בס"ד
השתקפות פרק 2
שירה התעוררה לכל ציוץ הציפורים שקיננו על העץ הסמוך לחלון חדרה. היא קמה, מתחה את ידיה לצדדים,שפשפה את עיניה וקמה באיטיות ממיטתה. לאחר שנטלה את ידיה היא "גררה" את עצמה לכיוון חדר האמבטיה כשקורי השינה עוד עוטפים אותה. "שירה תזדרזי!" צעקה אמה מהמטבח " את עוד תאחרי להסעה", "בסדר..." אמרה תוך כדי שחשבה, נו, ומה יקרה אם אני אפספס את ההסעה? העולם ימשיך להתקיים בלעדי יפה מאוד וחוץ מזה למה לי ללכת לביה"ס? כדי לראות כיצד עוד בת מתארסת? לראות את הבנות שהביאו את ילדיהן לסמינר לשמרטפיה?...
היא נעמדה למול המראה והישירה מבט להשתקפותה, אף פגם לא נעלם מעיניה הבוחנות ואנחה קטנה נמלטה מפיה. הנה קמנו לעוד יום שגרתי ומשעמם הרהרה לעצמה בעודה מצחצחת את שיניה. היא שטפה את פניה בזריזות מתעלמת מכל אותן טיפות מים סוררות אשר הרטיבו את כתונת הלילה שלה. היא התארגנה במהירות, לקחה את תיקה ונכנסה למטבח לשתות את כוס הקפה היומית שלה. אמה כבר ישבה ליד השולחן מעיינת בעיתון כלשהו, מאפשרת לעצמה לנוח לאחר שכל הקטנטנים כבר נשלחו לבתי הספר ולגנים.שירה הכינה את הקפה בזריזות והתיישבה ליד השולחן מחכה שיתקרר. אמה הרימה את עיניה מהעיתון ומבטה הבוחן השתהה על שירה למס' שניות ואז היא צקצקה בלשונה וחזרה לקרוא. שירה שהבינה שדבר מה לא השביע את רצון אמה שאלה אותה מיד "קרה משהו? עשיתי משהו לא בסדר?" אמה הניחה את העיתון על השולחן באיטיות ושירה ידעה שהיא תצא היום מביתה בהרגשה לא טובה...שוב...
"תיראי שירה, אני באמת מנסה לשים את עצמי במקומך, אבל אני לא מבינה למה את מתעקשת להזניח את עצמך ככה?", "אמא מה זאת אומרת להזניח את עצמי? אני לבושה כמו שצריך, בגדי מגוהצים, השיער שלי מסודר מה עוד את רוצה??..", "כל בת בגיל מסתכלת במראה לפני שהיא יוצאת ואני לא מבינה מה כ"כ קשה לך להתאפר, איך בדיוק את חושבת למצוא לך חתן?! ואת יכולה למען ה' לעשות משהו אחר בשיער שלך!" שירה פערה את עיניה ולא האמינה למה שאמה אומרת לה... "אמא, אני לא רוצה להתחצף אבל אני חושבת שזו החלטה שלי בלבד אם להתאפר או לא, ואם יש מישהו שזה לא מוצא חן בעיניו זאת בעיה שלו!" ובמילים אלו היא עזבה את המטבח מותירה אחריה את אמה ההמומה ואת כוס הקפה המיותם.
היא יצאה מביתה וירדה במהירות במדרגות כשמחשבות רבות חולפות בראשה...מה היא חושבת לעצמה? נו, באמת? כנראה שלא מוצא חן בעיניה שביתה לא עומדת בציפיות ומתחתנת ישר בהגיעה לגיל 20 כמו כולן, ואיך אני מעיזה לשבור את רצף החתונות במשפחה ועוד לעכב בגלל זה את אחותה חי'ה שכבר הגיעה לפרקה....די! נמאס לי! היא התיישבה בתחנת האוטובוס והביטה בשעונה, השעה הייתה רק שמונה ורבע ויש לה עוד רבע שעה עד שההסעה תגיע. היא הביטה מסביבה וחיפשה בנות מכיתתה אך עיניה קלטו רק בנות מכיתות אחרות, היא נדדה מקבוצת בנות לקבוצת בנות עד שלפתע נשמעה קריאה "שירה"! ביודעה למי שייך הקול היא הביטה לכיוון ממנו הוא בא והיא ראתה את חברתה הטובה חני באה לקראתה במהירות. "בוקר טוב, מה קרה שהגעת כ"כ מוקדם?" "בוקר אור" ענתה שירה "לא יודעת פשוט יצא לי לבוא מוקדם...אה, וגם רבתי עם אמא שלי..." הוסיפה שירה כבדרך אגב, " מה? על מה הפעם? אל תגידי לי! אני יודעת כבר... שוב פעם שידוכים?" ולאחר ששירה הנהנה בראשה חני המשיכה בדבריה "את בטוחה שאת לא רוצה שאני אדבר איתה? אני אסביר לה פעם אחת ולתמיד שזו לא אשמתך... טוב הגזמתי קצת אבל את יודעת איך אני מתעצבנת מהר...בדיוק כמוך!", " כן יש בזה משהו... יש לי היום פגישה!" הוציאה את המילים מפיה. "וכבר נמאס לי מפגישות...זה אף פעם לא מתאים!"
" אני מבינה אותך אבל לפני כל פגישה את לא יכולה לדעת עד שלא תנסי, ואם זה יצליח? אל תדאגי בעז"ה הכל יהיה טוב. תאמיני לי עד עוד תדעי כשזה יבוא...", " אבל איך אני אמורה לדעת כזה דבר???" "אצלי זה היה מיד, נוצר בינינו "קליק" מהרגע שהוא אמר לי שלום...והנה היום אנחנו נשואים באושר ובעז"ה יבוא גם העושר" היא הוסיפה בחיוך. "אבל אל תידחי על הסף אם אין ניצוצות בהתחלה, שמעתי על הרבה זוגות שלא כ"כ התלהבו בפגישה הראשונה אבל המשיכו לשניה מסיבות שונות ואז הניצוצות הופיעו...", "כן אני מבינה אבל-"
"שום אבל היום בערב את תתארגני כמו שצריך, תשימי על עצמך משהו יפה ואלגנטי ותלכי לכבוש לבבות!" היא קרצה לה בעוד שהאוטובוס הגיע לתחנה והן נכנסו לתוכו.
יום הלימודים עבר עליה באיטיות, (יותר מהרגיל אם זה היה בכלל אפשרי) ותמיד היה נראה לה שהשעון לא עובד כמו שצריך... אבל בסופו של דבר יום הלימודים הסתיים ושאר שעות היום חלפו להם בעצלתיים ובלי לשים לב שירה מצאה את עצמה מתארגנת לפגישה. היא העיפה מבט אחרון במראה מזיזה את ראשה כמה ס"מ הצידה לראות אותה מזווית אחרת, ושוב לצד השני ולאחר שהיא הייתה מרוצה היא יצאה מחדרה. ולפני שמישהו שם לב היא יצאה במהירות מביתה לאויר הקריר של ירושלים והתחילה ללכת לכיוון המסעדה שהייתה במרחק כמה רחובות משם. אמנם הייתה לה אפשרות לעלות על אוטובוס ישיר אבל היא העדיפה ללכת ברגל ולארגן את המחשבות שרצו במוחה,להרגיע את הלב והפרפרים שהיו בבטנה. מה קרה לך שירה? היא ששאלה את עצמה בקול אילם מתי בזמן האחרון התרגשת מפגישה? לאן נעלמה שירה הציניקנית והמאופקת?
היא הלכה ברוגע שהרי השעה הייתה רק רבע לשמונה, יש לה עוד זמן. הרוח הקרירה ליטפה את פניה, מזיזה תלתל סורר. היא הייתה רגועה יותר כעת לאחר שהחלה ללכת, ובדיוק אז צלצול הפלאפון שלה ניער אותה ממחשבותיה והפיג את השלווה. "אמא" הופיע על הצג היא נאנחה אנחה קטנה וענתה, "כן, אמא?", " שירה למה לא אמרת משהו לפני שיצאת?", "לא יודעת... העדפתי ככה", " טוב לא משנה העיקר שתביאי לנו כבר חתן...טוב שירה? תשתדלי הפעם...", " אמא זה לא תלוי רק בי את יודעת..." שירה אמרה שנימה של כעס נלווית לדבריה... "אני יודעת אבל בכל זאת...את יודעת...",
" טוב אמא אין לי כוח בשביל הדברים הללו...ביי...", "רגע! אבל את אפילו לא יודעת מה השם של הבחו-" ושירה ניתקה.
הכעס זרם בעורקיה, היא כעסה על המשפחה שלה שמכניס אותה לכאלו לחצים, ובמיוחד היא כעסה על אמה שלא הבינה אותה אף פעם...וכפי שזה נראה היא לעולם לא תבין...
אבל רגע אני באמת לא יודעת מה השם של הבחור... היא חשבה לעצמה בבהלה, טוב אני מניחה שהבחור ידע את שמי וכך אני אדע שזה הוא...
* * *
"דודי קום כבר! אנחנו מאחרים!" הוא שמע את הקולות כמו מרחוק, כרית גדולה הועפה על פניו. "אולי ננסה מים?" שמע את חברו שלומי לוחש ל-2 החברים האחרים שהיו בחדרו מענדי ושמוליק. "לא זה בסדר אני ער" הוא קם בבהלה ממיטתו. "זה תמיד עובד" צחק שלומי. "נו קום כבר עוד 5 דק' מתחילה התפילה" דודי קם במהירות, נטל את ידיו, צחצח את שיניו בזריזות והתלבש. חבריו שחיכו לו בנאמנות זירזו אותו ולבסוף הוא מצא את עצמו רץ יחד איתם במסדרונות הישיבה מנסה ללבוש את חליפתו כשבידו הוא החזיק את נרתיק התפילין. הם נכנסו לבית הכנסת ובדיוק שניה אח"כ החזן התחיל את התפילה. הם חייכו בינם לבין עצמם והתחילו בתפילה.
דודי יצא מבית הכנסת והלך לשים את התפילין בחדרו. שניה לאחר שהניח את התפילין במקומן שלומי נכנס אחריו ושאל "נו, מתי הפגישה שלך?" "כמעט שכחתי את זה טוב שהזכרת לי...הפגישה בשמונה וחצי." "מה השם של הבחורה?",
"ת'אמת...זה די הזוי אבל אין לי מושג מה השם שלה...לא הספקתי לשאול את אמא שלי הבטריה בדיוק נגמרה לה...אני אתקשר אליה עוד מעט ואני אברר...", " טוב כדאי שתזדרז..."
ובמילים אלו הם יצאו מחדרם לעוד יום של פלפולים מעמיקים שבסופו הוא מקווה שלא יהיה עייף מידי...
הוא מצא את עצמו מביט כמעט כל כמה דק' בשעונו בציפיה דרוכה, אך היום עבר עליו באיטיות ללא כל התחשבות ברצונותיו. הוא לא הבין למה פתאום הוא כל כך דרוך לפגישה, הרי עד ששלומי הזכיר לו את זה הוא בקושי זכר את זה, אז מה השתנה? אבל לא היה לו הרבה זמן להרהר בדבר שכן הרב נכנס לבית המדרש והתחיל בלימוד.
בסופו של דבר גם השעות עברו להן, אמנם באיטיות אבל עברו. דודי סגר את ספרו וניגש למשגיח ( סוג של מדריך) שלו כדי להודיע לו שעליו לצאת למס' סידורים, המשגיח חייך בהבנה שהרי כמעט כל יום הבחורים היו יוצאים לסידורים דהיינו- שידוכים, הוא היה כמובן מברר אצל כל אחד מהי מטרת יציאתו אבל במקרה זה הוא ידע שהוא יכול לסמוך על דודי. הוא אישר לו את היציאה ואמר לו " שהסידורים אמ...יצליחו...בצורה הטובה ביותר..."
דודי חייך בביישנות וסומק קל הופיע בלחייו. הוא היה מודע לעובדה שהמשגיח יודע בבהירות מהי מטרת ה"סידורים" שלו, וזה גרם לו להרגשה של אי נוחות מסוימת. אך הרגשה זו חלפה לה ברגע שהוא יצא לאוויר הקריר של ירושלים.
השעה הייתה שמונה והוא ידע שעליו למהר אם ברצונו להגיע למסעדה בזמן, ולכן הוא התחיל לצעוד במהירות, אבל אז הוא נזכר בחיוך שבכל אחת מהפגישות שלו הבחורות איחרו תמיד איחור אופייני של כמה דק' דבר שגרם לו להאט את צעדיו באופן ניכר.
הוא לא רצה לנסוע באוטובוס למסעדה מכיוון שידע שזה רק ילחיץ אותו עוד יותר, הוא היה זקוק לאוויר הירושלמי שירגיע אותו...אבל רק רגע ממתי אתה צריך משהו שירגיע אותך לפני פגישה?! הוא שאל את עצמו בתמיהה, לאחרונה הוא הכיר רק את התחושה האדישה שהייתה בו לגבי הפגישות שלו, כבר זמן רב הוא לא הרגיש את אותה התרגשות מזדחלת לו בגרון, ההתרגשות שגורמת לעקצוצים בבטנו...לפי חישובו היא נעלמה לה בפגישות הראשונות בחמישית... או שאולי בשישית...
מאז ומתמיד הוא היה סקרן, וכך גם עכשיו כשהיה בדרך למסעדה הוא מצא את עצמו מביט בעניין באנשים שמסביבו, במבנים שהיו פזורים לאורך הרחוב, בילדים הקטנים שהשתובבו להם.
הוא עמד כעת בהמתנה לרמזור שיתחלף לצבע הירוק ובינתיים הוא הביט באנשים שחיכו יחד איתו,הייתה שם אישה עם עגלה של תאומים חמודים ועוד שלושה ילדים קטנטנים שהשתרכו מאחורי העגלה, אדם מבוגר שנשען על מקל ההליכה שלו,וגם שני בחורי ישיבה... ואז מבטו צד עיניים ירוקות, צלולות, שהביטו על נק' לא ברורה מאחוריו, העיניים היו שייכות לבחורה שעמדה גם היא במעבר החצייה במטרה להגיע למדרכה ממול, מעיניה ללא כל התראה מוקדמת החלו לרדת כמה דמעות של עצב, ואז מבטה הצטלב במבטו היא הביטה בו לרגע ארוך ואז השפילה את מבטה בביישנות תוך כדי הופעת שני כתמים ורודים על לחייה, היא ניגבה את עיניה ובדיוק אז הרמזור התחלף לירוק והיא החלה ללכת במהירות, נבלעת בתוך המוני האנשים שהילכו להם ברחוב שאליו נכנס עכשיו.
הוא לא הבין מה עובר עליו, זאת הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לו, ממתי עיניו היו נחות לפתע על עיניה של בחורה אחרת, ועוד לכמה שניות ארוכות?... אבל היה משהו בעיניים שלה שהיה מהפנט כל צופה בו, עיניים ירוקות, ללא כל פגם, אבל בכל זאת היה משהו כבוי באותן עיניים, עצב לא מוגדר, ייאוש שכנראה הם אלו שגרמו לדמעות לצאת מעיניה...הוא כ"כ רצה לדעת מה גרם לה לבכות...די, דודי! מה יש לך?
הוא כעס על עצמו שנתן לעיניו יד חופשיה להביט במה שרצה...ועוד כשהוא נמצא בדרך לפגישה שבה הוא רוצה למצוא את בחירת ליבו, דווקא עכשיו זה קורה לו?
הוא ניסה להעלים את המחשבות הללו בכך שהביט ביתר ריכוז בנוף שהשתנה מרגע לרגע למול עיניו, בניני המגורים נעלמו ובמקומם הופיעו להם חנויות ומסעדות למיניהם אבל לאן שהוא היה מסתכל שוב אותן עיניים היו מופיעות למול עיניו, עצובות ומדוכאות... וככל שניסה להדחיק זאת הן היו מופיעות יותר בבהירות... די! הוא חשב ואז שם לב שלא רק חשב זאת אלא גם אמר זאת בקול, האנשים שמסביבו הביטו בו בחשדנות, כנראה הם חושבים שהוא מעורער בנפשו הוא חשב לעצמו כשחיוך קל הופיע על פניו.
הוא הביט בשעונו וליבו החסיר פעימה השעה הייתה כבר שמונה וחצי והוא במרחק של שלושה רחובות מהמסעדה! הוא התחיל לרוץ במהירות, זורק התנצלויות חטופות לאנשים שכמעט ונתקע בהם.
ואז זה היכה בו, הוא עדיין לא יודע מה השם של הבחורה איתה הוא הולך להיפגש!!!
הוא הוציא את הפלאפון תוך כדי ריצה וחייג לאימו, המשיבון ענה לו, הוא ניסה להתקשר לביתו ואיש לא ענה... טוב הכל לטובה הוא חשב לעצמו. בוודאי הבחורה שאיתה אני אפגש תדע כבר את שמי וכך אני אדע שזאת היא... ובדיוק במחשבה זו הוא נכנס למסעדה וחיפש בעיניו אחרי בחורה שיושבת לבד...אבל היום שם שלוש כאלו!!! מה הוא יעשה?!...
* * *
היי חברה, אני רוצה לבקש שתעבירו את הסיפור לכמה שיותר אנשים ואם אתם יכולים גם תגיבו...
תודה,
באה מעפר
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
