רקע היסטורי: שבתאי צבי היה משיח שקר שסחף אחריו המונים. הוא הכריז על עצמו בתור משיח, ביטל איסורים על דעת עצמו והרג את המתנגדים לו. לאחר שהתאסלם היו קהילות רבות באשכנז שהמשיכו להאמין שהוא המשיח ושהוא עוד ישוב ויתגלה. הסיפור מתרחש באחת הקהילות ההן.
החדר המרכזי בבית משפחת שולמן השתנה מאד מאז החליטה אסתר לתפור את שמלת כלולותיה לבדה. הפנינים, החוטים והבדים הלבנים מונחים באי-סדר על שולחן העץ הרחב. אסתר עצמה יושבת כל יום ותופרת, יושבת ומשחילה, מלטפת ורוקמת חלומות.
"אסתר" קולו של יחזקאל אחיה, שלו וחלק, מצליח להרים את עיניה מבד התחרה העדין.
"מה אתה רוצה?" אמרה לאיטה, משפשפת את עיניה. "אינך רואה שאני באמצע התפירה כעת?!" ושוב הפנתה ראשה והשחילה את החוט לקוף המחט.
"לא רק כעת" עלה מעט קולו של יחזקאל. "את תופרת כל הזמן!"
"אתה יודע שבעוד שבועיים ויום החתונה!" קולה היה נוזף.
"כן, ודאי. הרי א"א לשמוע ממך דבר פרט לחתונה ולאמיתַי שלך", הטיח בה יחזקאל, אוחז בחזקה בשקית התפילין. אסתר המשיכה לתפור בשקט.
"לא שמענו את אמיתי בקריאת הלל של אתמול" המשיך יחזקאל, מניח את שקית התפילין על אחד הכיסאות שסביב לשולחן. "זאת אומרת, הוא לא היה אתמול בביה"כ בכלל."
"אבא יכול היה לראות זאת בדיוק כמוך" ציינה אסתר ביובש "ואם יראה לנכון הוא יספר לי זאת".
יחזקאל הביט בה, עיניו לוהטות.
"אתה יכול ללכת לאכול" אמרה שוב אסתר ואספה את כל הפנינים לתוך שקיק קטן.
מספר רגעים לאחר מכן נכנס יחזקאל חזרה לחדר הגדול והתיישב מולה, מניח לפניו כוס חלב חם ולחמנייה קטנה, ריחנית. "את יודעת מה היה התאריך אתמול, כן?!" הוא עצר, לוגם מהחלב. ,"ט' באב" הוא שתק והביט על תמונתו של רבם הגדול, שבתאי צבי, במבט רב משמעות. "ובדיוק אז לא הופיע חתנך הנערץ בביה"כ 'מלכות צבי' של 'המאמינים'" הוא נגס בלחמנייה הרכה "אפשר אמנם לאמר שהוא חולה או עייף או... או כל תרוץ אחר."
אסתר עצרה ממלאכתה, שפתיה חשוקות.
"אך הבריות מרננות שחתנו של הרב שולמן הלך לומר קינות בביהכ"נ המרכזי של הכופרים, של קהילת "כבושה בגולה. ואולי.... אולי הוא אפילו צם אתמול." יחזקאל הביט באחותו, מצפה לתגובה .
"אמיתַי יסביר את עצמו א...מחר." מלמלה אסתר לאיטה, נועצת את המחט בבד החיוור, הלבן. "אין זה משנה ליהודי מה הבריות מרננות." היא הזדקפה מעט. "כן, אמיתַי יודע את אשר הוא עושה" אבל קולה לא היה בטוח כפי שהייתה רוצה שיהיה.
בכל פעם בה מחפש אמיתַי את השקט הוא נכנס לחורשה הגדולה. גם הפעם החורשה שקטה ורק העלים היבשים המתפצחים תחת רגלי האנשים, משמיעים את קולם ביחד עם השרקרקים. הם הלכו שניהם לעומק, שותקים.
"אסתר" הוא פנה אליה, תולש עלה ירוק ורענן מהעץ שלידם. "יש אדם אחד ש..." אמיתַי קרע את העלה לפיסות זעירות וזרקן לרוח. "הוא חקר את זה הרבה ו..." הוא השתנק "והוא הגיע למסקנה שיש, נו, שיש דרך אחרת, טובה יותר," קולו הצטרד מעט "רצויה יותר מזו שאת ואני חונכנו אליה." הוא הביט בזהירות לעברה של אסתר הצועדת לידו. היא שתקה, פניה הנאות חתומות.
"הוא, ז"א." אמיתַי נעצר, תוהה איך ימשיך." דעותיו חשובות לי מאד" הפליט לבסוף, במהירות.
"אל תדבר אתו בכלל, אמיתַי." חתכה אסתר, קולה צלול.
"הוא חקר וברר הרבה ורק לבסוף הגיע למסקנה הזו." המשיך אמיתַי בקול רך, לא מתייחס למילותיה. קולות השרקרקים נדַמו. הם שתקו מספר רגעים. "אני...אני סומך מאד על האדם הזה" הוא פתח שוב, תולה את עיניו בפיסת השמים הנשקפת בין צמרות העצים.
"הוא לא ראוי לשום הערכה." פניה היו חיוורות כשעלה קולה צורמני וחד.
"אבל אסתר, הוא קרוב אלי." מבטו הושפל עתה אל חרטומי נעליו. "מאד."
"ממתי אתה מושפע מידיד, טוב ככל שיהיה?" בעיני אסתר בערה התמיהה "התרחק ממנו, כבר אמרו רבותינו 'הרחק מחבר רע' "
השיבוש היה מגוחך אך אמיתַי לא חייך. הוא עקב, פניו סמוקות, אחר נמלה בודדת שיצאה מהשורה. "אני, ז"א" הוא חיפש את המילים. "ה...החבר הוא אני."
למראה פניה של אסתר הוא מיהר להוסיף "זה לא כמו שאת חושבת," זוג סנאים חלף על פניהם בריצה, "בואי...בואי נחליט ביחד."
כשאמיתַי משחזר את שיחתו עם דניאל הוא מנסה לזהות את ההרגשה החמקמקה שעטפה אותו בזמן השיחה לפני שעה קלה. פתיל הציצית שבידו כבר החל להיפרם בקצהו והוא עצמו כבר כמעט והגיע להגדרה. אמיתַי נאנח וקם ממקומו בתנופה. הי! שחרור! זהו זה.
דניאל, ידידו מילדות, מאורס כמוהו, אך הוא כ"כ נחמד וחופשי ובטוח בעצמו, כ"כ משוחרר! למה, בשם אלוקי ישראל, רק הוא, אמיתַי, צריך לסבך כל דבר? מדוע הוא לא יכול לקבל דברים כפשוטם? הרי כ"כ הרבה אנשים חושבים שזו הדרך הנכונה ביותר! גם אבא ז"ל חשב כך וגם... כל האנשים שאמיתַי הכיר והעריך חשבו בדיוק כך, אז למה דווקא הוא צריך לחשוב אחרת?! אמיתַי הביט בתמונתו של ר' חיים מלאך שתלתה מעל השולחן בסלון הקטן וחייך לעצמו. כך בדיוק טענה גם אסתר בחורשה. והוא... הוא התנגד. "הגיהינום גדול" עלה בו קולו שלו מאתמול, חד ונוקב, "יש בו מקום לכולם." אויש. הוא הסתובב ויצא את הבית, פוסע לתוך החושך. אם ה' היה רוצה שינהג אחרת, ודאי היה שַמו בסביבה ובמשפחה שונה! הרי הבורא יכול לעשות הכל!
כאן יש לו ידידים ומשפחה, כאן יהיה לו בית וכאן הוא עומד להיות דיין. לא יהיה הגיוני לנטוש את כל הטוב שהאלוקים נתן לו! ופרט לכך, לא יהיה זה גם הגיוני לנטוש את השביל הסלול והרגיל ולבייש בכך את ר' שניידר, רב הקהילה השבתאית כאן ואביו האומן מגיל שנה ומחצה. הלא ליהודי צריך שתהא הכרת הטוב, זוהי אחת ממידותיו של בורא העולם!
אמיתַי נשען על הגדר הסמוכה ועצם את עיניו. פני אסתר, חיוורות ונחושות עלו מולו. "אתה...אתה לא תעשה זאת אמיתַי, אין לך שם, אצל הכופרים, כלום. הם לא יקבלו אותך אליהם. וכאן," קולה רעד מעט ועיניה השחורות להטו. "כאן יש לך חברים, מעמד, משפחה. אמיתַי! עוד שבועיים החתונה ואני... אני לא יעשה אתך את הצעד ה-
-
- מטורף הזה. תחליט מה אתה רוצה;אותי או את הכופרים." קולו היה נשמע חלוש אפילו לעצמו כשאמר. "אבל...אלוקי ותורת ישראל מצויים שם." הוא ניער את ראשו. לא. לא יהא זה הגון לעזוב אותה כך. זהו צער של בת ישראל, בת לאבא גדול וחזק שיש בידו לשלם לעושי ועוברי רצונו.
אמיתַי פקח את עיניו וזנח את הגדר באנחה. הוא פסע לאיטו, בועט קלות באבנים שעמדו בדרכו.
אלוקים לא מנסה את האדם בניסיון בו הוא לא יכול לעמוד, ידע אמיתַי. ולכן, יכול להיות שאין זה ניסיון אלא סתם תחבולה של היצר לבטלו מלימודו. וכבר הרחיב את צעדיו לעבר בית המדרש, מרגיש איך מחשבתו מצטללת. לפני שנכנס התנער פתאום. רגע, יש לו הרבה סיבות. הרבה מדי. אולי אלו בסך הכל תירוצים?!
כל אותו היום התרגש אמיתַי והשתדל שלא יבחינו בכך. בסיומה של תפילת שחרית חייך לכל באי ביה"כ, שהתרגשו עם רבם, הרב שניידר ועמו, בנו היחיד. החורג. הוא קימץ במילים כל העת, מפחד פן יתפרץ. הוא אמר תהילים ודמם, התכונן ושתק. לאחר מכן הלך להזמין את אביו לחתונתו. הוא עמד שם, מלטף את המצבה החלקה ומסתכל על אלפי הקברים מסביב. "אבא" הוא רכן לעבר המצבה, מניח עליה את ידיו. "אבא" הוא לחש שוב, משעין את ראשו על זרועותיו ומניח ללחיו לגעת בשיש הקר. "באתי להזמין אותך לחתונה שלי." קולו רעד מעט. "אני ממשיך את דרכך, אבא, אני..." בראשו התערבלו השנתיים האחרונות, שנתיים של ויכוחים וסתירות, דיונים והוכחות. שנתיים של בלבול. והיו גם השבועיים האחרונים, מייסרים, מנסים להשתחרר ולהגיע לשלווה. מדחיקים. במוחו צפו שברי משפטים תוהים ורסיסי תשובות. שעות התלבטות והמוני רגעי דחיפת המצפון לקרן זווית.
היה זה האבק שצרב את עיניו ושבר את קולו לגמרי. הוא היה זה שהזרים כמויות של מלח רטוב וחם ללחייו, הוא היה זה שיצר שבילים רטובים, נקיים, על האבן הקרה והדוממת.
"אתה בטוח שאביך מרוצה ממך עכשיו?" עלה בו קול קטן, הגיוני. "אתה בטוח שהוא מרוצה מכך שאתה ממשיך בדרכו, השגויה?!" הקול גווע. אמיתַי התנער והתרומם, מאבק קלות את החליפה החדשה שלבש. 'די, אין פנאי למחשבות. יום חתונתי היום. היום אני מקים בית נאמן בישראל!' הוא פסע במהירות לעבר היציאה מבית העלמין, שומע את הקול הקטן מהדהד אחריו. "נאמן?!"
אמיתַי פסע במהירות, משחזר את סופה של השיחה ההיא, בחורשה. 'אז אולי בכל זאת יהיה זה הרב ברנד, רבה של קהילת כבושה בגולה, שיקדש?' שאל אותה אז, בפעם השלישית לאותו יום.
'בשום פנים ואופן לא' אמרה אז אסתר, ממוללת את קצה שרוולה, אך עיניה לא היו נחרצות כבתחילה. זיק של תהיה חלף בהן והזיק ההוא לא נתן לאמיתַי מנוח כל הדרך.
באותה שעה יצאה אסתר את חדרה כשהיא לבושה בשמלתה הלבנה, המלכותית. היא פסעה לעבר החדר הגדול ולקחה את הסידור כשיחזקאל, אחיה, פנה אליה "את נראית ממש כלה!" אסתר שכבר היתה בדרכה לחדרה, נעצרה והסתובבה אליו. "מסכנה" המשיך יחזקאל בקול שקט שלא יגיע לאוזני אמו, "בסוף חתנך יגיע עם פאות קצרות, שלא כדרך המאמינים." ואז , שוב עלה קולו, "אז מזל טוב, כלה!"
אמס נכנסה לחדר "הו! השמלה כה נאה והולמת אותך!" קראה בקולה הרם, המצטלצל. אסתר חייכה לעברה, אך עיניה לא צחקו. היא הביטה בבבואתה הנשקפת משמשת החלון; למרות צמותיה הקשורות מעל לראשה ולמרות השמלה והפנינים היקרות היא לא הייתה נראית לעצמה גדולה, כלל וכלל לא. היא נכנסה לחדרה להתפלל. לו היתה יודעת מה עושה כעת חתנה, ודאי הייתה מתפללת ביתר שאת.
כשאמיתַי הגיע לכיכר המרכזית בעיר, הוא עלה בעיניים מכווצות על העגלה הראשונה שראה והתיישב.
העגלון נפרד מידידיו שבחוץ, עלה על מושבו בקפיצה והסתובב אחורה "לאן?" שאל את הגבר התמיר והמהודר שישב במושב הנוסעים.
עיניים תכולות, לחות ומבולבלות הביטו בעגלון, "סע" הפליט אמיתַי קצרות.
"לאן?" תהה הנהג.
"סע ישר" אמר שוב אמיתַי, שפתיו קפוצות "סע!"
העגלון העווה את פניו, חותך את האוויר בשריקת השוט. "סע ישר" הודיע לסוס "סע!"
אמיתַי הביט בחלון, שדות פורחים ואגמים צלולים ניבטו ממנו, להקת דרורים דאתה השמימה וזוג אווזים דידה לעבר אגם קטן, עכור. קבוצת כפריים עמלה בשדה חיטה וילד קטן טיפס על עץ.
"לאן להמשיך, איש צעיר?" שאל העגלון משהגיעו להצטלבות דרכים.
אמיתַי הביט לעבר האופק הרחב, הפתוח "א...עצור לי כאן" אמר בהיסוס.
"כאן?!" העגלון מצמץ בעיניו בפליאה "באמצע הכלום?!"9
"באמצע הכלום" אישר אמיתַי, פותח את דלת העגלה ויורד.
העגלון הביט בתמיהה בצעיר השקט והמוזר העומד עתה בשדה. עומד ומתנועע. עומד ומשיח ליבו לפני קונו.
הרוח השמיעה ניגון חרישי וכופפה את ראשי השיבולים הזהובות. הסוס צנף והעגלון עקב בעיניו אחר עפרוני בודד שעף בשמים, מזמזם לעצמו שיר לכת קצבי.
האופק היה תכול ורך כשאמיתַי, לא שת ליבו לָכל, פסע שלוש פסיעות אחורה. נפרד.
מספר רגעים הוא עמד כך, עיניו עצומות ואחר התנער, קרב לעגלה ופנה לעגלון "קסת, נוצה ונייר, יש לך, איש טוב?"
העגלון פתח את תיבת העץ שתחת מושבו, "הנה לך" הוא הושיט לו קולמוס ודף קמוט, "קח."
אמיתַי התיישב במרכבה ופרש לפניו את הנייר, מחליקו בלטיפה. הוא עצם את עיניו לרגע ואחַר, קולמוסו רץ, מותיר על הדף עקבות קטנים, שחרחרים.
'איני יודע היכן אני' הוא כתב, 'אני עדיין באמצע הדרך אך כבר יודע את היעד ובטוח בו, לא כמו אז, בחורשה, שם עמדתי עדיין בפרשת דרכים ולא ידעתי לאן לפסוע.
'טענת אז שיהודי צריך לפסוע אחר אבותיו, בלי סטייה. ולי- לי לא הייתה תשובה.
'גם אברהם אבינו עמד בפני שתי דרכים. גם לו הייתה התלבטות אם לבחור בדרך מוכרת ושגויה או לפלס נתיב חדש. והוא בחר לפסוע בדרך שונה, לא בדרכו של תרח, אביו.
'ואני עכשיו פוסע בעקבותיו. עקביו של אבינו, אברהם.
'אסתר. אני אחכה כאן עד הערב. אני עצמי לא יודע היכן אני, אני באמצע הדרך. רק אבא למעלה יודע היכן.
'וגם העגלון.
מחכה. אמיתַי'
הוא הרים את ראשו מהדף, מייבש את הדיו בנשיפה. "קח," הוא מסר את הנייר, מקופל לארבע, לעגלון. "מסור את המכתב הזה לאסתר שולמן, זה דחוף." הוא לחש, מסלסל את פאתו "ו...אם היא תרצה, חזור לכאן. איתה." הוא פתח את דלת העגלה וירד בקפיצה קלה לקרקע, מניח לה לנסוע.
שעה ארוכה עמד אמיתַי שותק ואז פנה לאלוקיו "אבא" הוא לחש, "תמיד אפשר למצוא תירוצים, הם משכנעים ונוחים ומנגינת חופה מרטיטה מתלווה אליהם. וככל שחוזרים עליהם הם מתקבלים ונשמעים הגיוניים יותר" הוא נשם עמוקות "אך מה הייתי עונה למעלה כשהיו אומרים לי 'אמיתַי! כמעט בחרת בָאמת, כמעט והגעת אליה, אך בסוף פספסת הכל. צווית לבחור בחיים ובחרת במוות. נצחי.
"הלא התירוצים שכאן נראים משכנעים, יראו שם כ"כ קלושים וטיפשיים ויהא זה כה עלוב ומגוחך לחזור עליהם" פאותיו התבדרו קלות ברוח כשהמשיך חרש, "את שכר המעשים-ודאי שלא הייתי מקבל, אלא דיראון עולם ואת מתק הקרבה האמיתית עליך- לא הייתי חש לנצח." דמעה בודדת פילסה לה דרך במורד לחיו וסנונית אחת דאתה לשמים.
אמיתַי הביט אל האופק הרחב, מנגינה חרישית נשמעה מאי שם ושיבולים זהובות נעו עם הרוח. להקת דרורים עפה גבוה למעלה ומרכבה קטנה, מוכרת, נראתה מרחוק. אמיתַי עצם את עיניו ואחר נשאן למעלה, לשמים האדומים. "תודה אבא" הוא לחש. כדור אש אדום גלש אל מעבר לשדות הרחבים, צובע את הכל בגוונים לוהטים. "תודה!
נשלח מהאנדרואיד שלי
