בס"ד
השתקפות- פרק מס' 5
הזמן חלף לו במהירות, בקושי מותיר להם מחשבה פנויה אחד על השניה. כל אחד המשיך כצפוי בחייו. בלי ששמה לב שירה מצאה את עצמה אורזת את בגדיה בתוך תיקה, נפרדת מכולם ונכנסת למונית. סבתה התגוררה בקצה השני של ירושלים, ושירה נהנתה רק מעצם המחשבה שהיא תהיה שם לבד, רק היא וסבתא.
היא הניחה את ראשה ונתנה דרור למחשבותיה, סוף סוף יש לה זמן לחשוב, זמן לעצמה. אוטומטית מחשבותיה נדדו לאותו נושא, היא נזכרה כיצד סיפרה לחני חברתה על פרטי הפגישה ועל הרגשתה בנושא. חני צחקה עליה ואמרה לה שאין זאת הפעם הראשונה שפגישה לא מתקיימת ולדעתה שירה הגזימה באופן התנהגותה, וכנראה הכל היה מעודף של כעסים מצטברים על הסובבים אותה. שירה נאלצה להסכים איתה, כנראה זה היה חד פעמי והיא לא מרגישה לגביו את מה שחשבה בתחילה. אבל דבר אחד היא לא הייתה יכולה להכחיש, בלילות אחרי שהפסיקה לעבוד על העבודות שהטילו עליה מהסמינר, כשהייתה כבר במיטתה, עיניו היו משתקפות למול עיניה וכך היא הייתה נרדמת, כשעיניו בראשה.
שירה תפסיקי עם המחשבות הללו! זה עבר! בלי ששמה לב היא אמרה את המשפט האחרון בקול, דבר שעורר את תשומת ליבו של נהג המונית שבצורה מפליאה שתק עד עכשיו.
" הכל בסדר?"
"כן...ב"ה" היא ענתה בעודה מסמיקה.
הוא כנראה חושב שאני משוגעת...היא חשבה לעצמה, אבל לפחות הוא לא ישוחח איתי למשך הנסיעה היא חשבה לעצמה בעידוד. מה הוא עושה עכשיו? כנראה לומד עכשיו עם החברותא שלו, איך הוא אמר שקוראים לו? שלומי? ניסתה להיזכר. כל כך מרוכזת הייתה בניסיון להיזכר שלא שמה לב שהמונית נעצרה והנהג כבר יצא ממנה במטרה להוציא את המזוודות מתא המטען. במהירות היא נטשה את מחשבותיה ויצאה בצעד מהיר מהמונית.
" את צריכה עזרה עם המזוודות?"
"לא תודה אני אסתדר..."
צלצול הפלאפון נשמע לו אי שם ממעמקי תיקה, לאחר חיפושים הוא נמצא, "סבתא" היה כתוב על הצג.
"הלו?"
"שירוצ'קה?, מה נשמע מתוקה? איפה את?"
" אני עוד דקה מגיעה, מה נשמע סבתא?"
"הכל בסדר ב"ה, אבל תישמעי מתוקה, אני עוד לא בבית, אני בסופר מרקט,רציתי לקנות לך כמה דברים שיהיה לך כיף אצלי..."
" סבתא לא היית צריכה לטרוח בשבילי...טוב לא נורא אני אחכה לך פה, אני אשב בספסל שליד הבניין שלך".
"בסדר שירוצ'קה אני לא אתעכב...אני מבטיחה."
"ביי סבתא"
"להתראות".
שירה בקושי סחבה את 2 המזוודות הכבדות שלקחה איתה, היא לא הבינה למה אמא התעקשה שהיא תיקח כל כך הרבה דברים לשהות של בקושי שלושה שבועות. אבל כבר לא היה כוח להתווכח איתה, נמאס לה מההתנצחויות האין סופיות ומהצעקות.
היא התיישבה על הספסל, נאנחת אנחה קטנה שבקושי ונשמעה. היא אהבה את אותם רגעים של שקט, של מחשבות בינה לבין עצמה, אבל בתקופה האחרונה היא ציפתה לרגעים אלו וחששה מהם גם יחד. לא הבינה מה קרה לה, איך זה יכול להיות שהיא התפרקה אחרי פגישה אחת? מה יש לה? ממתי היא נהייתה כל כך רגשנית?
דודי היה שקוע בלימודו, מנסה להתרכז בסוגיה שלפניו, הוא התנדנד תוך כדי לימוד, שקוע כל כולו בגמרא שלפניו, הם סיימו סוגיה אחת ועברו לשניה,
"להיות הלווים עובדים במקדש, להיות שוערים ומשוררים.השוערים - לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו. משוררים - היא שירה בפה".( ובגמ' ערכין (יא, א) )
הוא חש צביטה קטנה בליבו, שירה... אבל תוך שניה הוא התנער ממחשבותיו והתרכז בלימודו.
את הפסקת הצהריים הוא רצה לנצל בכך שילך לביתו שהיה לא רחוק מהישיבה, להביא כמה בגדים ששכח להביא בתחילת השבוע, גוונים של כתום צבעו את השמים ושיוו לו מראה ורדרד שהשתלב בצורה פסטורלית עם נוף הרי ירושלים שנשקף למול עיניו.
אני חייב לעבוד על עצמי יותר, אסור שדבר כזה יקרה שוב! עליו להוציא אותה מראשו, אסור לו לתת למחשבות להשתלט עליי...
*
"סבתא!" היא קראה כשזיהתה את דמותה של סבתה מתקרבת אליה בצעדים מדודים כשסלים גדולים בידיה.
"שירוצ'קה מה שלומך ילדה שלי?"
"ברוך ה' טוב" אמרה בעודה מחבקת את סבתה, היא נטלה את הסלים מידיה של סבתה והתעקשה לסחוב אותן במקומה, היא השאירה את מזוודותיה מאחור, היא התקדמה במהירות והניחה את הסלים ליד הדלת.
היא ירדה במהירות במדרגות סבתה שעלתה באיטיות ניכרת במדרגות חייכה אליה ואמרה "זה בסדר ביקשתי מהבן של השכנה שלי שיעלה את המזוודות"
"לא היית צריכה, חבל שיטרח, אני כבר אקח אותן, זה בסדר..."
"איך שאת רוצה" אמרה סבתה ונכנסה לביתה.
*
הוא ראה גברת ברמן,שכנתו המבוגרת עומדת בכניסה לבניין.
"מה שלומך גברת ברמן?"
"דודי, הו איזה מזל שאתה כאן, אתה יכול לעשות לי טובה? הנכדה שלי הגיעה אליי והמזוודות שלה שם בהמשך, אתה רואה אותן? אתה יכול להעלות אותן אליי לבית?"
"כן, אין בעיה..."
דודי ניגש לעבר המזוודות שהיו מונחות במרחק של כמה מטרים ממנו, הוא הרים אותן ונכנס לבניין. הוא שם לב שאחד השרוכים שלו נפתח, הוא הניח את מזוודותיו, כששמע קול צעדים יורדים במדרגות שלפניו, "תודה שסחבת בשבילי את המזוודות, אני אסתדר מעכשיו" הוא קפא. הקול הזה, הוא לא האמין שהוא אכן שומע אותו, זה לא יכול להיות...הוא הרים את מבטו במהירות, ומבטו נתקל במבטה ההמום, הוא התרומם באיטיות, היא עמדה על המדרגה הראשונה, עיניה הירוקות היו בגובה עיניו, הם היו כל כך קרובים עכשיו...
"שירה...איך?....זאת אומרת...אממ..." הוא לא ידע מה להגיד, שירה שקפאה במקומה, לא האמינה למשמע אוזניה, היא לא האמינה שזהו אכן קולו, לא האמינה שעיניו מביטות בו עכשיו...הוא כאן.
"דודי...אני באתי לכאן לסבתא שלי, מה אתה עושה כאן?
" אני גר פה" הוא אמר שחיוך מופיע על פניו.
" טוב אני צריכה לעלות, תודה על המזוודות..." היא אמרה והפנתה לו את גבה.
היא התחילה לעלות, בקושי גוררת מאחוריה את מזוודותיה, רצה להציע לה את עזרתו, חשב ועשה.
" שירה, חכי רגע, תני לי לעזור לך..."
היא הסמיקה בצורה שכל כך התאימה לה, והוא הושיט את ידיו להחזיק במזוודות.
הם עלו במדרגות, ומשום מה שניהם הרגישו שזה היה מהר מידי... הוא לא רצה ללכת משם, כאילו משהו בה היפנט אותו, אבל לא הייתה לו ברירה והוא ידע את זה.
שירה הרגישה את אותה ההרגשה, עיניה נתפסו בעיניו שהביטו בעיניה, היא ידעה שעליה להיכנס לביתה של סבתה כדי שהיא לא תחשוד.
" אממ, אני צריכה להיכנס, תודה...על הכל..."
"שמחתי לעזור..."
"טוב...אז להתראות" היא הושיטה את ידה לידית הדלת כשדודי שאל אותה "לכמה זמן את נשארת?"
"שירה הפנתה את מבטה אליו בחדות, לא מאמינה שהוא שואל אותה את זה, התרגשות בילתי מובנת הזדחלה מבטנה לכיוון גרונה ואיים להתפרץ מתוך פיה בחיוך גדול.
" אני נשארת לשלושה שבועות...למה אתה שואל?"
הוא חייך אליה חיוך גדול למשמע דבריה, חייך ולא פירש למה.
"טוב, ביי נתראה" אמר לה.
"ביי"
נתראה?! היא חשבה לעצמה בעודה נכנסת לבית, היא פרקה את מזוודותיה בחדרה באיטיות שלא אפיינה אותה. למה? למה זה היה צריך לקרות לי? איך אני אוכל להיות פה שלושה שבועות כשהוא נמצא בדירה ממול? לרגע הזוי במיוחד היא חשבה לחזור לביתה, אבל כיצד היא תסביר זאת להוריה? ובמיוחד לאימה, ויותר מזה היא הבטיחה לסבתה שהיא תעזור לה לכבוד ההכנות לפסח, היא חזרה במהירות ממחשבה זאת.
אין לה ברירה, היא חייבת להישאר, ולראות אותו מידי פעם, עצם המחשבה גרמה לפרפרים קטנים בליבה לפרוס כנפיים ולעוף, היא ידעה שהרעיון מצא חן בעיניה, וזה הפחיד אותה.
שאר היום עבר עליה כשחיוך גדול מרוח על פניה. וכך בלי לשים לב הגיעו שעות הלילה המאוחרות, והיא מצאה את עצמה שוכבת במיטתה, מתהפכת מצד לצד, לא מסוגלת להירדם מרוב מחשבות. היא קמה ממיטתה, והלכה למטבח, היא מזגה לעצמה כוס מים קרים, והלכה משם למרפסת, כדי לנשום מעט אויר, אולי זה יעזור לה לארגן את מחשבותיה ולהתחיל לחשוב בהיגיון. משהו השתלט עליה, והיא לא ידעה מה זה.
דודי שהתעכב בביתו לאחר הפצרותיה המרובות של אימו, החליט בסופו של דבר להישאר לישון שם במקום בישיבה. הוא הודיע זאת לחבריו לחדר כדי שלא ידאגו לו וביקש מהם להעביר זאת גם למשגיח.
השעה הייתה מאוחרת והוא נשען על מעקה המרפסת שבביתו. הוא ניסה להרגיע את עצמו בכל מיני תירוצים להתרגשות שבו, אבל הוא ידע שהוא סתם מתאמץ, הוא ידע שרק עצם כך שהוא יודע שהיא נמצאת מעבר לקיר ביתו, בדלת ממול, כמעט והעבירה אותו על דעתו.
הוא הסתכל לכיוון המרפסת של גב' ברמן, האם היא ישנה עכשיו? הוא חשב לעצמו, וכאילו היא רצתה לענות לו, דלת המרפסת נפתחה, לרגע הוא חשב שהוא מדמיין, אבל אז הוא ראה אותה, אבל היא לא הבחינה בו. היא נשענה על המעקה, ועיניה הביטו בנוף שהיה פרוס לפניה, שיערה השחור כלילה היה פזור, והרוח הירושלמית הניעה אותו בצורה כזו שהיה נדמה והרוח מלטפת את פניה.היא עצמה את עיניה מתענגת על אותה רוח, וחיוך קטנטנן הופיע על פניה. וגם על פניו.
עיניה נפקחו, והיא הבחינה בו לפתע, גם בחושך הוא הצליח להבחין בסומק שהופיע בלחייה, היא השמיעה קריאת בהלה קטנה ונמלטה פנימה לתוך הבית. הוא היה כל כך סקרן לדעת מה גרם לה לחייך בצורה כזאת, אבל הוא ידע שאין לו שום דרך לגלות זאת.
שירה נמלטה פנימה לתוך ביתה, כשליבה הולם בפראות ולחייה בוערות, כמה זמן הוא עמד שם והסתכל עליה? איך היא לא הבחינה בו? מזל שהוא לא יכול היה לקרוא את מחשבותיי היא הרהרה תוך כדי שאנחת רווחה יצאה מפיה. מזל או חבל? מה היה קורה אילו הוא היה יודע שכל היום היא חשבה רק עליו?...
חבר'ה מקווה שאהבתם, פליז, תגיבו.
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 04/05/2007 10:54:48
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
