לב של אבא – חלק ראשון
הרופא הזקן שהובהל בפתע, הגיע עד מהרה, אוחז בידיו את כבודת בדי החבישה ותמציות המרפא ועמו השוליה הצעיר, נושא עמו תיק נוסף. במבט מהיר אמד הרופא את מצבו של הנער השרוע ללא הכרה על רצפת הזירה. החובש שטיפל בנער עד כה ועמל בניסיונותיו לעצור את הדימומים הרבים, פינה מקומו ביראת כבוד. השוליה פתח בזריזות את קישורי תיק הבד התפוח, מגיש במיומנות לרופא כל אספלנית ותמצית שביקש. הידיים הזקנות, הקמוטות עבדו במהירות, מחטאות, מושחות, חובשות. שפתיו נשאו תפילה.
האביר מקאן עוד עמד בפתח האולם, נוצר בלבו את המתרחש. רגע לאחר מכן כבר ניתקו רגליו ממקום עמדו, בעודו ממטיר פקודות לעבר חייליו שעמדו הכן לכל משימה, ליבו הולם בפראות, הוגה בתליון הזהב ששכן עתה עמוק בכיס מעילו הפנימי. "פלוגה אחת מתפרסת סביב הארמון. פלוגה שתיים תופסת עמדות בצריחי המצודה. פלוגה שלוש מתבצרת סביב חומת העיר אתיל" הרעים קולו של שר צבא כוזר. המתחזה נתפס. כעת יש לדאוג לשני מלוויו שהגיעו עמו.
-
מגדל הטרייר העתיק לא זכר ימים סוערים כאותו היום. חיילי המשמר המלכותי בלבוש קרב מלא, רצו הנה והנה, תופסים עמדות ומחכים לפקודה. שעריה של אתיל ננעלו על סוגר ובריח תחת אבטחתם הכבדה של שלוש פלוגות הוסטרס נחושות. תושבי עיר הבירה אתיל הצטוו להסתגר בבתיהם בפקודת המלך.
"נראה לך שחיילי המשמר יגיעו בקרוב?" נשמעה אך בקושי לחישתה של חוגלה ממעמקי תיבת עץ האלון הכבדה שעמדה בפינת חדר המגורים המהודר. "מנין אדע?" לחשה בתגובה פלס אחותה, מחניקה אנחת חרדה בלבה. מבעד לחריצים שבין קורות העץ הכבדות הציצו שתי זוגות עיניים מבוהלות בשתי הדמויות הזרות שאך לפני רגעים מספר חדרו דרך מחסן התבואה למטבח ביתם, מותירים אחריהם את בלה הטבחית מעולפת בפינת המטבח. הם לא הבחינו בצאמן המשרת שחמק כל עוד רוחו בו דרך פשפש קטן הקבוע בדלת המטבח, המוביל לסוכת הגפנים הנסתרת שבחצר. במנוסתם מפני הרודפים אותם ברחובות אתיל פלשו שני הנמלטים לבית הראשון שעלה בידם. ביתם המפואר של משפחת האצולה הכוזרית פרינאמהר.
חוגלה בת החמש עשרה ותאומתה פלס היו שקועות בדיון מעמיק בנושאים שברומו של עולם, עולמן של בנות חמש עשרה, באולם המגורים הגדול שבביתן. ידיהן אחזו במחט והן רקמו תכים קטנים ועדינים בגובלן המוזהב שאחוז היה בידיהן. היו אלו דקות קצרות של מנוחה טרם תגיע המורה לשיעורי הנגינה בפסנתר. את צעקתה של בלה מן המטבח שמעו היטב. תיבת העץ שבפינת החדר, שאך בדרך נס ריקה היתה מגזרי העצים המאופסנים בה דרך קבע בימות החורף הקרים, המיועדים לשריפה וחימום באח הגדולה הקבועה במרכז חדר המגורים, היתה מקום המסתור היחיד שעלה בדעתן באותם רגעי אימה. טרם נטרק מעל ראשן מכסה עץ האלון הכבד, עוד הספיקו השתיים לקלוט במוחן את שריקתו של צאמן המשרת. שריקה משפחתית מוכרת המאותתת להן כי עזרה קרובה לבוא.
"פלס... ומה אם צאמן לא יחזור..." נרעדה חוגלה. "ששש..." היסתה אותה תאומתה, נפחדת כל כולה. "לא עת פחדים היא העת הזו כי אם עת תפילה. האמיני יקירה, האמיני באלוקים שבשמים שיחלץ אותנו מכאן...". חריקת מנעול קטעה את דבריה של פלס. השתיים הצמידו פניהן לחריצי התיבה, מביטות בבעתה בשתי הדמויות שכעת עלה בידן לנעול את חדר המגורים על בריח. דמעות זלגו מעיניה של פלס בעודה לוחשת בדבקות פרקי תהלים שזכרה על פה. קרבת אלוקים היתה כה מוחשית פתאום, היא עצמה עיניה ובעיני רוחה המריאה תפילתה הישר אל כיסא הכבוד.
הדקות הארוכות שחלפו לא היטיבו עם תחושת המתח של חיילי שלוש פלוגות הוסטרס כוזריות שהקיפו את ביתם של בני משפחת פרינאמהר. קצין בכיר שנשלח לנהל משא ומתן עם המתבצרים שב עד מהרה והתלחש ממושכות עם שר הצבא האביר מקאן שניהל בעצמו את המרדף אחרי השניים. אל הבית הגיעו בזכות צאמן המשרת הנאמן. אולם הבית סגור ומסוגר היה. המשא ומתן לא הניב כל תוצאות, ואין לדעת מה מתחולל בבית פנימה.
האביר מקאן לחץ בשתי ידיו על רקותיו, ראשו הולם, בעודו מנסה להשליט סדר במחשבותיו. הוד מעלתו המלך איסתרק אכן צפה שיקשה עליו למלא משימה זו, כאשר הגיע אליו מספר שעות קודם לכן ובישר לו שהמתחזה אכן נתפס. מתחזה הקרוב למלכות. מיכאל מקאן האבוד. בנו. המלך האזין בדממה ואיפוק להתפתחויות המפתיעות. הנסיך מיכאל. מיכאל מקאן. מי היה מאמין כי היה זה אך בן דודו ולא אחיו... אך השעה דוחקת ואינה יפה להרהורים פרטיים. גורל כוזר כולה מונח על כתפיו וברגעים אלו ממש התקבל דיווח מודיעין על שני מלוויו של הנסיך המתחזה שהצליחו להימלט מחדרם. "שמע לי בסטיאן" אמר המלך לאחר הרהור קצר. "ישנם רבים וטובים שיוכלו לבצע את המרדף אחר שני המרגלים הבוגדים. הישאר כאן וסדר את מחשבותיך. אני מניח כי רוחך סוערת עליך כעת...". האביר מקאן שמע את דברי הוד מעלתו אך מבעו נחוש היה. "אדוני המלך!" הכריז בקול רועם. "הנני כאן לבצע את תפקידי למען האומה הכוזרית כולה ואין מקום לשיקולים פרטיים בעת שכזאת". בלא אומר יצא מחדר המלך בדרכו אחר הנמלטים ותפס את הפיקוד.
אולם עתה, בעודו עומד מחוץ לבית בו התבצרו פילין ואטיין כבר לא היה בטוח בנכונותן של המילים שהשמיע גרונו הוא.
"אם יורשה לי לדבר, הוד מעלתו שר הצבא..." קולו של צאמן המשרת קטע את הרהוריו של בסטיאן מקאן. צמאן הצנום ונמוך הקומה בעל מבע טוב היה והצליח לשכנע את שומרי ראשו של האביר מקאן בכנות דבריו. כעת ניגש אל אדוניהם בחיל ורעדה. "אם רק יורשה לי להציע... הפשפש!... הפשפש הקבוע בדלת המטבח הצדדית... משם ברחתי בהיחבא... ומשם... משם יוכלו חיילי המלך אל הבית לחדור בנקל ולהושיע את ישראל...". האביר מקאן נדרך כולו למשמע דבריו של צאמן. "בוא אחרי" פקד "הראה לי את הדרך".
-
"הודו לה' כי טוב" בכתה פלס. "הודו לה' כי נתפסו השניים... הודו לה' שניצלנו !חוגלה! המאמינה את? ניצלנו בחסדי הבורא עלינו!". השתיים ראו דרך חרכי תיבת עץ האלון כיצד מפתיעים חיילי המלך את הפולשים, מאזקים ידיהם ומובילים אותם החוצה. הרחק הרחק מביתן, הרחק אל הטרייר.
בלה הטבחית, שהתעוררה בינתיים מעלפונה, זכרה כי השתיים היו נתונות תחת השגחתה, באולם המגורים בעת שיצאה אימן העירה, עד שתגיע מורתן לשיעורי הנגינה. היא פרצה בסערה לחדר הגדול והבנות, בראותן אותה, הרימו בידים רועדות את מכסה העץ הכבד שסגר עליהן מעל ראשן ויצאו מן התיבה חוצה. "בנותי!..." התייפחה בלה בקולה הצרוד, "בנותיי היקרות! הנכן בחיים! אוי כמה חששתי לגורלכן...". חוגלה ופלס נצמדו אל הטבחית האהובה ושלושתן התייפחו יחדיו בבכי והודיה לה'.
-
מחלון לשכתו, השקיף האביר מקאן אל מגדל הטרייר הגבוה אליו הובילו חייליו לפני מספר דקות את שני הבוגדים אטיין ופילין, שליחיו של הנבל, דיאלידאן. לבו קרוע, שותת דם. אל אותו מגדל עצמו הובל אך לפני מספר שעות עצור אחר, פצוע אנושות, ששרוע כעת בעלפונו על מיטת אסיר בזויה, והוא מיכאל בנו.
<נערך טיפה העימוד שיהיה יותר נח לקריאה>
תוקן על ידי מהלעלעל ב- 21/09/2015 11:51:43
