= ב"ה ~ מהללאל - 30 ימים ראשונים ביער=

לאן עכשיו? שאל מהללאל את עצמו, מביט ימינה ושמאלה ואינו יודע להיכן עליו להועיד את צעדיו.

הדלי כבד עליו, גם המעט שהצליח לשאוב מכאיב על אצבעותיו ובעיקר על זו החבושה. בעודו מתלבט מה עליו לעשות כרגע, נזכר במאורעות היום שעברו עליו, ממש לא מותירים לו הרבה חשק להיכנס שוב הביתה, ולפגוש בפעם המי יודע כמה בצורות הכי רבגוניות שיש, בתחושת הריקנות הפנימית מהיחס המשפיל של "אינך עושה כלום". ואם לא סבתא הטובה, הוא לא יודע כמה זמן עוד הוא יחזיק מעמד.

"ברוך הבא ליער", מהדהדת בראשו הקריאה, שכשהופנתה אליו דווקא היתה רכה וחמימה, כמו שהרב של הכבשים הגה אותה, מין הזמנה שקטה היתה בה, קריאה לנער הקטן והנחוש, שלמרות סברו החתום ראה הרב את עיניו הרגישות מביטות בו במין סקרנות בוחנת, מהורהרת , כשהכירו לראשונה באחד משיטוטיו – בריחותיו מהבקתה המטופחת. היו אלו מילותיו. אבל עכשיו, המשפט הזה מהדהד באוזנו של מהללאל בצורה שונה, לועגת במקצת... מביטה בו דרך פניו של אבא הגדול. "ברוך בואך ליער".

 הזכרון גרם לו להטות את הדלי על פניו, כמעט לשפוך את מעט המים שכן שכנו בו, וזכר המריבה העיק על ליבו, הוא קרס באחת על העשב הרך, היום שעבר חולף מול עיניו, צורב אותן במין נוזל מלוח שהכיר קרוב מדי מאז שהגיע. לפני שלושים יום בדיוק.

המריבה היתה קשה, יותר ממה שזכר אי פעם, אבא הגדול התעצבן וצרח, וכשסבתא כהרגלה ניסתה להעביר את אשמתו אלי'ה – זה גרם לו לצעוק עוד יותר, לפניו להאדים עוד יותר ולעצביו לתסוס. מהללאל ניסה להתכרבל בתוך עצמו ולא לשמוע את הצעקות, אבל זה הי'ה בלתי אפשרי, ולכן העדיף לבינתים להעביר את מחשבותיו למקומות אחרים, למען ישכח מעט מהמצב המפחיד בו הוא נמצא כעת.

מה עשה, בסך הכל? האם זו אשמתו שאפילו את הירקות שביקשו ממנו לחתוך אינו יודע? וכי מנין אמור הוא לדעת, אם מעולם לא נתנו לו עבודות שכאלו?. הוא השפיל את עיניו, ועיניו נתפסו בתחבושת המכסה את אצבעו, הנמצאת עלי'ה מאותו נסיון אומלל שעלה לו בדם שותת מחתך שנגרם מהסכין החדה שהחזיק אבא במטבחו. הכאב הי'ה עצום, וכשלא יכל עוד לכבוש את היבבות החנוקות שפרצו מבין שפתיו – התעצבן אבא הגדול. התעצבן כל כך! "אתה עוד בוכה? הכתמת לנו את הירקות, עכשיו סבתא שלך צריכה לשאוב את המם מהנחל ולסחוב את כל הלים האלו שנגמרו בגלל החתיכה הבלתי מוצלחת שלך – ואתה עוד בוכה???" מהללאל, המום, התבונן באבא הגדול, עיניו פעורות. הוא שכח לרגע מבכיו ומהכאב הגדול שבאצבע. וכי זו אשמתו? וכי מה יעשה שהבהלה מהחתך הענק והעמוק באצבע עלה במעט מהכאב? הוא נבהל, כמו שילד קטן בן 9 אמור להיבהל כשהוא רואה את האדם שאמור להיות אוהבו הגדול ביותר כועס פעם אחר פעם מנזקים שהוא גורם היות ובכל אופן ללמוד זה לא ביום אחד... מהללאל פתח את פיו כדי לענות, והסטירה הפתאומית שקיבל שיתקה אותו באחת. הוא פילבל בעיניו, לא יודע מה עליו לעשות, הדמעות ניסו לפרוץ מעיניו מעוצמת הכאב, אך הוא שתק ופנה לחדרו במהירות, נזהר מלהיתקל שוב באדם העצבני המסתובב בבית ומחכה למעידה הבאה שלו. הוא קרס על המזרון בעינים מושפלות ונותן לדמעות שנעצרו עד עכיו בכוח לזרום בחופשיות על פניו, והן זלגו, צורבות את הלחי הכאובה, ומקילות מעט את הכאב... ומיד נזכר באבא הקטן והטוב, שאם הי'ה כאן עכשיו הי'ה לוקח את ידו ומלטף את כתפו בלי דיבורים, אך נלקח ממנו בלי הרבה הקדמות, ומתגעגע...

"מהללו?" הקול הלוחש העלה חיוך על פניו, הוא הפנה את עיניו בזהירות אל הדלת, נצמד אלי'ה והאזין, ובודק שקולו הגס של אבא הגדול שקוע בשנת הצהרים, וכשהי'ה בטוח בכך, פתח את הדלת לסבתא הטובה.

היא נכנסה לחדר. מביטה בפניו האדומות. בלחיו הצרובה ובעיניו השקועות ממאמץ לגבור על הדמעות שסימאו את עיניו בתחילת השיחה עם אבא וזלגו מאלי'הן אח"כ, מבלי שיוכל לעצור בעדן.

סבתא ניגשה אליו.עיני'ה נעוצות עכשיו באצבעו החבושה במסירות שרק סבתא יודעת להעניק גם תחת מתקפותיו של בנה. היא הורידה בזהירות את התחבושת, מהללאל אפילו לא הי'ה צריך להתאמץ על קריאות הכאב החנוקות בגרונו. הוא ידע שליד סבתא אין לו צורך לפחד, אבל הוא כבר התרגל...להדחיק, להתגבר, לשתוק. סבתא בחנה את הבעתו החתומה של מהללאל, וידה נשלחה אליו, מלטפת את ראשו ברכות, פורעת את שערותיו פעם ופעמים ולא עוזבת. המגע הרך היטיב את הרגשתו, הוא נשא אלי'ה חיוך כשעיניו מסומאות, המגע הרך גרם לעיניו לדלוף והוא התעצבן על כך, ניסה למשוך את ראשו מהמגע הרך כל כך, המשתתף... סבתא הרפתה. ושלחה את ידה לתמיסה שהביאה עימה. פותחת אותה ובוחנת את אצבעו שהתחבושת הורדה ממנה, "הפצע בסדר", אמרה לו, מהללאל לא האמין. הספיק לו לראות את החתך העמוק שלא ראה מעולם כמוהו – ושתק. סבתא נטלה בזהירות מהתמיסה שאך אתמול מיצו שני'הם, הניחה על אצבעו ומרחה בזהירות . וסבתא התחילה בסיפורי'ה היפים, המרתקים, סוחפת אותו למקומות אחרים, קסומים. הסיפור קלח מפי'ה וריתק אותו, הנסיכים מהארמון הסעירו את דמיונו, עד שכמעט שכח את מצבו. זה צרב, כל כך צרב!! הוא לא נתן לעצמו הפעם להביע מאומה, החזיק את עיניו בכוח על מנת שלא להרשות להן לעשות כרצונן, חשק את שפתיו בכוח ושתק. סבתא גמרה, חבשה שוב בתחבושת נקי'ה בתנועות רכות וסגרה בקשירה. "מהלללו, אל תדאג, זה יעבור בע"ה,אל תשכח... קצת טיול בחוץ – ישפר לך את ההרגשה." הוא הנהן, מחיך אלי'ה, "תמשיכי, סבתא."ביקש. "מה הוא עשה כשגילו אותו בארון, הנסיך?" וסבתא המשיכה, מספרת לו על 'הטבחית שבאה להוציא את התבלין מהארון שלמעלה, כששמעה מהארון הסמוך קולות קלושים של "אמא...", מבוהלת, קפצה לאחור והזעיקה את כל עובדי המטבח, מצביעה על הארון המילל... הם הביטו בה בתחילה כמי שאיבדה את דעתה, אך אח"כ החליטו לבדוק מה קורה, עובד אמיץ אחד התקרב לארון עליו הצביעה הטבחית ביד רועדת, ניגש בחשש, שפתיו ממלמלות... פתח את הארון.. והנסיך הקטן הציץ מהדלת הפתוחה, נושם לרווחה. עובדי המטבח צחקו, הם התרגלו כבר לשטויות של הנסיך המתוק, אבל באמת! לעלות לארון העליון?...' מהללאל חיך מבלי לשים לב, נהנה מהאוירה החמה שידעה סבתא להשיב גם בכוך הזה,

"אתה חושב שזה התפקיד של סבתא שלך לשאוב את המים?" הקריאה היתה כל כך בלתי צפוי'ה ופתאומית, שליבו של מהללאל החסיר פעימה, לחיו חוורו, "אפילו לשאוב מים מהנחל, במקום האלו שגמרת לנו, אינך יכול? אתה מעסיק את סבתא בפצעים המטופשים שלך במקום לשים לב למה אתה גורם? אתה חושב שאתה כל כך מענין אותה?" המילים נכנסו עמוק לליבו של הילד, הכמה כל כך למילים המחממות של האישה הטובה, והקריאות האלו פגעו בו במקום כל כך עמוק, שהוא כבר לא יכל לשאת. התרומם בשתיקה, פניו חיוורות וחתומות. סבתא לא נרתעה, "אני רציתי לראות את החתך שלו, הוא יותר עמוק ממה שחשבתי", סינגרה עליו, "הגיע לו עד העצם!!" אבא הגדול בהה בה. "פגע בעצם?" שאל, קולו שקט יותר. "לא, תודה לה' ". ענתה. מהללאל הביט בה מהצד, נהנה לראות את יכולתה להשקיט את האיש המפחיד כל כך ולגרום לו להתענין קצת יותר, להוציא ממנו את האנושיות שכנראה עוד נותרה בו. "יופי. אז שילך להביא לנו מים" אמר, בלי להפעיל הרבה מחשבה על הנער הסובל שמולו. "עם האצבע?" שאלה אותו סבתא בהלם. "כן" ענה, וסתם, ומהללאל ידע שאין עכשיו איך לשנות את הגזרה. "אבל כואב לי" ניסה לציץ חלושות. "אז מה?" שאל אותו אבא הגדול, במין תמימות בלתי ניתנת לערעור. חותם כל מחשבה לנסות ולשנות את רוע הגזירה. סבתא הטובה הגניבה אליו מבט, יודעת שאין בכוחו כעת לעשות זאת, עם הכאב העצום בידיו, אבל הוא לא התכוון לקבל נדבות. לקח את הדלי'ים ופנה לצאת.

"ואל תחשוב לטיל ביער, אנחנו צריכים אותם לפני ארוחת צהרים!" הארוחה המדוברת,כבר ממזמן עברה, מבלי שנקף בה אצבע – תרתי משמע ... הוא הבין את הכוונה וניסה לדחות בכוח את העוקצנות מליבו הרגיש.

רק שלושים יום ביער, וזו קבלת הפנים הראוי'ה לנער חדש?

הוא הכניס את הדלי, מנסה לאלתר בין דחיקתו בשתי האצבעות שלא נפגעו, ולא כל כך מצליח... אם לא יזדרז, השמש כמעט תשקע, והדלי לא מתמלא... הוא ידע את תגובתו של אבא הגדול כשיכנס, הדלי חצי מלא בידיו והשעה המאוחרת נגד מה שאמר לו בפירוש לפני שיצא.. איך יחזור ככה לבית, והוא יודע מה מחכה לו שם...
הוא נשאר לשבת על הדשא, הרכות משיבה מעט מרגוע ללב הצעיר והרגיש והוא ממשיך להתלבט...