הם היו שלושה אנשים. מטובי ונכבדי כוזר.
דוד סאנאפל - סגן שר החוץ, טבאל זאקאל - אלכימאי צעיר ומוכשר, ובסטיאן מקאן - בנו של שר המלחמה.
דוד וטבאל עבדו על ייצור אבקה מופלאה, שהעבד הסיני של סאנאפל הפליא לספר אודותיה, ובסטיאן מקאן בעידודו של חברו הטוב, אלרנן דיליאבר, מימן את כל ההוצאות הרבות הכרוכות בייצור.
"האבקה יוצרת מפל כוכבי אור מרהיב ביופיו" העבד היה נסער ונלהב כולו "ראיתי זאת במו עיני בכפר שלנו, אתם חייבים לראות את זה גם!" משהו מהתרגשותו נדבק בהם. ועבודת הייצור נעשתה בקצב מהיר להפליא. לאחר חודשיים כבר הייתה האבקה מוכנה, ושלושת הנכבדים ביקשו לראות את הפלא במו עיניהם.
הניסוי בוצע ליד כפר פארל - כפר קטן ושקט, הזיקוקים הוכנו בזהירות מירבית, הרחק מכל בעל חיים.
"בזהירות טבאל!" צרידות משונה נלוותה לקולו של בסטיאן. ליבו היה כבד עליו, כאילו חש מזלו והרגיש במשהו.
"אני נזהר בסטיאן, אל תדאג. דוד! הצת את הפתיל"
רגע שיגור אבקת השריפה למרום הגיע.
ילד קטן וסקרן התקרב למקום, מביט בהתפעלות בזיקוק הנוצץ, מבקש לבחון אותו מקרוב. איש לא שם לב אליו. והילד הלך וקרב אל הזיקוק, שולח יד קטנה אל האש הבוערת שבקצה הפתיל.
ואז זה קרה.
צווחה איומה של ילד ניסרה את האוויר החם והדחוס. הזיקוק סטה ממסלולו. מבעיר 15 שקיקי אבקה נוספים. האדמה רעדה תחת רגליהם, וגוש אש לוהט נחת על גגו של מתבן, גורם לשלהבות אש עצומות להתפשט במהירות.
השמיים התכסו באחת בענני עשן אדירים ולהבות ענק טיפסו בעליזות, מיתמרות לגובה רב ושורפות את כל הנקרה בדרכן.
"מממהה, מהההה זזזזזהה?" בסטיאן הביט בעיניים קרועות לרווחה על לשונות האש האדירות, אלו לא מפלי הכוכבים שביקשו לראות!! דוד סאנאפל וטאבל זאקאל סומרו למקומם בלי יכולת לזוז. עיניהם מאיימות לצאת מחוריהן.
הכפר בער כולו.
בכפר השקט התחוללה מהומה אדירה. אנשים התרוצצו מסביב, דליי מיים בידיהם, מנסים לכבות את האש האכזרית ולהציל את בתיהם ורכושם. אימהות קראו בשמות ילדיהם, מרחיקות אותם ממקור הסכנה. תרנגולים קרקרו בעוז את קרקוריהם האחרונים. וסוסים פרצו בכח את דלת האורווה, נמלטים בבהלה מפני האש.
צעקות, קריאות, צהלות סוסים. המקום היה לחרדת אלוקים.
ההתלקחות הייתה מהירה, בלתי טבעית. האנשים שאבו דליי מים רבים מהנהר, שופכים על הלהבות המשתוללות. האש נאבקה על קיומה, נאחזת בכל כוחה בערימת שחת גדולה.
ואז, בבת אחת, נעצר הכל.
דליי המים הרבים עשו את שלהם. השלהבות החלו יורדות. נסוגות לאחור. האש גססה גסיסות אחרונות וכבתה.
אנשי הכפר הביטו בעיניים מאשימות בשלושת הנכבדים ההמומים. השלהבות החריבו את הכפר. מן הכפר הירוק נותרו כעת רק גושי עץ מפוייחים ואדמה חרוכה. דוד סאנאפל, טבאל ובסטיאן הביטו זה בזה בלי מילים. אשמה נוראה בעיניהם. זעקות שבר נשמעו מכל עבר. האנשים החלו לאמוד את הנזקים. את הלולים החרוכים, היבול ההרוס והבתים שאינם.
"הרסתם את הכפר שלנו!"
"לול התרנגולים שלי" קונן האחד.
"חנות הסידקית שלי נהרסה כליל!" גנח אחר.
"אביתר!" צווחה נוראית של אישה נשמעה. גוברת על המהומה הכללית. "אביתר! מה עשיתם לו??"
"שמעיה??" קול פצוע נוסף התרסק בחלל האוויר. "שמעיה!! מה היה לך??"
אט אט החלו האנשים לקלוט את ממדי האסון הנורא. האש לא שפכה את חמתה רק על עצים ואבנים. שלושה אנשים, ביניהם ילד קטן, מצאו את מותם בין הלהבות.
אם הילד החלה מורטת את שערות ראשה "אביתר, אביתר ילדי, מי יתן מותי תחתיך".
האב השכול, גבר מונדרי צנום, הגיע במרוצה למוקד האסון, מתנודד במקומו כשיכור. "א - ב - י - ת - ר " הוא צעק כאחוז דיבוק, עיניו מטורפות מצער. ליבו לא יכול היה לעמוד בצער הנורא והוא נפל ארצה, מתעלף. האנשים מסביב ניסו להעירו, מישהו הביא מים ושפך על האיש. האב התעורר וכשראה את בנו מוטל מת לפניו - התעלף בשנית.
"רוצחים!" האם השכולה הפנתה לעבר שלושת הנכבדים אצבע מאשימה. "רצחתם את הבן שלי הקטן!"
הדי הסכמה עלו מקהל האיכרים העומד סביב. שלושה ילדים, יתומים טריים, עמדו שם ביניהם, נועצים בהם מבט עצוב.
הם שאלו את נפשם למות.
"בית המשפט!"
המלך רעואל פסע בפנים חמורות סבר אל תוך אולם המשפט הגדול, מתיישב במקומו, בראש השולחן הארוך, עליו כבר הונחו פטיש וחרב אימתניים למראה. כל שאר הנכבדים שבחדר מתיישבים אחריו.
"המשפט מתחיל!" המלך הלם בפטישו. "מדינת כוזר נגד בסטיאן מקאן, טבאל זאקאל ודוד סאנאפל. שלושת האחראיים לייצור אבקת השריפה. התביעה רשאית לפתוח בדברים!"
"אדוננו המלך!" התובע קם על רגליו. "האנשים הללו, בסטיאן מקאן, טבאל זאקאל ודוד סאנאפל, פיתחו חומר מסוכן הגורם לתוצאות הרות אסון. הם ערכו ניסוי של החומר ליד כפר פארל הנמצא בחלקה הדרומי של כוזר, הניסוי נערך מתוך רשלנות פושעת, הכפר נשרף כליל ושלושה אנשים מצאו את מותם במקום. עומדים כאן לפנינו, בדוכן העדים, שני עדי ראייה נאמנים למעשה".
שני העדים, מתושבי הכפר, אישרו את דברי התובע.
העד הראשון, מונדרי קטן וצנום, שבנו נהרג במהלך הניסוי, ביקש את רשות הדיבור.
"הוד מלכותך, האנשים הללו הרגו את בני הקטן. אבקש להענישם בכל חומר הדין". עיניו הצטעפו בדמעות. "שידעו - שילמדו לקח, שירגישו מה אנחנו עוברים שיבינו למה גרמה הרשלנות הנוראה שלהם - אשתי חלתה מרוב צער וחוששני שמא לא תחזיק מעמד יותר - האנשים האלו חייבים להיענש באופן החריף ביותר!".
המלך רעואל הביט בשלושת הנאשמים. שלושתם נראו כאילו לא ישנו במשך שלושה ימים תמימים. עיגולים שחורים ריצדו בעיניהם, שאשמה וכאב אינסופי עמדו בהם.
"האם יש לסנגור להשיב על דברי התביעה?"
הסנגור, האביר אלרנן דיליאבר, קם על רגליו. "הוד מלכותו! לדוד סאנפל עבד סיני שסיפר על מפל כוכבי אור שנוצר מהאבקה הזו, הם לא ידעו מאומה על כוחה ההרסני של האבקה. הניסוי נערך הרחק מבעלי חיים ובני אדם, תוך נקיטה בכל אמצעי הזהירות הקיימים. הם לא ראו את הילד הקטן שהתקרב אל הזיקוק, ומה שקרה לאחר מכן לא היה תחת שליטתם".
המלך הודה לסניגור בניד ראש. "האם יש לנאשמים להוסיף דבר מה?"
דוד סאנאפל וטבאל זאקאל התרוממו על רגליהם. "לאחר שראינו את האסון הנורא שגרמה האבקה שייצרנו, אנו נשבעים בשם ה' אלוקי ישראל, שלא להזדקק לאומנות זו שוב!".
"ובכן " המלך היה עייף, עייף מאוד. "גרמתם באמצעות אבק השרפה שייצרתם, ומתוך רשלנות, לשריפת כפר שלם ולהרג שלושה אנשים חפים מפשע. יחד עם זאת, מבין אני כי לא תכננתם במודע להזיק לאיש ומבין גם כי לא ידעתם דבר על כח ההרס העצום של האבקה".
הנאשמים הנהנו בראשם, מכווצים במקומותיהם ומצפים לגזר דינם. גזר דין שאולי יכפר להם במעט על עוונם הנורא.
"אי לכך ובהתאם לזאת, בשם האומה הכוזרית, אני גוזר את גזר דינם של הנאשמים ל-40 מלקות, לאחר מכן ישוחררו ממעצרם. גזר הדין יבוצע כעת מאחורי דלתיים סגורות".
40 מלקות!! מאחורי דלתיים סגורות!! מאחורי הדלת הנעולה של חדר המשפט קמץ אז'ורין את אגרופיו בזעם. זה העונש שיקבלו הנבלים על הרס המשפחה שלו. זה!! 40 מלקות!! ואחר כך ישוחררו לנפשם!! אשתו תמשיך לבכות בלילות, הוא ימשיך לסבול, והנבלים ימשיכו להסתובב בעולמו של הבורא חופשיים!!
אחר ביצוע גזר הדין, שוחררו השלושה לנפשם בנזיפה חמורה.
הידידות המיוחדת שעמדה בין בסטיאן מקאן לאלרנן דיליאבר, הלכה לבלתי שוב. אלרנן דיליאבר היה זה ששכנע את בסטיאן לתמוך בייצור האבקה. ובסטיאן לא יכול היה לשכוח לו זאת.
האבקה השחורה המסוכנת פוזרה, על פי צו המלך, בנהר המניאר. למחרת נעלם טבאל זאקל, האלכימאי הנודע. משאיר מאחוריו מכתב, בו הוא כותב שכיוון שגלות מכפרת עוון, הוא מקווה שיתכפר לו עוונו ויסלח לו האלוקים על חלקו באסון.
עוד ימים רבים אחר כך רדפו אחריהם מראות האסון והדירו שינה מעיניהם בלילות.
תוקן על ידי הההההההההה ב- 19/10/2014 23:36:43
חחחחחחחחחחחח
