ב"ה
לא קל היה לשכנע את בן הארבע לפשוט את חליפת השבת החדשה שלו. קוביית סוכר בודדה עשתה את העבודה וגם החליפה הוכנסה אחר כבוד אל הארגז.
צהלות הסוסים נשמעו מרחוק ועשהאל צוהל אף הוא כבר קיפץ על יד השער, חסר סבלנות.
ביתו של עשאהל אחרון בין בתי הכפר. ושמונת העגלות מגיעות עמוסות עד אפס מקום.
"נו, ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום.." מפטיר ברכיה בחיוך ומאלתר מקום מושב נוסף.
עשאהל מצטופף למרגלות אביו לא מגלה לאף אחד שהמשך המשנה "שאלין בירושלים" לא בדיוק מתאים כאן. העיקר שנתנו לו לעלות והוא יגיע עם כולם לאתיל לראות את הכהן.
בהצטלבות הדרכים נבלעת השיירה שלהם בתוך עשרות עגלות. ובצומת הבאה, עשאהל כבר תופס בחזקה בבגדו העליון של אבא, מבולבל.
"ברכיה, תעצור גם לנו את העגלה?" שואל אי מי.
"למה יגרע ממנו…" מפזם לעצמו ברכיה כשהוא תופס במושכות בחוזקה ומדריך את הסוסים לעצור בצד הדרך.
עשאהל אמנם לא יודע למה עוצרים באמצע שום מקום אבל הוא כן יודע איך באמת כתוב בפסוק.
"למה נגרע" הוא לוחש.
"מכל ילדי השכלתי…" צוחק הרכב, מעניק צביטה הגונה ללחיו של הילדון.
"איי…" זה כאב… הילדון משפשף את הלחי האדומה, מהורהר.. "ילדי"?
השירה קוטעת את מחשבותיו של עשאהל והוא מגלה לחרדתו כי בגדו של אבא נשמט מידיו.
מאות כוזרים, נושאים ילדי חמד על כתפיהם פיזזו שם מולו. אמהות עמדו שם בצד, מנענעות תינוקות בוכיים.
עיניו של עשאהל מתחילות לדמוע. אבל רק מתחילות. כי אבא כבר הרים אותו גבוה גבוה והוא כבר מרגיש בטוח יותר.
ממרום מושבו הוא רואה בראש השיירה שור עם קרני זהב וכמה זקנים חביבים עם חלילים בידיהם.
ממש כמו הסיפורים של המלמד על העלייה לרגל והביכורים… הוא מביט מוקסם.
"ראית את נחמאל, ילד"?
עשאהל מאמץ את ראייתו. אם חנמאל פה, הוא צריך להיות במרכז מעגל סוער. ויותר חשוב, בכיס שלו מתחבאות כמה קוביות סוכר.
הדוד מבחין בהם ראשון, וכשנשמעות המציצות הקולניות, עשאהל כבר מרותק לתיאוריו של הדוד שמבטיח לו שהבכורות חשובים יותר מהביכורים ושטקס פדיון הבן שכזה מכוון משמיים בדיוק בשבילו. הרי פדיון בכורות רב משתתפים שכזה לא היה וכנראה לא יהיה עוד לעולם...
המשך 1
המשך 2
המשך 3
המשך 4
תוקן על ידי SHIROH ב- 03/01/2015 18:59:17
