רעואל יצא מהחדר, והמלך נותר קפוא במקומו. "גדניר", הוא פנה למשרתו האישי לאחר רגע של דממה, "תקרא לגד בליאטר". "מיד, הוד מלכותו" השיב המשרת ויצא מן החדר. ברכיה נותר לבדו, מהורהר ודומם. הייתכן כי בנו מעוות מידות עד כדי כך? האם מקנא הוא ביוסף עד שהוא מוכן להעליל עליו עלילות שווא? או שמא... איזו מן האפשרויות עדיפה יותר? מה יעשה אם יתברר שבנו צודק?
"קראת לי הוד מלכותו". הרהוריו של המלך ברכיה נקטעו בפתאומיות, כאשר גד הצעיר נכנס אל החדר. צעיר לימים היה גד, אך המלך ידע שאין פיקח כמותו בכל רחבי הארמון.
"אכן, אני זקוק לעזרתך" השיב המלך. "האם רעואל בני סיפר לך על אשר אירע במהלך המסע המלכותי?"
"לא," השיב גד. "מאז שחזר, הנסיך לא החליף איתי מילה. ניסיתי לשאול בשלומו, כיוון שהיה נראה לי מעט חיוור, אך הוא בחר שלא להשיב לשאלתי."
"מעולה," השיב המלך. "אני זקוק לאדם אובייקטיבי שיוכל לבחון את המאורעות כפי שהם באמת. לפני שאומר לך במה מדובר, רק רציתי להזהיר כי מדובר מעניין סודי ביותר, ואסור שדבר מהדברים אשר אומר לך כעת יצא מקירות חדר זה. מובן?"
"כן, הוד מלכותו."
"אני צריך שתבדוק אחר אישיותו של יוסף דיאלידאן. הגיעו אלי שמועות אשר אני מעדיף שלא לפרטן, אך אני מוכרח לבדוק האם הבחור ראוי להיות חתן המלך. התוכל לעשות זאת?"
"אעשה כדברי הוד מלכותך."
"אני סומך עליך גד. השתדל לעשות זאת בזריזות."
"אשתדל להיות ראוי לזאת" השיב גד, ויצא מן החדר.
ראשית, חשב גד לעצמו, עלי לפנות לחבריו הקרובים. לאחר מכן יפנה לבני המשפחה ולבסוף, ידבר עם יוסף בעצמו. כמובן שעליו לעשות זאת בזהירות, כדי שלא יחשדו במטרתו האמיתית.
לקח לו שלושה בלבד כדי להבין שדיאלידאן אינו מי שכולם חושבים. מאחורי דמותו של הצעיר המוכשר גומל החסדים, עמד אדם שטחי ואוהב כבוד. חבריו היללהו רבות בשל החסדים הרבים אשר גמל עימם, אך כאשר גישש מעט יותר לעומק ובירר אודות מידותיו ויראת השמים שלו, נוכח לדעת כי אין ליבו מכוון כלפי שמיא, אלא כלפי הבריות.
המסקנות היו קשות, והתוצאה הייתה בלתי נמנעת. אך את מצוות מלך האדמות עליו לקיים, אף אם המשימה אינה נעימה.
גד חיכה שלושה ימים נוספים, בהם וידא כי מסקנותיו לא היו חפוזות מידי, ולאחריהן נכנס אל המלך.
כאשר ברכיה שמע את מסקנותיו, תחושותיו סערו בקרבו. מסקנותיו של גד לא השאירו מקום להתלבטות. יוסף אינו ראוי להינשא לביתו. בתחילה שטפו אותו תחושות שמחה והקלה רבה על כי בנו ישר וראוי למלוכה. הוא ראה לפתע את המעלות הרבות שבנו התברך בהן, וגאווה אבהית מילאה את ליבו. אך מצד שני חש עצב רב על כי כולם טעו בדיאלידאן, וחשש כיצד רנה ביתו תגיב לעניין.
"תודה גד. עשית מלאכה נאמנה ויסודית. אבקש ממך שלא תספר לאיש על אודות המשימה אליה נשלחת. מחר יוסף יעזוב את הארמון, לאחר שייתן גט לרנה. ואתה, אל תספר לאיש, אף לא לרעואל, כי יודע אתה את הסיבה בשלה הגט ניתן."
