תודה רבה לתמרור שבלעדיה - לא היה... על התמיכה, על ההכוונה ועל הכותרת - תודה על הכל!
הוא רץ ברחובות אתיל כמוכה שיגעון. האנשים נדו לו בראשם, משפילים את עיניהם. מאחורי העיקול הולכים ונעלמים דמויותיהם של אבא ואימא והוא דוהר בעקבותיהם, קצר נשימה, מספיק לראות אותם מנופפים לו בידיהם. ונעלמים.
לתמיד.
ושוב הוא נותר לבדו.
בחוץ נלחמו האור והחושך זה בזה, קורים דקים של אור שלחו קרניים של תקווה על פני היקום והשמש החלה להפציע מבעד לענני החושך, מלטפת את פניו של הנסיך מיכאל שהתעורר בבהלה מחלומות הביעותים שפקדו אותו.
כמו בכל לילה.
הלילות היו ארוכים. תכופות מצא את עצמו בוהה ביריעת השמיים זרועי הכוכבים שנשקפו אליו מבעד לחלון גג האוהל, תוהה מה יעלה בגורלו.
אביו של אשר, האביר מנשה קפחבר, נשבה פעם ע"י הקווארים, ותיאורי השבי שלו לא היו מלהיבים כלל.
למעשה, האביר קפחבר סובל עד היום מחרדות ופחדים, תוצאה ישירה מהזוועות אותם חווה בתקופת שביו.
השבי שלו היה אחר.
האוהל בו התגורר, היה מפואר. היחס אליו יותר מנאה.
אבל הוא לבד. לבד ובודד כל כך!
הקווארים נהגו בו ביראת כבוד של ממש. שני משרתים עמדו הכן למלא את פקודותיו וארוחות סדירות הוגשו לו מידי יום ביומו בדייקנות קווארית אופיינית.
ובכל זאת, למרות שהתכונן למכות, הרעבה ואולי אפילו מוות, עדיפים היו אילו על הימים הארוכים והמשמימים. על הכאב האינסופי ותחושת הלבד שמילאה אותו עד אפס מקום.
הוא היה מנסה ללמוד מזכרונו, לשנן משניות ולקרוא את מעט פסוקי התהילים שידע בעל פה ונזכר בגעגועים בלימוד המשותף שלו עם אבא. אבא שהתפנה מכול עיסוקיו הרבים כדי ללמוד עם מיכאל הקטן שלו...
אבא... אמא... המשפחה שלו היקרה.
בלילות היה רודף אחריהם בכל כוחותיו והם היו הולכים ומתרחקים ממנו, משאירים אותו מאחור, מותירים אותו לבדו. והוא היה מתעורר בתחושת זוועה לתוך המציאות האכזרית, היומיומית.
מעולם לא ידע כמה קשה להיות לבד.
תמיד היה מוקף אנשים סביבו שאהבו, הדריכו, חינכו...
וכשנזכר מיכאל בדיפראט עולה קבס בגרונו והוא מתרומם בעייפות ממקומו. נוטל את ידיו ומכין את עצמו לעמוד לפני קונו.
שוביו, הם רוצחים. רוצחים אכזריים. מראות הזוועה בניקרת באטר לא הניחו לו לשכוח זאת.
ארוכה הייתה התפילה ודומעת. הוא ביקש והתחנן על אסתרק, שמי יודע מה עלה בגורלו, על אבא שיחזיק מעמד, שלא יתמוטט מכאב... עליו... שיצליח גם בתוך הגהינום הזה להאמין שכל מה שקורה הוא לטובתו. לעשות אותו ליהודי טוב יותר.
הדמעות זלגו מעיניו בחופשיות. מקלות על הנשימה ומאפשרות לאויר נקי וטהור של אמונה לחדור פנימה.
אבא שבשמים איתו, בתוך הגלות הכואבת, בתוך הבדידות האינסופית ותהומות הכאב. הוא מחזיק בידו, מוליך אותו, איתו ביחד, בשבילים שעליו לעבור בהם, בשבילים שמיועדים רק בעבורו. אילו המובילים אל התיקון המושלם שבלעדיהם לא יוכל להגיע אליו.
אלוקים איתו. קרוב קרוב. ההרגשה הייתה כל כך מוחשית וכל כך מתוקה שמיכאל מבין פתאום מדוע אנשים שעוברים דברים קשים בחייהם, כל כך חזקים ומלאים קרבת ד'.
בלעדי הכאב לא היו יכולים להגיע לקרבה הזו.
כי ישנם רגעים בחיים שהכול נראה כל כך אפסי וחסר משמעות. ומונחים כמו כסף וכבוד מקבלים את הערך האמיתי, הנכון, והאפסי שלהם. ואז כשהכול נגמר וכל הדברים השוליים שהאמנו בהם, קורסים בזה אחר זה, מוצאים אותו, את הריבונו של עולם.
מרגישים אותו קרוב, מלטף, מנחם ובעיקר נמצא תמיד בשבילנו. להקשיב לנו. למחות את הדמעות ולחבק אותנו בחיבוק חזק של אבא אוהב, שהתגעגע וחיכה לנו כל כך הרבה זמן, שנחזור אליו.
כזה בדיוק היה הרגע הזה.
וכשפסע מיכאל 3 פסיעות אחורנית, ידע שהוא כבר לא לבד.
שבעצם, מעולם לא היה.
* * *
"הוד נסיכותך?"
יריעת הבד של פתח האוהל נפתחה בפתאומיות. בפתח עמד בחור צעיר בעל פנים עגולות, טובות סבר.
נדהם, הפנה מיכאל את ראשו. הפנים היו מוכרות. מוכרות מידי.
"אתה?????"
"אני ולא אחר" הפנים המנומשות חייכו בשובבות.
מה... מה אתה עושה כאן??" אולי לאסתרק כבר אין צורך במלווים. אולי הוא...
"קאה הביא אותי לכאן" ענה כלב בפשטות.
"ומה עם אסתרק???? הוא... הוא חי??"
"חי וקיים" הפנים המנומשות הרחיבו את חיוכם. "במאהל הסמוך. לא הרחק מכאן".
אלוקים!
הקלה. הקלה עצומה הציפה את מיכאל. הוא חי. אסתרק חי!
"מה קורה איתו?? הוא בסדר??"
"ישתבח היוצר. מר קאה אמר לי שאדאג לך לארוחות כשרות, שמעתי שאתה לא אוכל..."
"אני לא סומך על הכשרות כאן, כמובן, אבל ירקות יש לי בשפע, בחסדי הבורא, יותר מזה אני לא צריך"
כלב בחן את הפנים הצנומות שמולו. הנסיך מיכאל השתנה. השתנה מאוד. לחייו שקעו והעיניים שהביטו בו במבט בוגר ועצוב כל כך, כבר לא היו עיניים של ילד.
"ספר לי על אסתרק" ביקש מיכאל.
"הכל בסדר איתו, אני חושב. עד כמה שיכול להיות בסדר. אנטיוכוס מתנהג אליו יפה מאוד. אולי יותר מידי. מזמין אותו לכל מיני אירועים וקונצרטים..."
קונצרטים?? אירועים?? עם... רוצחים??
"והוא הולך איתם?" מיכאל הביט בכלב בחוסר אמון. אסתרק לא היה הולך לשבת עם רוצחים על כוס קפה! הדבר היה ברור לו.
"אין לו הרבה ברירות... הם מכריחים אותו, אבל נראה שהוא די נהנה מזה".
נהנה?? מיכאל היה מסופק בכך. אסתרק תמיד היה טוב בהעמדות פנים. מתוקף מעמדו למד להסתיר את כל המתרחש בליבו ולשמור על סבר פנים רגוע תמיד.
"יש לך מושג מהי המטרה שלהם ביחס הזה??"
כלב משך בכתפיו. "לא יודע. אולי הם לא רוצים שכוזר תנקום בהם אחר כך".
זה הגיוני. הגיוני מאוד אפילו. אבל בכל זאת הטרידה אותו העובדה שהם שבויים כל כך הרבה זמן.
אבא בודאי עושה כל שביכולתו להחזיר אותם הביתה, וזה לא היה אמור לקחת זמן כה רב!
"אני הולך להכין לך משהו לאכול, אתה לא נראה טוב!" בדאגה סקר כלב את פניו המתכהות של הנסיך הצעיר. לא. הוא לא נראה טוב. העיגולים השחורים סביב לעיניים, והלחיים השקועות, העידו על מחסור חמור בשינה ועל תת התזונה שבו שרוי הנסיך.
"תודה כלב. אני מאוד מעריך את הדאגה שלך"
מהורהר הביט הנסיך מיכאל על יריעת הבד שהתנועעה מאחורי כלב.
אז אסתרק חי. בחסדי הבורא.
הוא נזכר ברגעי הקרבה הנדירים בניקרה. מדוע שלא ישכנו אותם יחד?? הכל היה קל יותר ופשוט יותר אם היו עושים זאת!
אבל אם, כדברי כלב, הם מתייחסים אליהם כך, כדי שלא לעורר את זעמה של כוזר, מה מפריע להם בעצם להתעלל בהם באופן שכזה, לשכן אותם בנפרד ולאלץ את העוצר הכוזרי להשתתף בקונצרטים שלהם?? כוזר הרי לא תנקום בהם על זה!!
בזעם, קמץ מיכאל את אגרופיו. זכר הזוועה בניקרת באטר עולה בזכרונו, חי ומוחשי. רק ד' יכול לנקום את נקמתם ולנקום את דמם של הנרצחים.
א-ל נקמות ד', א-ל נקמות הופיע!
תוקן על ידי אסתרק ב- 26/10/2014 12:59:27
