בס"ד
השתקפות פרק מס' 6
שבועות כאלו עמוסים לא היו לה הרבה זמן, ניקיונות,קרצופים, נדמה היה שראתה את האקונומיקה יותר משראתה אנשים חיים. הימים עברו עליה במהירות, הזמן קצר-והמלאכה מרובה כמו שנהגה סבתה לומר.שירה השתדלה שלא לתת לסבתה לעבוד, אך לשווא, היא התעקשה לנקות ביחד איתה, לא מותירה לשירה ברירה אלא לעשות את כל העבודות במהירות כפולה כדי לא להשאיר לסבתה עבודה רבה.
בין קרצוף לניגוב הייתה חושבת עליו, על אותו אחד שהיה במחשבותיה כמעט כל הזמן- על דודי. מאז אותו ערב מביך היא לא ראתה אותו, ולמרות שהיה לה קשה להודות (אפילו בינה לבין עצמה) היא התגעגעה אליו, לדיבורו,לחיוכו... היא העריכה אותו על כך שלא הגיע במשך כל הזמן הזה לביתו אפילו שהישיבה שבה למד הייתה קרובה, דבר שידעה מהפגישה הראשונה והיחידה שלהם.
אבל איך אני יכולה לחשוב ככה? חשבה לעצמה תוך כדי שפשוף כתם עקשן במיוחד, מי אמר שבכלל שהוא מתגעגע אליי? אולי אני בכלל לא מהווה אצלו ניסיון? אבל איך אני יכולה להיות בטוחה בזה, שהרי הוא חייך חיוך גדול כשאמרתי לו שאני נשארת לשלושה שבועות ... אולי הוא חשב על משהו אחר? אם הוא היה מרגיש משהו כלפיי הוא היה מגיע במשך כל הזמן הזה... או שלא? החיים כל כך מסובכים!
חשבה לעצמה במרירות, תוך כדי שמחתה את הזעה שניגרה ממצחה תוך כדי הניקיונות שמשום מה לא נראו כאילו הם הולכים להסתיים בזמן הקרוב...
*
אני חייב ללכת הביתה! אני כל כך רוצה לראות אותה שוב... כבר עברו שבועיים וחצי מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה, נשארו ימים ספורים עד שהיא תחזור לביתה, ללכת או לא ללכת? חשב לעצמו דודי, מקמט את מצחו , דבר ששיווה לו מראה מוטרד.
הוא לא הפסיק לחשוב עליה מאז, להוציא את הזמנים בהם למד, וגם אז ראשו עסק בה. מה עליו לעשות? האם יש טעם להתראות איתה כל עוד אין סיכוי שיקרה ביניהם משהו? ואולי הוריה יסכימו לכך? אולי ידבר איתה שהיא תנסה לשכנע אותם? איך אני יכול לגשת אליה עכשיו ולדרוש ממנה דבר כזה? לגשת אליה או לא? אבל עבר כל כך הרבה זמן... מה לעשות?
פחדים רבים מילאו את ליבו, הוא לא ידע מה לעשות, הוא פחד להיפגע... ועוד יותר מכך, לפגוע בה... הוא לא יכול היה לשאת את עצם המחשבה על כך, עיניה עלו בראשו, עם דמעות זולגות מהן וזה כאב לו... הוא החליט! אני חייב ללכת לראות אותה! אסור לי לתת לה לברוח שוב!
" כל התלמידים מתבקשים להגיע לחדר האוכל המרכזי, ישנו שיעור על הלכות חג הפסח מפי ראש הישיבה" הקול בקע מתוך הרמקולים הגדולים שהיו ממוקמים על גג הישיבה. האם זה סימן שאני לא צריך ללכת לראות אותה? למה בדיוק שאני מחליט שאני רוצה ללכת לראות אותה יש משהו שמונע ממנו מלעשות זאת?...
בצעדים איטיים הוא התקדם לכיוון חדר האוכל שמחשבות רבות ממלאות את ראשו... "אחח" הוא התנגש באחד מהמשגיחים, " אויש, ככה זה בתקופה הזאת כולם נפגשים...אתה בשידוכים בחור? לכן אתה מעופף?" נו, שתבשר לנו כבר מזל טוב" אמר במהירות והמשיך בדרכו. דודי נותר בפה פעור. לקחו לו כמה שניות להתעורר מההלם שבו היה שרוי... אולי אני באמת צריך להיפגש איתה שוב?
הוא הלך לשיעור, ובסוף הערב הוא מצא את עצמו בחדרו, מחזיק בידו את הפלאפון שלו, מדפדף בין השמות שבזיכרון שלו... ש' היה רשום בין השמות, זוכר כיצד הכניס את המס' בפגישתם הראשונה.. הוא לחץ על המס', צליל החיוג נשמע באוזניו בקול רם מאי פעם, פעימות ליבו האיצו מרגע לרגע, שלושה צלצולים נשמעו לפני שמרוב בהלה הוא החליט שהוא מנתק את השיחה...מקווה בכל ליבו שהוא לא רשום בפלאפון שלה, שתחשוב שזה סתם טעות... קיווה ולא קיווה...
*
שעת ערב מאוחרת, סבתה כבר נרדמה לה ושירה הייתה ישובה על אחת הכורסאות שבסלון, קוראת ספר כלשהו. צלצול הפלאפון קטע את רצף קריאתה, היא רצה לחדרה, רוצה לענות במהירות כדי שהצלצול לא יעיר את סבתה, היא נכנסה לחדרה והתחילה לחפש את הפלאפון לפי הכיוון שממנו הגיע הצליל, היא מצאה אותו, ולפני שהספיקה לראות מי זה, הוא הפסיק לצלצל.
שיחה אחת שלא נענתה היה רשום על צג הפלאפון, היא לחצה על הַצֵג, ד' הופיע על המסך, ליבה החסיר פעימה, לרגע חשבה שהיא מדמיינת זאת והיא רואה רק את מה שהיא רוצה לראות, אבל לאחר כמה מצמוצים היא הבינה שאין היא מדמיינת וזה אכן קורה.
השמחה והאושר שהתערבבו בתוכה גרמו לסחרחורת קלה, היא התיישבה על מיטתה, מארגנת את המחשבות שהתרוצצו במוחה. מצד אחד האושר שהוא התקשר ומצד שני הידיעה שהוא ניתק את השיחה, והיה גם צד שלישי...אולי זה נלחץ לו בטעות והוא כלל לא התכוון לכך?
בהחלטה נחושה היא שלחה לו הודעה "בטעות?" היא כתבה, לחצה על שלח, והתפללה שהוא יענה לה שזה לא היה בטעות...שהוא התכוון לכך, שהוא התגעגע אליה... היא קמה ממיטתה וניגשה לחלון חדרה, מנסה להעביר את הזמן עד שיחזיר לה תשובה, אם בכלל יחזיר... מידי פעם שלחה מבט חטוף על המכשיר שהיה מונח על מיטתה, מתי הוא יענה לה?
התשובה לא איחרה יותר מידי, הוא שלח לה הודעה כעבור כמה דקות " כן ולא..." הוא מנסה לגרום לי לשלוח לו עוד הודעה במטרה להבין את כוונותיו הנסתרות? אני לא מבינה הוא לא יכול לענות בתשובה יותר ברורה? היא שלחה לו בחזרה הודעה "מה זאת אומרת?"
" זאת אומרת שאני רציתי להתקשר אבל התחרטתי ברגע האחרון, כי אין לנו סיכוי..." הוא ענה לה לאחר כמה דקות, רציתי להתקשר- המילים רצו במוחה במהירות. ההתרגשות שבה התעצמה מרגע לרגע, היא לא הייתה יכולה שלא להעלות חיוך קטנטן וחולמני על פניה. אבל הוא לא נתן לה שהות להתכנס במחשבותיה יותר מידי, הוא שלח לה עוד הודעה בה הוא רשם
" אני מתגעגע...מוזר לא? רק אחרי פגישה אחת..."
האושר הציף אותה בכזאת עוצמה ובזאת במהירות שזה כמעט והפחיד אותה... "גם אני מתגעגעת" היא לא היססה ושלחה לו מיד.
*
דודי לא האמין למה שקורה לו, איך הוא בכלל העז להתקשר אליה, ויותר מזה, האושר מילא אותו בכל גופו גורם לעקצוצים קטנים של אושר ושמחה בליבו...גם היא מתגעגעת... הוא חייך לעצמו בסיפוק.
הוא רצה לדבר איתה, לשמוע את קולה, והוא לא היה מעוניין שחבריו ששהו באותה עת בחדר ישמעו את מה שיש לו להגיד לה. הוא קפץ ממיטתו ויצא מהחדר במהירות לפני שהם יספיקו לשאול אותו לאן הוא הולך בשעת לילה זו. הוא יצא מאזור הישיבה לכיוון אותה גבעה ידועה שעליה היה הולך כדי לחשוב ולהירגע. הוא שאף לקרבו את האויר ובהחלטה של רגע הוא התקשר אליה.
" הלו" קול מרוגש במעט ענה לו מהעבר השני, קול שכל כך רצה לשמוע בימים האחרונים.
" שירה, מה שלומך?" מרוב התרגשות לא ידע מה לומר לה...
" אני ב"ה בסדר" היא ענתה לאחר צחקוק קטן, "ומה שלומך?"
" גם אצלי הכל ב"ה...עכשיו...אחרי שאני שומע אותך..."
"אני רוצה שניפגש" אמרה לו אחרי כמה דקות של מבוכה ושקט.
"גם אני רוצה להיפגש איתך..."
"איפה?"
"בפארק, אותו מקום, אותה שעה".
"בסדר..."
" אני מתגעגע אליך...אני לא יכול לחכות עד שאני אראה אותך..." לא הבין מאיפה קיבל את האומץ לדבר איתה בכזאת חופשיות, פתיחות.
" גם אני..." אמרה לאחר שתיקה קצרה, לו ידע שבאותו רגע היא מחתה דמעת אושר קטנה שזלגה במורד לחיה...
"אז מחר?"
"כן"
"לילה טוב שירה"
"ללילה טוב דודי"
היא ניסתה להילחם בדמעות ההתרגשות שאיימו להתפרץ מעיניה, אבל ללא הצלחה, היא טמנה את ראשה בכרית, משחזרת בראשה את הרגעים האחרונים, השיחה, מה שהוא אמר לה, שהוא מתגעגע... היא לא האמינה שהיא אמרה לו שהיא גם מתגעגעת, אבל היא שמחה שאמרה את זה.
באותו לילה היא התקשתה להירדם, מחר היא הולכת לראות אותו! המחשבה הזאת לא הרפתה ממנה אפילו לא לרגע אחד עד שנרדמה.
היא קמה לבוקר שטוף שמש, בהרגשה טובה מאי פעם, היום עבר עליה אמנם באיטיות אבל היא מצאה את עצמה לבסוף מביטה במראה, חוששת שמא היא לא התלבשה כמו שצריך, בבגד מפואר מידי, או שמא פשוט מידי? היא אמרה לסבתה שהיא יוצאת להתאוורר מעט והיא תשתדל לא לחזור מאוחר.
*
הוא המתין לה באותו ספסל, הפעם הוא לא הגיע עם החליפה שלו, הרשה לעצמו להגיע רק כשהחולצה הלבנה עליו, דבר שנתן לו מראה משוחרר ופתוח יותר. הירח התנשא מעליו, כאילו משדר לו שהכל יהיה בסדר, הוא הביט בשעונו בקוצר רוח, השעה הייתה 9 וחצי והיא עדיין לא הגיעה, הוא קבע איתה לשעה זאת, אבל בגלל שהוא הגיע כמה דק' לפניה,זה היה נדמה לו שהיא מאחרת.
הוא שמע רשרוש של מעיכת עלים מאחוריו, לא ידע האם זאת הרוח או שמא חתול משוטט, אבל ששמע את קולה קורא לו "דודי?" הוא הבין שזאת הייתה היא, שירה...שלו.
* * *
אהלן חבר'ה!
מקווה שאהבתם, אין לי מושג איך עשיתי את זה, אני מפוצצת במתכונות ובבגרויות, וההפסקות שלי בין פרק לפרק מתבטאות בלגשת למחשב ולכתוב עוד כמה שורות כל פעם... :)
תודה על כל התגובות המעודדות, אין לכם מושג עד כמה זה משפיע ומפרגן!
אז יאללה תפציצו!
המשך יום/לילה נפלא לכולם/ן!
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
ואווווווווווווו עפר.................תודהההההההההה....את לא יודעת כמה זה שימח אותי לבוא ולראות פרק חדש במיוחד אחרי המבחן הדפוק שהיה לי היום.....לשקוע בתוך הסיפור ולשכוח מהכל......כתיבה ממש יפה.....אבל אני לא מאמינה שבן חרדי היה אומר לה "אני מתגעגע ולא יכול לחכות עד שאני אראה אותך"....אבל בגלל שהוא היה חילוני אז זה בסדר...את כותבת נפלא...ובהצלחה בכל הבגרויות מתכונות וכו'.....ו.....עוד פרק!!!וכל הכבוד לך עמדת במילה!
