בקורת על סדרת "ממלכה במבחן"

כתיבת ספר מתח, היא מלאכה קשה ועדינה. הרי הסופר לא בא לספר מה היה, אלא להמציא דבר שלא היה. לכאורה אפשר להתפלא: הרי אנחנו יודעים שהסיפור הוא סיפור דמיוני, אז למה אנחנו מתעניינים בו?! התשובה, שגם סיפור דמיוני יכול לעורר אצלנו הזדהות, עם האנשים המתוארים בסיפור, עם התנהגותם, ועם השתלשלות האירועים.

ככל שהסיפור יהיה הגיוני וטבעי, ככל שהדמויות תתוארנה בצורה יותר אנושית, ככל שהתנהגותן תהיה טבעית, כך נזדהה עימן יותר, וכך נאהב את גיבורי הסיפור ונתחבר אליהן. אבל אם נקרא ספר שמתאר אנשים בצורה מוקצנת ולא אנושית, או ספר על חייזרים בחלל, לא נרגיש את עצמנו מחוברים לסיפור, אלא נקרא אותו כהומור או אבסורד.

גם העלילה צריכה להתפתח בצורה טבעית ואמינה. הסופר הוא "אלוהי הסיפור" [חול]. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה: הוא יכול לעשות תפניות מפתיעות, מהפכים בלתי צפויים, ושינויים פתאומיים. אבל כדי שהסיפור יהיה יפה, אסור לסופר לעשות מדי הרבה הפתעות, כי אז הסיפור הופך למעשה ניסים ולא לסיפור טבעי. לדוגמא: נניח שאנחנו קוראים סיפור על התמודדות ריגשית של אדם. אנחנו מגיעים לנקודת השיא של הסיפור. ומצפים לראות מה יהיה הפתרון. פתאום, הסופר החליט על אירוע חריג [למשל: רעידת אדמה] שטרפה את כל הקלפים. הקורא אומר בליבו: חבל! לא לזה חיכיתי!

ודבר אחרון: פשטות. אם העלילה מדי מורכבת ומפותלת ומסובכת, הספר מאבד את חינו. ספר מתח הוא מסובך מטבעו, אבל אם מגזימים, הסיבוך הופך למעמסה. קשה לקבוע איפה עובר הגבול הראוי, וזה גם ענין של טעם, אבל דבר אחד ברור: אם הסופר עצמו מסתבך עם  סתירות פנימיות, זה סימן שהסיפור מורכב מדי.

ועתה. נעבור לדוגמאות מהספר "איסתרק".

נפתח בפרשת שבי הנסיכים שהיא עיקר הספר. לדעתי, העלילה איננה אמינה , וגם ההתנהגויות מוזרות ואפילו דוחות.

1. יחידת קומנדו מובחרת לוקחת את שני הנסיכים בשבי. השובים חוזרים היישר אל מישורי הפלאט, בלי להותיר עקיבות, ולוקחים עימם את המשרת כלב. אבל את שני הנסיכים, האוצר היקר ביותר, הם מעבירים בצורות מוזרות: בעגלה עם חביות יין ובתחפושת נערה משוגעת. למה?! למה צריך את זה?! הספר מדי דק וחייבים להוסיף לו כמה פרקים?!

2. מנהיגי האיזור כולם יודעים שאיסתרק נמצא אצל הקאוורים, כולם באים לקבל את פניו ולברך אותו, וגם נותנים לו מתנות. רק השכנים הכוזרים לא ידעו ולא שמעו היכן הנסיכים.

3. כל הדמויות מוצגות בצורה מוקצנת: הקאוורים, שבט נוודים עלוב, הפך לעם מודרני וחכם, ציוויליזציה בנוסח המילניום השלישי, קולטורה שאין כמוה אפילו בפריז.
קאה-הי, המנהיג הקאוורי, הוא גאון הפסיכולוגיה והאסטרטגיה, מין שרלוק הולמס ואיסר הראל וזיגמונד פרויד יחד. בניגוד מוקצן למנהיג הזקן [שכחתי שמו] שמתואר כגוש שומן רוטט ומזוהם, פיסח שאתמול נשברה לו שן.
אשתו רנה, היא גאון מבהיל שעולה אפילו על קאה-הי. היא יודעת לצפות מיליון מהלכים קדימה. כבר מיום לידת בִּתָּה הלה, היא תכננה איך להשיא אותה לאסתרק ולברוח.
כלב, המשרת, מתואר בצורה מוקצנת כאדם נלעג ומעורר רחמים ובוז.

4. בואו נדבר על ההתנהגות של איסתרק. היא נראית לכם טבעית? אני הרגשתי שזו התנהגות מלאכותית שהסופר אילץ לשם הסיפור. הוא נופל בשבי, איננו מבקש שיודיעו לאביו, ובמקום זאת הוא מפתח יחסים עם הקאוורים. את אחיו מיכאל, הוא בכלל שכח. מיכאל איננו מוזכר אפילו במילה אחת! רק אחרי שהסופרת סחטה עד תום את הלימון ששמו "הצגות הקאוורים התרבותיים", היא נזכרה שהגיע הזמן לשלב את מיכאל בסיפור. 

האמת היא שבנקודה הזו, אפשר ללמד זכות, כי הרומן של אסתרק עם הקאוורים היא הנקודה העיקרית בספר, ולכן אולי לגיטימי שהסופרת העדיפה לחדד את המסר, גם אם בצורה מלאכותית.

5. הסיטואציה שאיסתרק מזדעזע מספר התורה המונח בארגז המפואר, היא מלאכותית, וכן יחסי האהבה-שנאה עם כלב המשרת, שכוללים כמה וכמה סיבובים מיותרים: רגע אחד הוא חושד בו שהוא בוגד, ורגע אחר-כך הוא מרחם עליו.

6. פרשת הנישואין להלה רצופת סתירות וחוסר עקיבות: רנה, האם הכוזרית, תכננה את הנישואין, ואפילו דיברה עם קנז, אבל איסתרק איננו יודע משום מה [קנז התחיל לספק לו ובדיוק קאה-הי נכנס לחדר. אהה]. קאה-הי עדיין לא שמע על הרעיון, אבל הבת הלה כבר מתכוננת. בסוף, קאה-הי מסכים לרעיון בדוחק רב, ומציע אותה לאיסתרק בתורת "הצעה כשרה". אבל איסתרק איננו יודע שזו הצעה כשרה, ומסרב. קאה-הי שלא תכנן את הנישואים ורק בקושי הסכים להם, פתאום כועס מאד, על הרס התוכנית לאלף את איסתרק [מה הקשר?]. קנז צועק על איסתרק שדחה את ההצעה הכשרה, ואז איסתרק מקבל את ההצעה וקורא לקאה-הי "אבא".
מזל טוב.

ועתה, נעבור לספר מהללאל. רובו שלספר מהללאל כולל שתי סיטואציות עיקריות: הבריחה, והחדירה לארמון.
על הבריחה אעיר בקצרה שהיא מתוארת בצורה ארוכה וטרחנית מדי. את הרעיון הבנו אחרי שני התחמקויות מוצלחות, ואין טעם להוסיף עוד ועוד ועוד. גם ההתנהגות איננה טבעית. שוטר אומר למהללאל: "הזהר, אני חמוש", והוא עונה: "גם אני חמוש". נו באמת.

אבל נתמקד בנקודת השיא: החדירה לארמון. כולנו קראנו וחיכינו כל רגע שהאמת על מיכאל המזויף תתגלה. המלך איסתרק מקבל עוד רמז ועוד רמז, גם איזדרו מזהיר אותו וגם פנרס, וגם מיכאל עצמו מתנהג בצורה חשודה מאד. שום דבר איננו עוזר. האירוע הפאתטי נמשך ונמשך כמו מסטיק. מיכאל צריך להספיק להתיידד עם יקוואל, ולהסגיר את אשר. עד אז אסור לנו להפסיק עם הפארסה. בסוף הסיפור נגמר עם הפתעה: יונה ממיכאל האמיתי בבבל. שכוייח.

וכל זה, מתובל ברעשי רקע: איזדרו ואל-קבעין והידרת ששולח זרעי חרדל. [רמז מטרים מטעה! גם אתם חשבתם כמוני שהידרת יהיה השליח לרצוח את איסתרק? בסוף לא יצא כלום מהידרת ו17 גרעיני החרדל שלו. זה נכנס לספר מסיבה פשוטה: הסופרת קראה באותו יום את שרלוק הולמס וזרעי החרדל שהקו-קלוקס-קלאן שלחו, והחליטה לשלב את המוטיב הזה בספר]

כשקראתי את פרקי השיא של מהללאל, נאלצתי להפסיק את הקריאה באמצע המתח. ציפיתי והשתוקקתי לקרוא את ההמשך, אבל פתאום חשבתי לעצמי: רגע, מה אני במתח? הרי הסופר שולף שפן מהכובע על כל צעד ושעל, ואין טעם להיות במתח לראות איזה שפן יישלף הפעם. לא מדובר בשחמט אלא ברוורסי [משחק רב תהפוכות].