אז הנה מה שחברתי כתבה...(היא התחילה את יוזבד כאמור...)
"החגיגה היתה יפה!" אמר כתריאל בעיניים בורקות, בעודו נוטל את החליפה של בן ה-17 מידיו של זה האחרון, "אינך חושב כך, יוזבד?" "בהחלט." הסכים עמו יוזבד, מגלגל בין אצבעותיו את נוצת הכסף החדשה. הנוצה היתה יפה ויוקרתית, בדיוק כשם שהיתה המסיבה. " אתה עצבני" העיר כתריאל, בוחן את תנועת ידו העצבנית של הנער," בכל מקרה, אני פורש לשנת הלילה" מיהר להוסיף, מסיט את מבטו אל השמים שנצבעו בשחור קטיפתי, בתנועה חולמנית במקצת. "בטוב תלין וברחמים תקיץ" בירך אותו יוזבד, קולו אדיש, הוא הביט אחריו עד שהדלת נסגרה, והתיישב על השטיח, במרכז החדר.
הוא בחן את אבני החן הקטנות המעטרות את ניצב הנוצה, במבט כעוס, הנוצה, יפה ככל שתהיה, נתנה תזכורת כואבת למערכת יחסים ארוכה, לתקווה כוזבת, ולצפייה שלא מימש. הוא הניח את הנוצה הנאה בתוך קופסת העץ המאורכת, לצד מיכל הדיו היקר, אינו חונן אותה אף לא במבט אחד נוסף.
כבר בהיותו בן תשע גילה מרדנות לכל דבר הקשור בשולחן, כיסא, ונאומים ארוכים הניתנים בפי מורים נכבדים. מעולם לא הצליח להבין איך אפשר לשבת במשך שעות ולהקשיב בערנות לשיעורים שאינם מעניינים אותו בכהוא זה. ובעוד שלושת אחיו הגדולים ממנו משננים רשימות מילים ארוכות, ושוקדים על לימודיהם, היה נהנה לבצע מעשי קונדס יצירתיים, לקול צהלת חבריו.
אך עם השנים גדלו חבריו, התרצנו, ואיבדו עניין במעשי המשובה, והוא כאילו נותר מאחור. אומנם תעלולים היו ממנו והלאה, אך גם לימודים לא ענינו אותו, ורק יצירתיותו השופעת, והעובדה שהינו בנו של ראש הכפר המוערץ, הבטיחו לו את מקומו בחברה.
בכל יום, לאחר ארוחת הערב, עת היו אחיו יושבים בחדר הלימוד, סביב לשולחן העץ הגדול ולומדים, היה ראש הכפר מצווה על בנו לשבת ללמוד, אך יוזבד, עד כמה שרצה, לא הצליח לשבת יותר מעשר דקות על הכיסא, והמבט המאוכזב שהיה בעיניו של אבא שעה שסגר את ספר הלימוד, ליווה את יוזבד לחדרו, מאיים להוציא אותו מדעתו.
בכל עת, ובכל דרך ניסה אביו למשוך את בנו ללימוד, אך הוויכוחים הארוכים, התחנונים, הציפיות, ההטחות והאשמות, לא הועילו בדבר, הן רק מוטטו את רוחו של הנער, והרחיקו אותו עוד יותר.
יוזבד פתח את הדלת בקול חרישי, וירד בשקט למטה, נברשת הקריסטל הגדולה שבמרכז הסלון היתה כבויה, ואת מקומה החליפו נרות שמן שהפיצו חמימות בסלון הענק, הוא חצה את הסלון בדממה ונכנס אל חדר הטקסים שעד לפני שעה לא ארוכה המה אנשים, והתבונן בכעשרת המשרתים שסידרו אותו ביעילות.
משרת עבר שם במהירות, נושא ערמה ענקית של מפיות תחרה מלוכלכות בשאריות של רוטב ויין. מספר מפיות נפלו לו בדרך, יוזבד התכופף על מנת להרים אותן ולהשיבם למלצר.
בום!
מגש גדול ובו מספר רב של בקבוקי יין חצי ריקים, נפל על הרצפה.
" אופס, סליחה, א..א..ני לא... לא ראיתי אותך..." מלמל בבהלה המשרת הצעיר שנשא את המגש והתנגש ביוזבד. יוזבד משש את החבורה שעל מצחו, " לא, זה בסדר, בא, אני יעזור לך לאסוף את השברים" אמר ונטל מגב שנשען על הקיר בקצה החדר, המשרת הנבוך נפנה להביא יעה, ויוזבד מצא את עצמו עוזר לסדר את חדר המסיבה שגרמה לו לעוגמת נפש שכזו.
כעבור שעה לא ארוכה, היה החדר מצוחצח, הווילונות קשורים, והבימה שעליה עמד שולחן הכבוד- מפורקת. יוזבד עלה לחדרו מותש, אינו מבחין במבטים המעריצים ששלחו אליו המשרתים.
כאשר שכב במיטתו הרהר באירוניה בעובדה שאל חדר הטקסים ירד בתקווה שכולם ישנים, והחדר חשוך. והוא יוכל לכלות שם את זעמו, מבלי להעיר אי מי מהישנים בקומת חדרי השינה. אך כאשר ירד וראה שם את קבוצת המשרתים המסדרת, התאכזב מעט, עכשיו הופתע לגלות שהעזרה שהגיש, הרגיע את רוחו הסוערת הרבה יותר מכל דבר אחר.
תוקן על ידי אסתרק ב- 24/06/2014 11:46:23
