הוא חזר אתמול. פמליה מכובדת ליוותה אותו, וכל בני אתיל הביטו בו צועד לעבר הכרכרה המלכותית בעדינות נסיכית. הנסיך מיכאל. הוא הנהן אז בראשו לשלום לכל הצופים המרוגשים שהביטו בו וצעד בפסיעות קלילות אחרי משרתיו.
איסתרק חיכה לו, יושב בכרכרה המלכותית. כשקרב מיכאל התרומם על רגליו נותן כבוד לתורה. מיכאל אז חייך, וניגש אל אחיו המלך, מושיט לו את ידו, מביט אל פניו, בוחן את התוים העדינים, המלכותיים, כאילו מנסה למצוא מה השתנה בו, באח הגדול שלו, באח הנסיך, החבר, שהפך לו פתאום למלך.
לאחר ברכות שלום ולחיצת ידיים מלאת משמעות, עלה מיכאל לכרכרה , בטקסיות הנהוגה.
איסתרק היה הראשון שפצה את פיו, לאחר שהורה למיכאל להתיישב בסמוך לו "מיכאל אחי,האם זוכר אתה את התקופה שלאחר השבי? את הקרבה המיוחדת שהייתה ביננו?"
"כן" מה איסתרק מנסה לומר לו?
"תבין אחי האהוב, כעת אני מלך. ומחויבויות רבות יש על כתפיי, לא אוכל לשמש לך לחבר כבתקופת השבי, אני אוהב אותך בלי די, אחי, אך-"
הוא כ"כ חיכה שיחזור הביתה, לארמון, לאתיל...! הוא ספר את הימים, והדקות, גם כשהיה חולה, סיפרו האנשים שהיו סביבו- שאפילו מתוך הזיותיו היה אומר "אחי איסתרק..."
הוא חיכה לידידות המופלאה שלו עם אחיו, בבבל הידידים היחידים שלו, היו דפי הגמרא, והמחשבות. האם גם כעת יאלץ להשאר בבדידותו? בכמיהתו לאח גדול ומבין?
הוא כמעט ולא זכר מה אמר לאיסתרק, ומה איסתרק ענה לו , איסתרק ענה לו משהו על זה שהוא נראה עייף ומותש והנה כבר מגיעים הם למחוז חפצם, ומיד יבואו לקחתו לחדרו, והוא הנהן בראשו ספק אם לאות הן, ספק אם לטלטל את מחשבותיו העייפות והמטרידות, כשהגיעו לארמון, ירד, נעזר ביד המשרת שהושתה לעברו, וצעד מעדנות מנסה לשמור על קצב ועל ערנות אחר פסיעותיו המהירות של המשרת שהובילו לחדרו.
הוא מצא את עצמו בפתח חדרו, חדרו הישן והאהוב מבטו שט סביב מתעמק על הכורסה החביבה עליו שנחה שם בפינה, מחכה שרק יבוא הנסיך וישב עליה, והמשיך לנדוד עד לארונית הקטנה והלבנה.
הכל נשאר אותו דבר, אפילו הריח. רק הקיר שנצבע בצבע שונה והחדר הנקי מכל שכבת אבק הראו לו שיד אדם נגעה ונכנסה בחדר הזה בארבע השנים האחרונות.
הוא היה בטוח, שמחשבותיו לא יתנו לו להירדם, ועוד יעברו שעות רבות עד ששמורות עיניו תעצמנה, אך בו ברגע שהניח את ראשו על הכר שקע בשינה עמוקה, נטולת חלומות ומשכיחה מחשבות מטרידות.
כשהתעורר, כבר היה ערב והיה קריר, מישהו הניח לו על השידה מגש עם אוכל, הוא התרומם מהמיטה, התאבון היה ממנו והלאה, והוא רצה לצאת לנשום באויר הצח, לחשוב קצת לעצמו, להרגע.
עד שדריה, משרתו האישי שהוצמד אליו בא, הוא כבר הספיק להתארגן קמעה, לסדר את שערו הסתור, ואף לנעול את נעליו. אחר יצא לחצר, הוא לא התיק את עיניו מסביב, הביט על הקירות, נשם את האוויר, אוויר של הבית, כל כך הרבה זמן חיכה לנשום אותו.
כמה טוב לחזור הביתה! כמה טוב, והיום בערב, יותר מאוחר, כך אמר לו דריה יערכו סעודה משפחתית מצומצמת, אז יפגוש את אחיו הקטנים, שגדלו כבר ונעשו להם לנסיכים רבי עוצמה, כשהוא היה בגילם הנוכחי, לא חי ככה על חיי מנוחות, בארמון, עם כל המשפחה… אך גם להם הייתה התמודדות, שונה, אך לא פחות קשה, והוא זכר זאת.
ילדון קטן שנענע את בגדיו, העיר אותו משרעפיו.
"מיכאל? אבא שלך קורה לך" אי הוספת התואר המתאים לו, לא הציק למיכאל, להיפך- התמימות הילדותית שבו המשפט נאמר, נעמה לנסיך, והוא חייך לקטן בחביבות. אך רק לרגע קט,
"אבא שלי?!" ככל הידוע לו, אביו נפטר לפני 9 שנים, ועדיין לא קרתה תחיית המתים…
"כן, אבא שלך- שר הצבא, בסטיאן מקאן, הוא קורה לך בדחיפות, בוא כבר!"
"בסדר, אני בא!" 'כנראה טעה הילד, כשטען שבסטיאן מקאן הוא אבי, אך מדוע בסטיאן צריך אותי בדחיפות? איזה דבר כ"כ חשוב יש לו לומר לי? ובכלל, ממתי לבסטיאן יש ילדים?'
הוא יצא משער הארמון, דריה מתלווה אליו, הפעם, מנסה הוא להשיג את פסיעותיו של הנסיך לשם שינוי... מחשבותיו של מיכאל שוטטו במוחו, מנסות למצוא סיבה שבשבילה קרא לו האביר והוא אף לא שם ליבו לקידתם של השומרים המופתעים.
'אה! בוודאי שר הצבא, רוצה להזמין כמות נשק מהבבליים, ומעוניין לשמוע את חוות דעתי על טיב הנשק שליווני במסע!
יש לי עליו כמה טענות: כלי הנשק כבד, וצורך יציבות מרובה, לכן הוא לא מתאים לגדוד הפרשים שאמורים לירות מעם הסוסים. הוא גם מסורבל מעט, כמה וכמה פעמים נאלצנו לעצור את השיירה כדי לסדר את הנשק שנטה על צידו מהסוס. אבל הוא טוב להתקפות פתע, כי הוא קל לתפעול, ו-' מיכאל שמחשבותיו שוטטו להן במסע שערך לפני כמה שנים, בכלי נשק ובמלחמות, לא הבחין בפניה במסדרון, ועוד יותר מכך- לנער- מיכאל מקאן, ההולך וקרב מולו, מסדר את המסמכים והמפות האחוזים בידיו.
ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, והנער נפל על הרצפה החלקלקה. כשהמסמכים והמפות שהחזיק מתגלגלים על הרצפה מסביבו. הנסיך הגיש ידו לנער, עוזר לו לקום. והחל מתנצל. מיכאל מקאן שסיים לנער את בגדיו מהאבק שלא היה שם, הביט בו, חפץ לדעת מי זה שהתנגש בו, והופתע- הנסיך מיכאל בכבודו ובעצמו! מיד קד עמוקות ומלמל בחיפזון "שלום הוד מעלתך! ברוך שובך לכוזר! מה להוד נסיכותו בבית אבי?"
מיכאל הנסיך, עדיין המום מההתנגשות, התכופף בעצמו לאסוף את המפות מהרצפה ואמר תוך כדי "ברוך הנמצא, האם יואיל להזדהות?"
"מיכאל, מיכאל מקאן שמי- הוד נסיכותך". הנסיך קם מהרצפה בידיו המפות הביט לראשונה בבן שיחו וזעקה נמלטה מפיו "זה לא יתכן! אתה זה אתה, ואני זה אני, אז איך אתה זה אני, ואני זה אתה?!"
הזעקה הבהילה אפילו את הנסיך ההמום בעצמו והוא כבש את פניו בקרקע- נבוך.
"הוד מעלתו, אני מתנצל, הוא לא היה צריך להתכופף מלפני ולהרים את המפות, אך מה מרבה אני בדברים, ודאי כבר שמעת את הקורות איתי לפני 4 שנים, אז מצאתי את משפחתי האמיתית- משפחת מקאן, בגלל ובזכות פניי הדומות לשלך-" כן, הוא שמע זאת, מישהו הזכיר לו את הענין, אולי היה זה איסתרק בעצמו בזמן הנסיעה, אך הוא כלל לא הקשיב, מוחו היה עייף, והידיעה המסעירה לא חדרה אליו מספיק בעוצמה, באותה שעה הוא היה טרוד מכדי להקשיב לכל דיבור סביבו…
"ובכן, אני לא אתה" מיכאל מקאן החניק את החיוך שעלה בו, זה בהחלט היה מראה משעשע, "אני מיכאל- או מהללאל, אם תרצה, בן דודך האבוד, בהמשך היום נפגש ואספר לך את כל הסיפור, והוא ארוך מאד, אך שים לב שכמה שדומות פנינו הבדל אחד יש לנו- צבע העיניים השונה..."
"אכן, שלך תכולות, ושלי אפורות..." מלמל מיכאל בחוסר אמון, ועיניו האפורות נקרעו לרווחה, 'מה קורה פה?!'
המשרתים הצעירים שעברו במקום, הביעו פליאתם, והמשרתים הותיקים יותר- החניקו את חיוכם. אך הנסיך מיכאל לא שת ליבו לאלה, הוא היה מרוכז בבן דודו, שהחל מוצא חן בעיניו מרגע לרגע.
"כן" קטע אותו הנסיך מיכאל "נמשיך לשוחח אח"כ, ילד קרא לי אל אביך- שר הצבא, בדחיפות"
"אה, גם הילד- בנו הבכור של אולה טעה... אבי התכוון אליי, והנה הוא שיוכיח לך זאת-" הוא קרא למראה פניו של אביו המתפלאות על ההתעכבות, "ובכן- נפגש אחרי ארוחת הערב, בגינת הארמון, כעת עליי ללכת אל אבי, עליי לבדוק את הגבולות, ולכן צריך אני לתכנן את המסע"
"בבקשה, מאחורי המזרקה הגדולה, אני מעוניין לשמוע את הסיפור כולו...."
הוא עוד הספיק לראות מרחוק את מקאן, חובק את כתפיו של בנו, של הכפיל שלו. ואז הוא פנה ללכת בחזרה אל הארמון, להפגש עם אחיו הצעירים, ולהתחיל להכנס לחיים האמיתים של רב-נסיך.
***
ציפור קטנה שעברה מעל הגינה בשעת לילה מאוחרת ראתה 2 בחורים משוחחים ביניהם, וניצנים של ידידות פורחת, החלו לצמוח.
אתמול הוא עוד חשב שישאר בודד, שחבר אמיתי כמו אחיו איסתרק, כבר לא יהיה לו, אך עכשיו, עכשיו הוא בטוח בכך, חבר אמיתי יש לו, ויהיה.
שאלתו של מיכאל נענתה, בתשובה שלילית, ומשמחת במיוחד....
תוקן על ידי מהלעלעל ב- 16/02/2015 00:02:42
