלי... הוא... קוואאארי...!" צרח בטירוף, "את מבינה, חתיכת.... לא י'דע מה! הילד שלי קווארי!! תוציאי את כוזר מהראש! או שאני יוריד לך את הראש הכוזרי שלך!!!"
הוא עצר רגע, מתנשף בזעם, תפס בפראות את התינוק המיבב, ובצעדים גדולים פנה לצאת מן האוהל. כשחצי גופו כבר בחוץ, הסתובב שוב אל האישה הבוכה ושאל במבט רושף, "גם וילוק?"
לא היה טעם להכחיש.
***
לאחר חודשיים, באורח נס, הוא נכנע לתחנוניה של רנה, וכנראה גם להתבכיינותה של מרגה, הצעירה בין נשותיו, עליה הוטל לטפל בשני הצרחנים.
את הילדים קיבלה בחזרה בצירוף אינספור הגבלות, שהעונש על כולן היה אחיד. הוא לא יוותר פעם נוספת.
בשנים הבאות, גידלה את ילדיה, בלית ברירה, ללא כל סממן יהודי, למעט מנגינות כוזריות שהיתה שרה להם לפני השינה, בלחש.
וילוק דמה בתווי פניו למשפחתה שלה, מבחינה חיצונית הוא היה נראה נסיך כוזרי לכל דבר. אך באופיו, היה קווארי אמיתי, פרוע והרפתקן במידה מבהילה. העבדים רעדו ממנו, מן הילד הקטן, שתמיד ידע איך לפגוע בהם ולנצל אותם.
מיגו היה היפוכו הגמור. רנה לא הפסיקה לתמוה, איך תווי פניו של קאה יכולים להפוך לעדינים כל כך. וילוק וידרת היו נהנים לנצל את טוב ליבו ותמימותו. היא אהבה להשתעשע בתקוות שווא, אולי תצליח להבריח את הילד הזה לכוזר. וילוק, גם אם תבריח אותו, יחזור לכאן במהרה, לידרת ולסוסים.
מעולם לא ראתה את וילוק חיוור כל כך, כמו באותו אחר הצהריים, בו פרץ אל האוהל כרוח סערה. "אמאאאא! אמאאאא! בואי מהר!!! מיגו... הוא... אמאאא!"
היא רצה אליו, מחבקת אותו. "מה קרה, וילוש?"
"זה.. זה.. מיגו... הנחש...", נשימתו היתה קצרה.
חרדה מילאה את ליבה. "איפה הוא??". וילוק הצביע לכיוון לא לגמרי מוגדר והתחיל לרוץ. היא רצה אחריו, מזעיקה בקריאותיה כמה מן הגברים.
מה שראו שם היה נורא מדי. היא לא התכוננה לזה. חשבה שהוכש, ועוד קיוותה שיוכלו להציל אותו, אך היה זה נחש מן הזן החונק. הגברים הרגו את הנחש, אך בשביל מיגו שלה, היה זה מאוחר מדי.
***
הלה נולדה מספר חודשים לאחר מותו הטראגי של מיגו, וכשנה וחצי אחריה, נולד נורק. היא טענה שהוא דומה לאמה, אך נשותיו של קאה, בחוסר רגישות מזעזע, טענו שהוא דומה כשתי טיפות מים למיגו. הן לא שכחו, כמובן, להוסיף עוד משפט או שניים על משמעותו של דמיון בין בני אדם, ועל הקשר למזלו של הרך הנולד. הברית שלו לא נערכה בזמנה, אך היא לא וויתרה, וכשהיתה בטוחה שקאה כבר לא שומר את צעדיה, דאגה שגם הילד הזה יהיה מהול. כשהיה כמעט בן שנה, איבדה גם אותו, במוות עריסה.
וילוק גדל ללוחם קווארי מן המדריגה הראשונה. הוא היה אמנם צעיר לימים, אך עלה על חבריו בכמה רמות. קאה היה גאה בבנו.
היא לא דיברה איתו מאומה על יהדותו, לא יכלה לסמוך עליו. אך כשהלה גדלה מעט, והתבגרה מהר מהרגיל, חינכה אותה בסתר כבת ישראל כשרה, עד כמה שיכלה.
***
האצטדיון היה מלא מפה אל פה. בזירה למטה, עמד להיפתח דו קרב מרתק במיוחד, בין שני הצעירים, מושא גאוותם של יושבי הפלאט, וילוק הי, ובן דודו- מינור הי.
השופט הקיש בפעמון, והמתחרים זינקו אל הזירה בחרבות שלופות.
רק אדם אחד מבין הנוכחים, ידע כי מינור אוחז בידו חרב חדה, במקום החרב הקהה המיועדת לאימונים. היה זה נכדו של ראש השבט הקודם, שהכעס על משפחת הי, שגזלה מאביו את השלטון, הביא אותו לתכנן את הנקמה בקאה, כשבנו יהרג וגאוותו תפצע. הוא הצליח להחליף את חרבו של מינור, וציפה בריגשה לתוצאות.
שאגות העידוד, קריאות בהלה, צווחות התרגשות, התערבלו בחלל האוויר. שני הנערים ליהטטו בזירה, חרבותיהם נוקשות בקול צלצול זר מעט, אך בתוך בליל הקולות גם בעלי אוזן רגישה במיוחד לא יכלו להבחין בכך.
חרבו הזריזה של מינור הצליחה לפגוע בצלעו הימנית של וילוק, שלא הופתע מכך. בן דודו הוא יריב מוכשר, אבל תמיד, בסופו של דבר, הצליח לגבור עליו. אז מה קרה הפעם? למה הוא מרגיש כאב חד כל כך, ולא מצליח להמשיך ולהכות ביריבו?
מינור, מצידו, עוד לא הספיק להבחין בדם שהחל לזרום, וניצל את חולשתו של וילוק, להכאה נוספת, הפעם בבטנו. וילוק נפל ארצה, שותת דם.
מעריציו של מינור, פרצו בקריאות ניצחון, שדעכו עד מהרה, כשדמו של בן מנהיגם החל מתפשט בזירה.
מהומה פרצה באצטדיון. החובש מיהר אל הפצוע, כשאחריו מזנקים רבים מן הנוכחים. רק קאה, האב ההמום, לא ממהר לעבר בנו. הוא מבין כבר שאין מה לעשות. גם את הבן הזה, שהיה אמור להנחיל לו עוד כבוד רב, איבד.
הוא קרב לאיטו אל הזירה, מחפש במבטו את אחיינו הנבל. הנער עמד מעט רחוק מההתגודדות, חיוור כסיד. קאה קרב אליו בצעדים מהירים.
"דוד", קרא מינור בלחץ, "זו היתה טעות, דוד, באמת! לא ידעתי ש..."
קולו גווע כשפגיונו של קאה ננעץ בליבו.
המנהיג הזועם שב אל האוהל, מותיר את גווייתו של בנו לטיפולם של אנשי השבט.
קאה מעולם לא ידע לבכות. לרנה כבר לא נותר כח לכך. ידרת דווקא שמח קצת, בסתר ליבו, על המקום שפינה לו אחיו הגדול. לפיכך, היתה רק אחת שביכתה את מותו של וילוק, הלה. האדם היחיד בעולם בו נהג וילוק ברגישות.
מאותו היום, לא היה לרנה דבר אחר בעולם מלבד ביתה היחידה. כששמעה שקאה מתכנן לחטוף ולהביא הנה את בניו של רעואל, היא קצת התביישה להודות ששמחה בכך. הלה תינשא לאיסתרק או למיכאל, ויהי מה.
תוקן על ידי אסתרק ב- 17/06/2014 14:25:20
